משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · מבוא · מיקום 8

רק גידולי הארץ חייבים במעשרות, להוציא דגים, ביצים, דבש וכיוצא באלו. בספֵרות בני קומראן, לעומת זאת, נקבע שגם מינים אלו חייבים במעשר. בעל מגילת המקדש קובע שיש להפריש מעשרות משלל, מבז ומציד, וכן "מן בני היונה, ומעשר מן הדבש אחד מן החמשים, ולכוהנים אחד מן המאה מן בני היונה"⁴²מגילת המקדש, עמ' ס; ידין, מגילת המקדש כ"א, עמ' 130-129. . עבור המחבר אין המונח "מעשר" דווקא עשרה אחוז אלא הרמת מתנות בכלל. גם בעל המגילה מבחין בין מעשר גידולי קרקע ו"מעשר" ממוצרים אחרים. מהראשון מרימים מעשר ממש, ומהשני אחוז פחוּת. בעל ספר היובלים מזכיר רק את המעשר "מן הזרע, ומהיין ומהשמן" (יג כה), והרי זה כהלכת חז"ל. מעשר מהדבש נזכר גם בספר דברי הימים: "וכפרץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה ומעשר הכל לרב הביאו" (דברי הימים ב לא ה). חז"ל הבינו את הפסוק כמתייחס לדבש התמרים, וזה כנראה פשוטו של כתוב (ירו', ביכורים פ"א ה"ג, סג ע"ד). פירושם של חז"ל בא להוציא ממסקנת בעל מגילת המקדש, אלא שכאמור גם לשיטתו אין חייבים על דבש מעשר רגיל.

ניכר שבעל מגילת המקדש רואה בדבש חלק מפרי הציד, הווה אומר שאין הוא דן בגידול תרבות מסודר. בימי חכמים כבר היה הדבש ענף כלכלי מוסדר, ואף על פי כן לא חויב במעשרות.

התהליך הדתי ברור. מתחילה חויבו במעשרות כל ענפי המזון, ונוסחו כללים הולמים. לאחר מכן נוספו ענפים חדשים ואלו לא חויבו במעשר, אבל הייתה נטייה שלא לשחררם מכל התשלומים. כך גם קבעו חז"ל מעשר ממון מרווחי מסחר, אך אלו כבר מופנים לחכמים: "רמז לפרגמטוטין ולמפרשי ימים שהיו מוציאין אחד מעשרה לעמילי תורה" (פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר, עמ' 172). נוהג זה אין להקדימו לימי התנאים, שכן רק במאה השלישית החלה להישמע תביעה נוקבת לסייע במתן צדקה לתלמידי חכמים. קודם לכן נמנעו רוב החכמים מתגמול כספי כלשהו⁴³ראו הנספח למסכת פאה. .

לפי מסקנת חז"ל פטריות פטורות ממעשרות. הירושלמי מנמק זאת: "רבי חייא בר אדא בעא קומי (שאל לפני) רבי יוחנן: כמהין ופטריות מהו שיהו חייבין במעשרות, אמר ליה רבי יוחנן בשם רבי סיסיי, כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך – דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצאו כמהין ופטריות שאינן נזרעות ומצמיחות. רבי יונה מפיק לישנא (מנמק) מפני שהארץ פולטתן" (פ"א ה"א, מח ע"ד). אם כן, פטריות פטורות משום שאינן גידול חקלאי רגיל שיש בו מחזור של זריעה וצמיחה. הגדרה זו אינה בוטנית אלא כלכלית. נראה שמאחורי הנימוק עמד נימוק נוסף, שפטריות אינן מזון של ממש אלא תוספת נטולת ערך כלכלי, כפי שעולה מהלכות טומאת מזון (משנה, עוקצין פ"ג מ"ב) ומהלכות עירוב שאין לעשות עירוב בפטריות מאותה סיבה, ובכך נדון בפירושנו למעשר שני (פ"א מ"ד).

בתלמוד הבבלי ניתן הסבר אחר: הפטריות אינן גידולי קרקע. במפורש נאמר הדבר כפירוש למשנת מעשרות (פ"א מ"ב) בשתי סוגיות (פסחים נו ע"ב; נידה נ ע"א), וכן מסיק הבבלי לצורך הלכות אחרות (ברכות מ ע"ב; נדרים נה ע"ב). פירושו של הבבלי שאוב מברייתא דרבי ישמעאל (בראש הספרא ב ע"ב), אם כי את הברייתא אפשר להבין גם כהגדרה כלכלית. נמצאנו למדים שאין בנושא מחלוקת הלכתית, לדעת הכול פטריות פטורות ממעשרות ואינן בחזקת אוכל, אבל הבבלי (ואולי גם הברייתא) מנמקים זאת בטענה שפטריות אינן גידולי קרקע. אין צריך לומר שמבחינה בוטנית פטריות הן גידולי קרקע לכל דבר ועניין, אלא שהירושלמי אינו עוסק כלל בהגדרה בוטנית אלא במשמעות החברתית של הגידול, ודומה שגם את הבבלי יש לפרש כך אף על פי שהוא נוקט במינוחים העשויים להתפרש כתיאור מעין בוטני של הצמח⁴⁴היו חוקרים שעמלו קשות ליישב את התלמוד כך שיהלום את ממצאי המדע המודרני. לדעתנו אין צורך כלל במאמץ אפולוגטי זה, לא בדרך כלל וודאי שלא במקרה זה. במקרה שבו אנו עוסקים התלמוד אינו מנסה כלל להסביר את הבוטניקה של הפטריות, ועיסוקו בהיבט הכלכלי-חברתי של הגידול. .

ההלכה הכיתתית חייבה הרמת מעשר ממלח, וייתכן שיש רמז לדעה זו גם בספֵרות חז"ל. מדרש חז"ל מספר על עשו בן יעקב: "שהיה עשו בא ושואל את אביו מים ומלח צריכין מעשר או לאו? והיה יצחק אומר ומה מים ומלח הוא רוצה לעשר, שאר מעשרות על אחת וכמה" (פסיקתא דרב כהנא, נספחים פ"א, עמ' 447; תנח', תולדות ח). המדרש מתאר את דמותו של מתחסד בן זמנו. במקרא זה מדובר במעמיד פנים, אך הוא מתחזה לדמות קיימת של מתחסד בור, שלדעת חז"ל זו חסידות יתר. עם זאת, ייתכן שהיו גם מתחסדים כאלה בימי חכמים. מכל מקום, להלכה מים ומלח פטורים ממעשרות משום שאינם גידולי קרקע ואינם בבחינת אוכל של ממש.