משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · פרק 3 · משנה 3

השוכר את הפועל לעשות בזיתים אמר לו על מנת לאוכל זיתים אוכל אחד אחד פטור ואם צירף חייב – כמו במשנה הקודמת גם כאן הפועל עובד בזיתים, אך לא במסיק אלא בעידור סביב הזית או בעבודה אחרת. מהתורה אין לו מזונות ולכן חייב במעשר, אבל אם אכל זית זית פטור, כדברי רבי יהודה (לעיל פ"ב מ"ה).

לנכש בבצלים – ה"מנכש" מנכש עשבים רעים שצמחו בערוגת הבצלים ולכן אין לו רשות לאכול מהם, שכן אינו עוסק בבצלים עצמם.

אמר לו – אפילו אמר לו בעל הבית לפועל: על מנת לאכל ירק – אם כן האכילה היא חלק משכרו של הפועל, מקרטם עלה עלה ואוכל ואם צרף חייב – מותר לו לקטוף עלה עלה ולאכלו בלי לעשר ורק אם צירף חייב, כדברי רבי יהודה.

כן הוא הדין בתוספתא: "השוכר את הפועל לנכש בבצלים, מקרטם עלה עלה ואוכל. לא יאחז קלח בידו ויאכל, אבל מקרטם הוא במחובר בקרקע ואוכל" (פ"ב הט"ו). אם הפועל יתלוש קלח שלם ייחשב הקלח כולו כצירוף, שכן יש בו עלים רבים. דינם של עלי הבצל כגרגירי האשכול או הרימון, כפי ששנינו לעיל (פ"א מ"ו). שם פירשנו שאוחז בפרי המחובר לעץ ותולש מפרי הרימון שטרם נקטף, או אוחז באשכול ותולש גרגירי ענבים עוד בטרם נבצר האשכול, ובתוספתא ראיה לפירוש זה.

הפירוש המוצע פשוט וברור, וחולשתו היא בכך שאין בהלכה זו חידוש. כל ההלכות מראשיתה של החטיבה (לעיל פ"ב מ"ו) חוזרות על ההלכה הראשונה, כל אחת תורמת פן מחודש, אבל חוזרת על ההלכה היסודית. זאת כנראה דרכו של פרק זה.

בירושלמי מובאים דברי "תני דבי רבי": "אוכל כדרכו ופטור" (נ ע"ג). הירושלמי מסביר שאם הפועלים עובדים בפֵרות עצמם יש להם מזונות ופטורים, ואם הם עובדים תחת הזיתים אין להם זכות מזונות וחייבים במעשר. אבל דבי רבי הבינו שבמשנתנו "לעשות בזיתים" משמעו לא למסוק את הזיתים אלא לעדור מתחתם, ואף על פי כן זכותו של הפועל לאכול זיתים³פליקס פירש שיש מי שמפרש את משנתנו בשוכר פועל למסוק ואף על פי כן חייב במעשרות, ופירוש זה מנגד את המשנה עם כל מה שקדם לה. ראו עוד אפשטיין, מבוא, עמ' 59-58. , וכנראה פירשו שיש לפועל זכות למזונות גם אם אינו עובד ממש בפרי.

עד כאן חטיבת ההלכות העוסקות בדין פועל. דומה שפרק זה בולט בכך שמשניותיו מלוקטות כנראה ממקורות רבים. בכל אחת מהן חוזרת ההלכה היסודית, אבל יש בה גם פרט שאינו במשניות האחרות. רבי ליקט את המשניות השונות, ולא שינה מאומה מתוכנן.