משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · מבוא · מיקום 9

מדין תורה מצוות מעשרות ותרומות זהה, ואין לאכול פֵרות שלא הורמו מהם המתנות. בפועל החובה מוטלת על האוכל, שהרי רק הוא מתחייב בעונש על אי הרמת מעשרות ותרומות. עם זאת, ההלכה מציגה תביעה מחמירה בהרבה שלפיה חובת המעשרות מוטלת על המגדל. במשק הבנוי על ייצור עצמי שתי ההגדרות זהות כמעט לחלוטין. אם אדם מגדל את המזון שהוא צורך הרי שבכל מצב עליו להרים תרומות ומעשרות. ההבדל הוא רק מתי עליו להרים את המתנה, בסוף שרשרת הייצור או לפני צריכת המזון. אבל במשק פתוח המגדל אינו צורך את המזון בעצמו, וממילא השאלה הופכת להיות משמעותית וכלכלית. אמנם בסופו של דבר כל השותפים ערים למחיר התרומה והוא נלקח בחשבון במחיר התוצרת, אבל בכל זאת יש משקל כלכלי להחלטה מתי מרימים מעשרות. השאלה מסתבכת כאשר חלק משלמים את מסי המעשרות וחלק אינם מקפידים לעשות זאת. במצב כזה נוצר צורך במערכת קביעות מסודרת, אחרת יימצאו מרוויחים ומפסידים.

הקביעה העקרונית של חכמים היא שהמוכר חייב במעשרות (פ"א מ"ה; פ"ה מ"ג; דמאי פ"ב מ"ב). בפירושנו למשנה (פ"ה מ"ג) ראינו כי הלכה זו לא הייתה מקובלת על הכול. החולקים הבולטים עליה הם בית חנן: "אמרו חרבו חנויות בני חנן שלש שנים קודם לארץ ישראל שהיו מוציאים פירותיהם מידי מעשרות שהיו דורשים לומר 'עשר תעשר ואכלת' ולא מוכר. 'תבואת זרעך' ולא לוקח" (ספרי דברים, קה, עמ' 165). לפי הירושלמי גם רבי עקיבא צידד בכך: "ואתיא דרבי עקיבה כחנויות בני חנון. דתנא, למה חרבו חנות בני חנון שלש שנים עד שלא חרב בית המקדש? שהיו מוציאין את הפירות מכלל המעשרות. דהווין דרשין (שהיו דורשים): 'עשר תעשר' – פרט ללוקח, 'ואכלת' – פרט למוכר. אמר רבי יוחנן, קנס קנסו להן שלא יהו קופצין לגיתות ולגרנות" (פאה פ"א ה"ה, טז ע"ג)⁴⁵ראו גם פירושנו להלן, פ"ה מ"א. (תמונה 2-1).

בית חנון הם, כנראה, כוהנים עשירים שהיו להם חנויות בירושלים. הם היו נוהגים לקנות תבואה מהגורן, לפני המירוח, ודרשו דרשה שלפיה הקונה פטור ממעשרות, וגם המוכר פטור ממעשרות. המעשרות הם חובתו של המגדל, והקונה ממנו פטור ממעשרות, ובמקביל גם המוכר פטור משום שאינו אוכל את הפֵרות. לא ברור האם בדרך זו נפטרו כליל מהפרשת מעשרות, או שמא בכל מקרה מי שאוכל מהפרי חייב במעשרות, ויש להניח כי זו כוונת הדברים. בית חנון הם "חברים" הנוהגים להפריש מעשרות, אך הם מוכנים למכור פֵרות לעמי הארץ בידיעה שהם יאכלו פֵרות לא מעושרים, זאת בניגוד להלכה. אם כן, לפי פירוש זה בית חנון קנו פֵרות לפני מירוח ומכרו אותם לאחרים, והם היו מתווכים בלבד. ברם, ניתן לפרש גם שלשיטתם הלוקח פטור תמיד ממעשרות והם בבחינת כוהן ולוי שלקחו פֵרות לפני מירוח, שרשאים לאכול בעצמם את התרומות והמעשרות (להלן), אם כן בית חנון היו כוהנים והקלו על עצמם. מכל מקום, הירושלמי מגנה פרשנות זו ואומר שנענשו משמים, וברור שבעלי החנויות הללו לא נהגו כמנהג חברים⁴⁶משנה, דמאי פ"ב מ"ב. סוחרים גדולים פטורים מן הדמאי (שם, מ"ד), אך לא מן הוודאי. .

בית חנון לא הרוויחו באופן אישי מהפסיקה. אדרבה, בהיותם כוהנים הם היו פטורים מחובת מעשר (נתנו את המעשרות לעצמם), ובכך הפסידו את הסיכוי לזכות ביתרון על פני מתחריהם הסוחרים שאינם כוהנים. עם זאת, הפסיקה היא בעלת משמעות חברתית המטיבה עם כת הצדוקים, ואולי גם הנסיבות החברתיות השפיעו על עמדתם של מנהיגים כוהניים אלו. בהכרעתם הם פטרו את המוכרים והסוחרים מחובת מעשר ו"גלגלו" אותה על האוכלים. יש להניח שרבים מהסוחרים העשירים היו קרובים אליהם. יתר על כן, מרכז הצריכה הגדול היה ירושלים שבה רבו התושבים שלא היו חקלאים, ולשם הגיעו עולי הרגל שצרכו מזון. כך הם סייעו להעביר את חלוקת המעשרות מאזור הגידול לאזור הצריכה (מהפריפריה לירושלים), כאן קיבלו את המעשרות הכוהנים והנהגת המקדש שהיו צדוקים ברובם, ונמצאו הצדוקים נהנים מפסיקה כיתתית זו.

המשפט "שלוש שנים עד שלא חרב הבית" מביא אותנו לראשיתו של המרד הגדול שנמשך שלוש שנים. בית חנון הם, כנראה, בית חנן שהיה הכוהן הגדול האחרון, צדוקי וממנהיגי המתונים. יוספוס מזכיר את חנן כדמות נערצת⁴⁷מלח', ד 325-318. יוספוס מזכיר אותו רבות, תמיד לשבח. . אבל הוא נרצח בידי הקנאים, ונראה שהם לא חלקו עם יוספוס אותן הערכות לאישיותו של חנן. בית חנן זה נזכר לגנאי בתוספתא, עם עוד כמה בתי כהונה גדולים שהם "באין וחובטין עלינו במקלות" (תוס', מנחות פי"ג הכ"א, עמ' 533, ומקבילות), והתוספתא מוסיפה עוד כינויים בגנותם. בתוספתא הם מכונים "אלחנן", אך הזיהוי עם בית חנן, חנון, נראה סביר, זאת אף שבימי בית שני היה השם חנן נפוץ ביותר.

בית חנון והמסורת שבירושלמי רמוזים במקורות נוספים, אך באלו אין תוספת של מידע, להוציא חילופי נוסח לשם המשפחה כגון חנן, הינו וכיוצא באלו⁴⁸ספרי דברים, קה, עמ' 165; בבלי, בבא מציעא פח ע"א-ע"ב. בתלמוד הבבלי נאמר שדבריהם הם כביכול בבחינת "העמידו דבריהם על דין תורה", ובכך הוויכוח הופך עקרוני פחות. . מסורת אחרת מונה את הגלויות שגלתה הסנהדרין ומונה את חנויות בית חנן כאחת מהם. כלומר, מדובר באתר סמוך להר הבית שבו ישבה הסנהדרין בשלהי ימי הבית השני (בבלי, ראש השנה לא ע"א). המשפט בתלמוד טעון בירור, שכן בנוסח הדפוס נאמר רק שהסנהדרין גלתה "לחנויות", וההשלמה שאלו חנויות בית חנן אינה בטוחה⁴⁹בפיוט שפרסם פליישר, חקרי פיוט, עמ' 27-25, מופיע המונח "חנויות" בלבד. זו העדות הקדומה ביותר לנוסח הבבלי, והיא עולה כמובן בטיבה על מסורת כתבי היד שהיא מאוחרת בכמה מאות שנים לפיוט. .

הכוהן הגדול חנן היה צדוקי, וממילא אנו עומדים כאן בפני תורה צדוקית שברבות הימים איבדה את ההקשר הכיתתי, והיא מוצגת כאילו הייתה עמדה הלכתית. הדבר אופייני למסורות תנאיות מאוחרות יותר שבהן הפולמוס הכיתתי כבר מעומעם. העמדות הכיתתיות נדחו ברובן, אך הן מוצגות כאילו היו עמדה לגיטימית בבית המדרש, בבחינת צד אחד במחלוקת הלכתית שלא התקבל להלכה. עמדנו על כך לעיל⁵⁰לעיל בפירושנו לברכות פ"ד מ"ד; יומא פ"א מ"ה ועוד. , וזו דוגמה נוספת לסדרה של עדויות. בית חנן חרב במהלך מעשי ההרס וההתפרעויות בתחילת המרד. אז נפגעו בתי עשירים ונשרף הארכיון שנשמרו בו שטרות החוב⁵¹מלח', ב 428-426. . שרפתו של בית העשיר משתלבת, אפוא, בתמונה היסטורית זו.

עם כל זאת, הירושלמי מפרש שרבי עקיבא מקבל את עמדתם של בית חנן "ואתיא דרבי עקיבה בחנויות בני חנון"⁵²ירו', פאה פ"א ה"ה, טז ע"ג. ראו גם פירושנו להלן פ"ה מ"א. . מתחילת דברי הירושלמי אפשר להבין שחכמים חולקים רק על עניין הזריעה. ברם, מההמשך משמע שהירושלמי הבין שההגדרה "דברי רבי עקיבא" חלה על כל המשפטים במשנה, ולדעת חכמים החולקים עליו הזורע חיטים חייב גם לפני שממרח. כן מפרש הירושלמי בפשטות בסוגיה נוספת⁵³ירו', פ"ה ה"א, נא ע"ג, וראו פירושנו למשנה שם ולמשנתנו פ"א מ"ו. , אלא ששם גם נקבע שאמנם המחלוקת היא כללית אבל חכמים מודים לרבי עקיבא בכמה צמחים והוא מודה להם בכמה מהם. קשה להבין מה ראה הירושלמי להרחיב את המחלוקת, ואולי השפיע על כך הנוהג המעשי להקדים את הפרשת המעשרות, או מסורת בעל פה שהייתה בידיו⁵⁴מקרה זה מצטרף למקרים שבהם מזכירים חכמים מחלוקות כיתתיות אך אופיין הכיתתי מטושטש והן מוצגות כמחלוקות הלכתיות לגיטימיות. .

עדות נוספת לדרכם של בית חנן יש אולי במשנה אחרת המספרת על נוהגו של רבן גמליאל להאכיל את פועליו דמאי (כלומר מזון שלא ברור אם עושר כהלכה). הדמאי חייב במעשרות, ורבן גמליאל הידוע בצדקותו (כך מתארת אותו ספֵרות חז"ל) לא הקפיד על דרישות המינימום מהנאמן או מהחבר. הוצעו כמה הצעות לריכוך ההקלה שנוהג רבן גמליאל לעצמו, אך אם נסביר שהילך בשיטתם של הצדוקים בעניין זה הרי שהמעשה הוא ראוי ומקובל. אם כן, הוויכוח הכיתתי היה גם ויכוח בתוך בית המדרש, כך מתאר אותו הירושלמי וכך משתמע ממשנת דמאי.

כתוצאה מהקביעה של חכמים נדרש לקבוע מתי חייב המוכר להרים את מעשרותיו. חז"ל הקדישו מאמץ גדול לקביעת זמן החיוב המדויק. המינוח הוא "גמר מלאכה", כלומר סיום שלב העיבוד של הפרי, ודיונים ארוכים הוקדשו לקביעה המדויקת של גמר המלאכה בכל פרי ופרי. מסקנתם היא:

א. פרי הנועד לצריכה אישית, גמר המלאכה שלו היא הבאה לבית או לחצר שליד הבית, לאיסום לקראת צריכה. איסום בחצר או במחסן חיצוני, כולל הגג, אינו בבחינת גמר מלאכה (פ"ג מ"א; מ"ה ועוד).

ב. פרי שנועד למכירה בשוק גמר המלאכה שלו הוא האריזה, כל פרי בהתאם לצורת השיווק האופיינית לו (פ"א מ"ה-מ"ח).

ג. סעודת ארעי בשדה פטורה ממעשרות, אך ארוחת קבע או בישול הם מעין גמר מלאכה, וגם בנושא זה נקבעו כללים מדויקים, כגון:

1. בישול בשדה נחשב גמר מלאכה (פ"א מ"ז; פ"ד מ"א), וכן שליקה שלדעתנו היא בישול עם תבלינים, מעין כבישה (פ"ד מ"א).

2. הרמת תרומה קובעת למעשר.

3. שבת ומיקח טובלים (פ"ב מ"ד ומ"ה ופירושנו להן).

4. הטמנה טובלת (פ"ד מ"ב), שכן זו שיטת איסום קבע בשדה.

5. היסב טובל (ירו', פ"ד ה"א, נא ע"ב), כלומר אין זו סעודת ארעי אלא סעודה גדולה וקבועה. הגדרת "היסב" אינה רק ישיבה בהסבה אלא גם שתיית יין בסעודה.

התלמוד מסכם: "אור טובל, מקח טובל, מלח טובלת, תרומה טובלת, שבת טובלת, חצר בית שמירה טובלת, דאמר⁵⁵צריך להיות "ואמר". רבי יוחנן מקח בשבת אינה תורה, רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש, המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה" (ירו', פ"ד ה"א, נא ע"א). אם כן, גמר מלאכה מובהק הוא האיסום והשאר מובהקים פחות, ורבי יוחנן אף מגדיר את המכירה שטובלת מדברי סופרים בלבד.

רבים מהפרטים הנזכרים שנויים במחלוקת, ובמיוחד מצינו מחלוקות על הגדרת גמר מלאכה במזונות העוברים עיבודים שונים, כגון יין ושמן (ראו פירושנו לפ"א מ"ז). גמר המלאכה לעניין מעשרות הוא גם מועד הפיכת המצרך למזון. אז הוא מקבל טומאת אוכלין (משנה, עוקצין פ"ג מ"א; מ"ו ועוד). יתרה מזו, מזון שטרם נגמרה מלאכתו אינו מוכשר לקבל טומאה, וגם אם נגע בו שרץ או טומאה אחרת אין הוא טמא. הכשר טומאה תובע תנאים נוספים כגון הרטבת הפרי (בפֵרות שנהגו לשטפם כגמר מלאכה) או "מחשבה", כלומר תכנון להשתמש בהם כאוכל, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

המסקנה ההלכתית שחובת המעשרות חלה על המוכר הביאה להלכה שאסור למכור או לתת פֵרות לא מעושרים למי שאינו מעשר. כפי שכבר אמרנו, רוב הציבור נתפס כ"עמי הארץ" שאינם מעשרים, ואינם נאמנים לא על קיום המצווה ואפילו לא על עדות שקיימו אותה, על כן נאלץ המוכר ה"חבר" לעשר את הפֵרות לפני מכירתם, מספק, וזהו ה"דמאי" הנדון ארוכות במסכת דמאי, או למכור אותם לנאמן. על בסיס הלכה זו נקבע הכלל "שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן"⁵⁶ירו', דמאי פ"ג ה"ה, כג ע"ד; מעשר שני פ"ה ה"א, נה ע"ד; בבלי, עירובין לב ע"א; פסחים ט ע"א; נידה טו ע"ב, ועוד. הניסוח הוא אמוראי, אך הקביעה מופיעה, בניסוח אחר, במשנה, דמאי פ"ג מ"ג. . בפועל התפרשה החובה בעיקר כחובתו של המגדל המוכר לשוק, והרחיבו אותה על חנוונים. אבל העוסקים במסחר גדול ובעל היקף רחב יותר פטורים מחומרה זו (משנה, דמאי פ"ב מ"ב), והסברנו זאת בצורך להשתלב במסחר הגדול ובעלות הכבדה של הפרשת מעשרות בתנאי תחרות מול מוכרים שאינם מעשרים.

מעבר לבירור ההלכתי, מן הראוי לעקוב אחר הנוהג החברתי המקובל. מבחינה הלכתית דין מעשרות כדין תרומות, ובעת שהפרי חייב במתנות כהונה הוא חייב בכולם, ואסור להרים מתנות לפני הזמן (פ"ב מ"ד), וגם אין לעכב את ההרמה. ברם, הנוהג החברתי הבחין בין תרומות למעשרות.

את התרומה נהוג היה להרים בשעת הגורן⁵⁷חלוקת תרומה על הגורן מופיעה במקורות רבים, כגון כתובות פ"ב מ"י; תוס', דמאי פ"ה ה"ד; משנה, יבמות פי"א מ"ה ומ"ה, וראו במבוא למסכת תרומות. . עסקנו בכך במבוא למסכת תרומות, והסברנו את הנוהג להפריש תרומה מוקדם ככל האפשר כדי שלא תיטמא. אמנם לעתים הפרי כבר מקבל טומאה, אבל מבחינה מעשית ניתן לשמור עליו בטהרה לזמן קצר זה עד הרמת התרומה. יתר על כן, אם הפֵרות מיועדים לשוק הרי שטרם הוכשרו לקבל טומאה, כפי שאמרנו לעיל. מעבר לכך, הרמת התרומה בגורן אפשרה לכוהנים לחזר בגרנות, לאסוף את התרומה ולהפעיל לחץ חברתי סמוי (וגלוי) על בעלי הבתים לבל ידחו את המתנה וכדי שיתרמו בעין יפה.

מועד הרמת התרומה בגורן אינו קשור, אפוא, לגמר המלאכה, אבל אין להרים תרומה לפני שנגמרה המלאכה בשדה.

את המעשר, לעומת זאת, הרימו לאחר גמר מלאכה. מוכרים הרימוהו לפני השיווק לשוק, והאוכלים את המזון הרימו מעשרות רק לפני האכילה. במקורות מספר אף עולה שלעתים הרימו מעשרות לאחר הבישול; עבור מקבלי המעשר הייתה לכך חשיבות מיוחדת ויתרון משמעותי, שכן זכו לאוכל מבושל ומוכן לאכילה שחולק להם בעת הסעודה "בזמן אמת". זו הסיבה לכך שאנו שומעים על אנשים שנזכרו להרים מעשרות רק לפני האוכל. אחת לשלוש שנים חל המועד המיוחד של ביעור מעשרות, ואז סיימו בעלי הבתים לשלם את חובם (משנה, מעשר שני פ"ה מ"ו). כך, למשל, מסופר על רבן גמליאל שרק במועד זה שילם את חובותיו ללוי, והלוי הרים מהמעשר את תרומת המעשר ונתנה לכוהן (ראו פירושנו למעשר שני פ"ה מ"ט).

עם כל זאת, אנו שומעים גם על חלוקה של מעשרות על הגורן. במשנה אחת נקבע במפורש כמה נותנים לעני המלקט מעשר עני על הגורן (משנה, פאה פ"ח מ"ה; תוס', שם פ"ד ה"ב-ה"ג)⁵⁸מדובר במפורש בנוטל מעשר עני (כך בתוספתא), אבל יש גם עניים סתם המלקטים נדבות על הגורן, כגון תוס', פאה פ"ב הי"ח. . זו גם דוגמה טובה להבנת ההיגיון הפנימי של דברי חכמים. ההלכה קובעת כמה יש לחלק לעני על הגורן, אבל מתוך ביתו "נותן כל שהוא ואינו חושש" (תוס', שם). חכמים אפילו אינם מנסים לקבוע כמה ייתן אדם מתוך ביתו, אבל על הנתינה האישית הנעשית בגורן הם שולטים, או לפחות מנסים לשלוט, ולהכפיפה לתנאים ולעקרונות המקובלים עליהם. המשניות, ביבמות פי"א מ"ה ומ"ז, מדברות על חלוקה על הגורן, וכפשוטן הן עוסקות בכוהנים; הירושלמי למשניות אלו מוסיף שאין חולקים לנשים על הגורן ומדבר במפורש גם על מתנות לווייה (ירו', יבמות פי"א ה"ה, יב ע"א), וזו ברייתא מפורשת (תוס', פאה פ"ד ה"ד). העדות היא אפוא כפולה: מהברייתא, ומהתלמוד המביא אותה כפירוש למשנה העוסקת בתרומה.

כיוצא בזה אנו קוראים: "כהנים ולוים שהיו עומדים על הגרן..." (תוס', פאה פ"ד ה"ג), או: "כהנים ולוים שהיו מסייעין בין הגרנות אין נותנין להן תרומות ומעשרות בשכרן" (תוס', דמאי פ"ה ה"כ). הכוהנים והלוויים מסייעים בעבודה בחינם וזוכים בכך בסיכוי לקבל מעשרות ותרומות. כן יוצא ממקורות רבים נוספים⁵⁹כגון תוס', תרומות פ"ד הי"ב; דמאי פ"ז הי"ב ועוד. . במקביל אנו שומעים, כמובן, על מי שנותנים תרומה רק בביתם (כגון תוס', מעשר שני פ"ג הי"ב)⁶⁰הוא הדין בפאה. לפי ההלכה יש להפרישה מהשדה במחובר לקרקע, אבל המשנה דנה במי שנותן פאה מתוך תבשילו (פאה פ"ח מ"ג), והירושלמי למשנה זו מעיד כי היו מקומות שבהם זה היה מנהג המקום. ראו המבוא לפאה ופירושנו למשנת פאה שם. . עם כל זאת, סתם חלוקה על הגורן היא חלוקת תרומה. ביטוי מסכם לכך יש בדיון הירושלמי: "דבר שיש לו גורן מפרישין תרומת מעשר, ואין צריך להפריש תרומה גדולה. כהדא דתני 'מצא פירות ממורחין בשדה: מכונסין אסורין משום גזל, מפוזרין מותרין משום גזל. בין כך ובין כך חייבין במעשרות, ופטורין מתרומה גדולה, שאי איפשר לגורן שתיעקר אלא אם כן נתרמה'. מעשרות מהיכן ניטלות מן הבית או מן השדה? נישמעינה מן הדא: 'חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות, אפילו בו ביום הכניסן הרי אילו בחזקת מתוקנים'. ואיפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת? אמר רבי בון בר חייה תיפתר שמת מתוך יישוב. רבי חנניה בשם רבי פינחס שמע לה מן הכא: 'עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבה בן יוסף שיזכה בו לעניים'⁶¹ראו פירושנו לפ"ה מ"ט, ושם דנו בסדרי הפרשת מעשרות המשתמעות מהסיפור. , הדא אמרה מן הבית. רבי חייה בר אבא שמע לה מן הכא: 'מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני', הדא אמרה מן הבית. רבי אבא מרי שמע לה מן הכא: 'מן הבית - זו חלה', הדא אמרה מן השדה" (ירו', פ"ג ה"ג, נ ע"ג). אם כן, שלוש משניות מדברות על הרמת תרומה מהגורן ומעשרות מהבית, אבל רבי אבא אומר שהפסוק המדבר על מתנות כהונה מן הבית עוסק רק בחלה, שכן מעשר נותנים גם מהשדה. מכל מקום חבר לא ישהה מעשרותיו, אלא מן הראוי שייתנם מיד לאחר האיסום בבית.

ההסדרים המחייבים את המוכר להרים מעשרות, והקביעה שאת המעשר משלמים רק לפני האכילה (או בשעת הביעור), מבטאים מצב שבו רוב הציבור, או חלקים גדולים ממנו, אינם מפרישים מעשרות. יש להניח שגם ההנחיה להעדיף הפרשת תרומות בגורן נובעת מההנחה שרוב הציבור אינו שומר על טהרה וחשוד על הפרשת מעשרות, אך הם מרימים תרומות. מערכת ההסדרים עם עמי הארץ מחייבת אף היא בירור מקיף, וחלק מהבירור הנדרש הוצג כנספח למסכת דמאי.

עם זאת הסתייגו חכמים מנתינת תרומה ומעשרות תמורת שירות או סיוע: "הכהנים והלוים והמסייעין בגרנות, אין נותנין להן לא תרומה ולא מעשר, ואם נתן חילל. 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל' והן מחללין אותן. יותר מיכן אמרו תרומתן אינן תרומה, ומעשרותן אינן מעשר, והקדישן אינן הקדש. ועליהן הכתוב אומר 'ראשיה בשוחד ישפוטו', והמקום מביא עליהן ג' פורעניות"⁶²ירו', נדרים פי"א ה"ג, מב ע"ד; קידושין פ"ב ה"ט, סג ע"ב; בבלי, בכורות כו ע"א. . הנימה התוקפנית וההפרזה מעידות כי חכמים ראו את הנושא כרגיש ובעייתי. המקור התנאי מסויג יותר: "כהנים ולוים שהיו מסייעין בין הגרנות, אין נותנין להן תרומות ומעשרות בשכרן. ואם נתנן הרי אילו חולין. שנאמר 'ואת קדשי בני ישראל לא תחללו' כבר הן חולין. ואומר 'שחתם ברית הלוי אמר ה' צבאות'. יתר על כן אמרו תרומתן אינן תרומה, ומעשרותן אין מעשרות, ולא עוד אלא שבקשו חכמים לקונסן להיות פירותיהן צריכין להפריש תרומה. ועליהן אמר הכתוב 'ראשיה בשחד ישפטו וכהניה' וגו'. לפיכך הביא עליהן המקום שלש פורעניות כנגד שלש עבירות" (תוס', דמאי פ"ה ה"ב). במקור התנאי לא נאמר שאסור לתת לכוהנים אלו תרומה ומעשרות אלא שיש להפריד בין מתן התרומה והמעשרות לבין תשלום עבור הסיוע. בפועל, התשלום עבור הסיוע גם הוא נתפס כתרומה ומעשר ("בקשו חכמים לקונסם" אבל הם לא נקנסו). כלומר, בפועל הם אכן קיבלו תרומה ומעשרות בשכרם, ואולי קיבלו מעט יותר בתור תרומה. האמוראים ממשיכים אותו קו מחשבתי ומקצינים אותו. לאלו המסייעים אסור לתת תרומה ומעשרות, לא כתרומה וודאי שלא כשכר. אולי צריך לשלם שכר עבודה, אך לא מעשרות.

עם זאת, ניכר שחכמים התנגדו לנוהג הקיים. בהקשר לכך נזכר במפורש קנס (על נוהג קיים), וביטויי הפרזה מעידים שאין כאן הלכה בלבד אלא רצון לסתום פרצה. ייתכן שחכמים חששו לטובת הנאה מקיום המצווה ואולי להפך, בכך רצו לצמצם את לחצם של הכוהנים על הציבור להפריש תרומות ומעשרות.

תהא הסיבה אשר תהא, אילו הייתה ההלכה הזו נשמרת הרי שדווקא עודף ההחמרה על הקודש היה מצמצם את היקף ביצוע המצווה. באופן פרדוקסלי במקרים רבים עודף ההחמרה ויחס של קדושת יתר גורמים בפועל לצמצום היקף המצווה, ולעתים יש גם לחשוש שבעצם נועדו ביטויי הקדושה לפעול הפוך ולצמצם אותה. לא נעסוק בתופעה דתית זו ונסתפק בדוגמה ממסכת חגיגה פ"ב מ"א: התייחסות לתורת המסתורין (מעשה מרכבה) בקדושת יתר גורמת, ואולי גם נועדה, להיות מנוף לצמצום העיסוק במעשה מרכבה.