משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · פרק 3 · משנה 9

גפן שהיא נטועה בחצר – גם הגפן נטועה לעתים בחצר, כפי שאמרנו, ודינה כתאנה.

נוטל את האשכול וכן ברמון וכן [ב] אבטיח דברי רבי טרפון – בכל אלה מותר לאכול אחת אחת. האשכול כולו הוא אחד, וכן הרימון כולו והאבטיח כולו. האבטיח די בו לארוחה שלמה, אבל גם צורת האכילה יוצרת מצב של סעודת ארעי.

רבי עקיבה אומר מגרגר באשכול – מותר לאכול מהאשכול אחת אחת, אבל אסור לקטוף את כל האשכול כי יש בכך צירוף. "אחת אחת" לרבי עקיבא הוא גרגיר גרגיר, אבל נטילת האשכול הקטוף ביד היא צירוף, ופורט ברימון – פריטה היא אכילת גרגירי הרימון זה אחר זה (פ"א מ"ו), וסופף באבטיח – סופף, או סופת כברוב עדי הנוסח ובמקבילות, הוא הלוקח חופן מתוך פרי האבטיח²⁸ראו לעיל פירושנו לפ"ב מ"ו. הצורה "סופף" חוזרת בכתב יד קופמן גם במשנת פרק ב. . לדעת רבי עקיבא אסור לקטוף את הפרי ומותר לאכול ממנו "אחת אחת" מן העץ. כפי שראינו המקבילה בפרק ב (מ"ז ומ"ח) הותירה שאלה זו עמומה, ומחלוקת רבי עקיבא ורבי טרפון לא הובאה שם.

כיסבר שהיא זרועה בחצר מקרטם עלה עלה ואוכל – אלו דבריו של רבי עקיבא, שאין לתלוש מהאדמה את צמח הכוסבר. הצמח משמש בדרך כלל לתבלין. דין זה של אכילת עלה עלה אף הוא מופיע לעיל במסגרת הדין שמיקח של "אחת אחת" אינו טובל (לעיל מ"ג), ומכאן שאכן דין הגדרת המיקח הטובל ודין האכילה של מה שגדל בחצר זהים.

ואם צרף חייב – ליקוט של כמה עלים יחדיו טובל את הירק.

הירושלמי מקשר את דעתו של רבי טרפון לעמדתו של רבי אליעזר בעניין אחר²⁹ראו פירושנו לתרומות פ"ח מ"ג, וראו ר"ש סירליאו ומלאכת שלמה למשנתנו. . שני חכמים אלו אכן קרובים זה לזה, אבל ספק אם אכן כאן זו שיטה הלכתית אחת. שניהם פעלו בלוד באותו זמן, ושניהם קרובים לבית שמאי. רבי אילעאי שהיה בן הגליל, למשל, למד אצל שניהם. ואכן, לעתים יש גם קרבה בדעותיהם.

כאמור, דין "אחת אחת" מופיע בשלושה הקשרים בפרק ב, שם נדונה השאלה מהו מיקח הטובל למעשר, בפרק ג שם נידונה ההגדרה מהו פועל האוכל לשכרו ויש בכך משום מיקח, ובמשנתנו. ההגדרות ההלכתיות זהות כמעט להוציא, אולי, פרט אחד. בפרק ב נדרש שהמגרגר באשכול (או ברימון ואבטיח) יאכל פרי בעודו על העץ, זאת כדי שהקנייה לא תחול על הפרי השלם ויהא בכך משום "צירוף", ואילו אצלנו השאלה האם מותר לגרגר מפרי קטוף או מפרי על העץ היא מחלוקת תנאים. ייתכן ששם יודה גם רבי טרפון כיוון שיש צורך שהמכירה לא תחול (משום שהפרי מחובר לקרקע), אבל ייתכן גם שהמשניות לעיל הן בשיטת רבי עקיבא, ורבי טרפון יאמר שתמיד מותר לקטוף את הפרי ולאכול ממנו "אחת אחת" ואין בכך אכילת קבע.

אין ספק שיש במשנה כפילות, ואותו דין נשנה פעמים מספר. ושוב, בכל משנה יש חידוש ותוספת פרט, אבל עם זאת ניתן היה לערוך את הדברים כך שלא תהיה חזרה והכפלה של הדינים.

הסיאה והאיזוב והקרנית שבחצר – שלושתם שיחים המשמשים בעיקר לתבלין, ולריח טוב. הירושלמי מתרגם "הסיאה צתרה, אזוב איזובא, קורנית קורניתא" (שביעית פ"ז ה"ב, לז ע"ב). שלושתם שיחים העשויים לשמש כמאכל בהמה, אך הם גם נותני ריח. צתרא היא הצמרא הוורודה של היום, האזוב הוא האזוב של היום (זעתר), והקורנית היא הקורנית המקורקפת של היום³⁰פליקס, שביעית, עמ' 120; פליקס, הצומח, עמ' 178-177. . סאה, אזוב וקורנית הם שלושה צמחים המופיעים יחדיו כקבוצה בהקשרים שונים³¹משנה, שביעית פ"ח מ"א; עוקצין פ"ב מ"ב; תוס', פ"א ה"ד; כלאים פ"ג הי"ב ועוד, וראו תוס', שבת, שתובא להלן. . הם משמשים כתבלינים או להסקה במטרה להעניק גם ריח טוב לסביבה. כך, למשל, הם מוזכרים במסכת שבת באותו הקשר. אם חישב עליהם לעצים הם כעצים (ואסורים בשימוש), ואם לאוכל כאוכל (תוס', שבת פי"ד הי"א).

אם היו נשמרים חייבין – אם הם נשמרים אזי הם צמחי תרבות והאוכל מהם (כתבלין) חייב במעשר. כבר במשנה הראשונה במסכת נקבע שכל שנשמר כאוכל חייב במעשר. הלכה זו הובאה כאן אגב דיני צמחים הגדלים בחצר, אבל אין לה עניין לאכילת "אחת אחת".