משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · מבוא · מיקום 14

כל המעשרות חשובים ויקרים, ומעשר עני עולה על כולם. המקורות מדגישים את חשיבותו הרבה: "חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא, ועל חלול השם. גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גלוי עריות, ועל שפיכת דמים, ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה: ברביעית, ובשביעית, ובמוצאי שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, בשביעית מפני מעשר עני שבששית, ובמוצאי שביעית מפני פירות שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה מפני גזל מתנות עניים" (משנה, אבות פ"ה מ"ט). כמו כן: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט – אמר רבי אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מיכן וראש השנה ויום הכיפורים מיכן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט, שכחה ופיאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים, והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט, שכחה ופיאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים, ואינו מקרב קרבנותיו לתוכו" (ספרא, אמור פרק יג הי"ב, קא ע"ג), וכן במקורות נוספים.

חשיבותו המיוחדת של מעשר עני מודגשת משום שהוא בא לתמוך בחלשים, וחכמים רואים חשיבות בתמיכה בחלשים אף יותר ממצוות לשם שמים⁶³כך במפורש במשנה, ידים פ"ד מ"ג ומקבילותיה; תוס', שביעית פ"ב ה"ה ועוד. . חכמים אף מסבירים שמועד ביעור מעשרות בא מיד לאחר שנת מעשר עני, שלא לעכב מעשר זה: "מיכן אמרו ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית, ושל שביעית, היה ביעור. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, בשביעית מפני מעשר עני שבששית" (ספרי, דברים קט, עמ' 169; משנה, אבות פ"ה מ"ט; מדרש תנאים לדברים, יד כח, עמ' 79).

על רקע ההקפדה על מצוות מעשר עני ניתן להבין סדרת מקורות הדנים בעונש על האוכל מזון שלא הופרש ממנו מעשר עני: "ואמר רבי בא רב הונא בשם רבי האוכל פירותיו טבולים למעשר עני חייב מיתה" (ירו', קידושין פ"ב ה"ט, סג ע"א), וכן במקורות אחרים⁶⁴תנחומא בובר, ראה טז, עמ' 26; תנחומא, ראה יז; פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר ט, עמ' 171; בבלי, יבמות מו ע"א. . אבל במקורות מספר נקבע שאסור לאכול טבל של כל המעשרות, ואף של מעשר עני. שם משמע שלפחות בתפיסה הציבורית נטו להקל יותר במעשר עני וזלזלו מעט בחשיבותו, כגון "האוכל את הטבל, אפילו אינו מחוסר אלא תרומה גדולה בלבד, מעשר ראשון, ומעשר שיני, ואפילו מעשר עני, הרי זה חייב" (תוס', מכות פ"ד ה"ד, עמ' 442; השוו ספרי דברים, עב, עמ' 137). על כן ייתכן שיש להבין את המימרות שהאוכל מעשר שני חייב מיתה כמימרות מקוצרות, והנוסח המלא הוא: "האוכל טבל אפילו של מעשר עני". אם כן, אכילת טבל תמיד עונשה בצדה, ואפילו האוכל מעשר עני שלמעשה מותר לכל אדם, ובלבד שיהא עני⁶⁵רמז נוסף לכך שהפרשת מעשר עני הייתה נורמה נפוצה יש בתוס', נדרים פ"ז ה"ד, בהשוואה למשנה, שם פי"א מ"ג. .

ריבוי מימרות מעיד, בדרך כלל, על חביבותה של מצווה, אך אולי גם ניתן לפרשו כעדות לאי ההקפדה עליה. הסבר זה קשה במקרה זה, שכן רוב הציבור לא הקפיד גם על הפרשת מעשרות בכלל. זאת ועוד, ממקור אחד משמע שעמי הארץ הקפידו על הרמת מעשר עני. המשנה מתארת את שצריך לעשות אדם שהזדמן לאכול אצל מי שחשוד על המעשרות: עליו להרים את המעשרות בצורה שתוארה במשנה, ועל כך המשנה מוסיפה: "רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי, וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש" (דמאי פ"ד מ"ג). כידוע, בהפרשת מעשרות שני שלבים. הראשון "קריאה בשם", כלומר הגדרה שהפֵרות בצד צפון הם מעשר שני, הפֵרות בדרום הם מעשר ראשון וכיוצא באלו; לאחר מכן יש "להרים" את המעשר או לבצע את ההפרשה, כלומר לקחת את המעשר הראשון ולתנו ללוי, או לקחת את המעשר השני ולפדות אותו.

החידוש של רבי אליעזר הוא שאין צורך "לקרוא בשם" למעשר עני. כלומר, אין צורך להפריש מעשר עני, ולדעת חכמים בעל הפֵרות צריך להגדיר את המעשר לעני אך אינו חייב לתנו בפועל. לכאורה ניתן להסביר את המשנה באחת משתי הצורות, או כפתרון טכני-משפטי או על רקע מציאות חברתית נתונה. הפתרון הטכני-כלכלי הוא שמעשר עני הוא חובה במסגרת דיני ממונות בלבד, בניגוד למעשר ראשון או שני שהם חובה לשמים, ויש בהם מרכיב של איסור וחובת טהרה⁶⁶את תרומת המעשר אוכלים בטהרה והאוכלה בטומאה חייב מיתה, והוא הדין במעשר שני. . על כן לדעת חכמים צריך לקרוא שם למעשר עני, אבל לכשיבוא העני לא יוכל לתבוע את המעשר, שכן זה מעשר מספק, ובספק ממונות הכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה. רבי אליעזר סבור שאם אינו מתכוון להפריש מעשר עני בפועל אין טעם לקריאת השם, ופטור מהכול. לפי שיטה זו חובה להפריש מעשר עני, אך חכמים לא תבעו למלא חובה עקרונית זו, מן הסתם בגלל העלות הכבדה של המעשרות, וכבר ראינו את רגישותם של חכמים לטיעון הכלכלי. לפי הסבר זה רבי אליעזר מוותר אפילו על מראית עין של הפרשת מעשר עני, ואפילו אין צריך לקרוא לו שם. הקושי בהסבר זה הוא שרבי אליעזר פוטר לגמרי את האדם מחובת מעשר עני, וזה חידוש שקשה להצדיקו, שכן מעשר עני הוא חובה מדין תורה. התפיסה המוצעת הופכת את מעשר עני לחובה כספית בלבד ומנתקת אותו אפילו ממראית עין של עשיית מצווה לשמים.

המפרשים המסבירים כן (ר"ש ואחרים) נתמכים על ידי שני התלמודים ומציגים כך את תקנת יוחנן כוהן גדול. כלומר, תקנת הדמאי הייתה שיפרישו תרומת מעשר בלבד ויסתפקו ב"קריאת שם" לשאר המעשר, ואין צריכים להרים בפועל לא את המעשר הראשון ולא את מעשר העני. החידוש הוא, כאמור, שאפילו אין צריך לקרוא שם למעשר עני (ירו', מעשר שני פ"ה הט"ו, נו ע"ד; בבלי, סוטה מח ע"א).

ההסבר השני הוא שעמי הארץ מפרישים מעשר עני. התלמודים מעניקים לכך הסבר הלכתי שאותו נעלה להלן. ברם, יש לזכור שעמי הארץ אינם נזקקים לטיעון ההלכתי. לו היו שומעים להלכה היו מפרישים את כל המעשרות. הם מתירים לעצמם שלא לציית לחכמים. על כן אין לצפות לכך שעמי הארץ ינהגו לפי עיקרון הלכתי זה או אחר, והפתרון הוא בתחום החברתי. עמי הארץ לא הקפידו על נתינת מעשר ללוויים, ולא על העלאת מעשר לירושלים, אך הקפידו לתת מעשר עני. הרקע החברתי ברור. עמי הארץ אינם נלהבים לתת ממונם לכוהן או ללוי. אלה אינם מעוררים בהכרח אהדה חברתית, ולא תמיד נמנו עם מעגל הנצרכים. גם המעשר לירושלים לא היה אטרקטיבי לחקלאי קשה יום שעלה לירושלים לעתים רחוקות בלבד. לעומת זאת תמכו עמי הארץ והזדהו עם מתן צדקה לעני אחר. כל (או רוב מכריע) של עמי הארץ הפרישו תרומה בגלל הפחד מאכילת טבל, ולכן אין צורך להפריש תרומה מדמאי. כנראה רבים מהם הפרישו מעשר עני, אך לא כולם, ולכן התעוררה המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים.

חכמים תובעים לקרוא שם למעשר עני, אך נמנעים מלתבוע הפרשתו למעשה. כנראה גם הם מודים שרוב עמי הארץ מפרישים מעשר עני, אבל מתוך חומרה הם תובעים לצאת ידי חובת ההלכה הפורמלית ולצאת ידי ספק. עם זאת, גם הם מקבלים שספק זה אינו מספיק כדי לחייב הוצאת ממון.

התלמודים מעניקים לנוהג של עמי הארץ הסבר הלכתי. בירושלמי ההסבר הוא "האוכל פירותיו טבולין למעשר עני חייב מיתה. מה טעם דרבי ליעזר מכיון שהוא יודע שהוא בעון מיתה מפריש" (דמאי פ"ד ה"ד, כד ע"א)⁶⁷לפנינו "מעשר שני", ברם זו טעות וצריך להיות "מעשר עני" כפי שברור מההמשך, וכן גרס ר"ש סירליאו. לעונש המיתה ראו לעיל. . בתלמוד הבבלי נקבע שהאוכל מעשר עני לוקה, ויש לכך דרשה מהפסוק (מכות טז ע"א), ובסוגיה אחרת נקבע שחייב מיתה כמו בירושלמי (יבמות פו ע"א). החמרה הלכתית בדין האוכל טבל של מעשר עני מופיעה בסוגיית יבמות בשם ברייתא, אך ביתר המקורות היא אמוראית בלבד, ואין לה הד בדברי תנאים. כאמור, את המשנה אפשר להסביר גם ללא שימוש בטיעון של עונש על אכילת מעשר עני. מכל מקום, לו היו עמי הארץ מתרשמים מהאיום בעונש על אכילת מעשר עני היו מפרישים גם מעשר שני שדינו זהה. אין זאת אלא שההתנהגות של עמי הארץ הושפעה משיקולים חוץ-הלכתיים.

בתוס', סוטה פי"ג ה"י ומקבילותיה⁶⁸ראו פירושנו למעשר שני פ"ה הט"ו. , מתוארת תקנת יוחנן כוהן גדול, ולפי ההסבר הוא תיקן את הלכות עמי הארץ, שם משמע שעמי הארץ אינם מפרישים אלא תרומה גדולה ואילו את המעשרות, כולל מעשר עני (ותרומת מעשר), אין הם מפרישים. ברייתא זו מתארת, מן הסתם, את עמי הארץ כפי שהכירו אותם תנאים, ולהערכתם אין הם מפרישים מעשר עני. ברם, עיון מדוקדק בברייתא מצביע על כך שעיקר הברייתא (והתקנה של יוחנן כוהן גדול) היא לגבי תרומת המעשר, ומעשר העני נזכר אגב גררה בלבד. ייתכן גם שלא כל עמי הארץ הרימו מעשר עני אלא רק שהרמתו הייתה תדירה יותר מהרמת מעשר ראשון, ופחות רווחת מהרמת תרומה גדולה שבה נהגו הכול. בדרך זו ייושבו כל המקורות.

מכל מקום, שני התלמודים מסבירים שעמי הארץ נאמנים על הפרשת מעשר עני. הבבלי מעניק לכך נימוק משפטי נוסף, שכן לבעל הבית שהוא עם הארץ עומדת טענת מיגו, שיכול להפקיר נכסיו וייהפך לעני, וכך יזכה בעצמו במעשר עני (בבלי, נדרים פד ע"א; מכות יז ע"א). אף התלמוד עצמו חש בכך שהנמקה זו מופרזת, ופשוטם של דברים הוא שעם הארץ מקפיד על מצוות מעשר עני יותר מעל הפרשת מעשר ראשון. מתוך הנמקת הבבלי משמע שחיבר את משנה ג (מחלוקת רבי אליעזר וחכמים) למשנה ב. הוא סבור, אפוא, שמשנה ג מסבירה את המשפט במשנה ב "לא יאכל עד שיעשר". אין הוא צריך לעשר מעשר עני משום שעם הארץ נאמן כשהוא אומר שהפריש מעשר עני, שכן טענת המיגו מעניקה לו נאמנות מוגבלת למעשר עני בלבד.

בפועל, מעשר עני הוא חלק ממצוות צדקה ומתחבר בכך למצוות לקט, שכחה ופאה. בתקופת המשנה והתלמוד עסקה הקהילה רבות בארגון מערכת הצדקה, ומעשר העני שובץ כאחד המשאבים הבולטים למימון הצדקה העירונית⁶⁹למימון מערכת הצדקה בפרט, והקהילה היהודית בכלל, ראו ספראי, העיר, עמ' 324-303, ובעיקר עמ' 311-312. . חכמים העדיפו שפעולות הצדקה תתנהלנה על ידי מוסדות הקהילה היהודית ועל כן הנהיגו (או אישרו את הנוהג) להעביר את כספי מעשר העני לרשות הקהילה. כן דורש המדרש: "והנחת בשעריך – שיתחלק על פי בית דין" (מדרש תנאים לדברים, יד כח, עמ' 79). ספק אם זו דרשה תנאית או עיבוד מאוחר, מכל מקום הדרשן מאשר לבית הדין לאסוף את מעשר העני ולחלקו לנזקקים. משנת פאה סודרת הנחיות לחלוקה פרטית של מעשר עני⁷⁰משנה, פאה פ"ח מ"ה. מדובר בחלוקת מעשר עני כפי שעולה מהתוספתא למשנה זו, וראו פירושנו למשנה. , אבל התלמוד למקום ממשיך בסדרת הנחיות המיוחדות דווקא להנהגת הקהילה (ירו', שם פ"ח ה"ז, כא ע"א), אם כי לא נאמר שההנחיות הללו הן דווקא לחלוקת מעשר עני.

על רקע הטענה שהעיר ריכזה את מעשר העני ניתן להבין את הסיפור הבא: "כהדא אילין דרב נחמיה אשאלון לציבורייא פריטין, אתא עובדא קומי רבנין אמרין ליה לית ציבור כוליה עתר לית ציבור כוליה מיעני" (אלו של בית נחמיה הלוו לציבור מעות. בא מעשה לפני חכמים, אמרו אין הציבור כולו נהיה עשיר ואין הציבור כולו נהיה עני – ירו', גיטין פ"ג ה"ז, מה ע"א). בני משפחה עשירה הלוו לקהילה כסף. חכמים מאשרים את הסדר ההלוואה בטענה שתמיד יהיה לציבור ממה לשלם. אין הציבור כולו נהיה עני. מצד שני הציבור כולו גם לא יהפוך לעשיר, וממילא תמיד יהיה זכאי לקבל מעשר עני ולממן את החזר ההלוואה. ייתכן גם שבני נחמיה נתנו את ההלוואה על חשבון דמי מעשר עני שלהם, וגם בעתיד יצטרכו להרים מעשר עני וכך ימומן ההחזר.

ברייתא אחרת מאשרת להעביר את מעשר העני ל"חבר העיר". חבר העיר הוא גוף אזורי שעסק, בין השאר, בצדקה ובעזרה לנזקקים⁷¹לחבר העיר ראו ספראי, הקהילה, עמ' 76-74. . כן אומרת הברייתא: "אחד שביעית ואחד מעשר שני: אין פורעין מהן מלוה וחוב, ואין משלמין מהן גמולין, ואין פודין בהן שבויין, ואין עושין בהן שושבינות, ואין פוסקין מהן צדקה. אבל משלחין מהן דבר של גמילות חסדים, וצריכין להודיע, ונותנין אותן לחבר עיר בטובה" (תוס', שביעית פ"ז ה"ט; פאה פ"ד הט"ז). ברור שיש לגרוס "מעשר עני", שהרי מעשר שני הוא קודש ודיניו שונים כפי שהעיר ליברמן בפירושו לתוספתאות אלו. אם כן, ההלכה היא שאסור להשתמש בכספי מעשר עני לתשלום חוב לקהילה או ליחיד, אפילו חוב למערכת הצדקה המקומית, אבל מותר ליתנו למוסד הקהילתי כדי שהוא יחלק את המעשר לנזקקים. מותר אף לעשות זאת "בטובה". כלומר, מי שנתן את המעשר הוא עצמו עני, והוא רשאי להשתתף בחלוקת מעשר העני שלו⁷²לפירוש המונח "בטובה" ראו פירושנו לשביעית פ"ד מ"ב. .

המקורות מתארים חברה שרבים בה זכאים למעשר עני. סתם אריס זכאי למעשר עני, ולעתים בני משפחה או שכנים מעניקים זה לזה מעשר עני⁷³כגון משנה, פאה פ"ה מ"ד-מ"ה, וראו פירושנו להן. . הרושם הוא שסתם אדם הוא בחזקת מי שראוי לקבל מעשר עני, והאמידים הם מיעוט בחברה הכפרית היהודית.