תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פסחים · פרק 2 · משנה 4

[אות ז] בתוי"ט ד"ה במזיד. והא ליתא וכו' וודאי דפטור. וגם בהיפוך קשה כיון דנקט הטעם דאינו לוקה ומשלם ל"צ לטעמא דאסור בהנאה. וגם היא אוקימתא חדשה דהא הש"ס מוקי כרנב"ה ולא מטעם דאינו לוקה ומשלם וע"כ משום דבמזיד אף בלא אתרו כלל וא"כ איך לקח לו הרמב"ם דרך עצמו: ותו תמוהים דברי הרמב"ם מ"ש בעשירי מתרומות האוכל תרומה בין במזיד בין בשוגג אינו משלם אלא מן חולין המתוקנים שהוציא מהם תרומת מעשר עכ"ל משמע דס"ל דדרשא דונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיו' קדש גם בתשלומין מזיד הוא. א"כ ממילא צריך לשלם פירות למ"ד לפי מדה משלם אם כן יקשה מסוגיין דאמרינן אא"ב לפי מדה משלם וקשיא א"כ אמאי פטור במזיד. וכבר נכלל זה בתמיהת המ"ל: ונלע"ד דהנה דעת המאור דלרנב"ה ח"כ שוגגים פטורים. וההיא דאוכל תרומת חמץ בשוגג הטעם כיון דגזירת הכתוב הוא בתרומה דמיתה דידיה לא פטרתו ה"נ כרת דחמץ לא פטרתו. והרמב"ן במלחמות הקשה דא"כ יקשה לרבא דס"ל דבמיתה ביד"ש ליכא קלב"מ לדידיה ליכא גזרת הכתוב בתרומה. ולזה הוכיח דלרנבה"ק אף דכרת פוטר מתשלומים מ"מ לא הוי כמו מיתת ב"ד. דשוגג כרת אינו פוטר וכשיט' רש"י עי"ש. ולכאורה תמוה כיון דסותר להמאור מכח מימרא דרבא הרי דס"ל להחלט דאוקימתא דה"ט קאי גם לרבא א"כ ישאר הקושיא להרמב"ן דלרבא למה לי דנקט מתניתין כלל תרומה לתני האוכל חמץ לחוד וכקושית רש"י. ורש"י תירץ והוכיח מזה דאפילו הזיד בתרומה ושגג בחמץ דפטור ואשמעינן דאפילו מיתה בידי שמים פוטר והיינו דבאמת אזלא רק לאביי. ולרבא מוכח באמת דלפי מדה משלם. אבל להרמב"ן דלא ניחא ליה בכך דהסוגיא אזלא רק לאביי. א"כ יקשה כזאת (ואפשר לומר בזה דהרמב"ן ס"ל ג"כ דיש סברא לומר דתשלומי תרומה דכפרה הם לא אמרינן בהו קלב"מ אלא דזהו נסתר דא"כ גם בחמץ של הקדש אמאי לא מעל דגם שם הוי כפרה אפ"ה פטור בהזיד בחמץ) וי"ל למה דאיתא במתניתין (ספ"ה דבכורות) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהוא טריפה מה שאכלו אכלו והכי קיי"ל בחוה"מ (סי' רל"ד). ויש להפוסקים בזה ב' טעמים אי משום קנסא אי משום דאכילת איסור לא מקרי נהנה דיותר היה ניחא ליה אילו לא אכלו. ומעתה י"ל דבחמץ לחודיה לא הו"מ למנקט משום דממנ"פ היכי דשייך מדאגביה קניא גם במזיד חייב וכמ"ש תוס' להדיא בכתובות דגם במתני' דתרומת חמץ ע"כ מיירי כאוקימתא דכתובות בתחב לו חבירו. ואי בתחב לו חבירו היכי דאינו חייב מטעם מזיק רק מטעם מה שנהנה גם בשוגג פטור כיון דלא מקרי נהנה (זולת לשיטת הריצב"א כתובות (דף ל' ע"ב) משכחת לה דתחב לו חבירו באונס עד מקום דא"א לאהדורי כי אם ע"י הדחק דבמזיד דהחוב ממון אז מדלא אהדר קנהו בפיו מ"מ כיון דמיד אח"כ בא חיוב מיתה הוי מיתה ותשלומים באים כאחד ובשוגג חייב מטעם קנין פיו ובענין דלא נמאס הרבה והוא ש"פ) מש"ה נקט בתרומה דחייב בשוגג מצד אכיל' ולא משום שנהנה. ורש"י לשיטתו דנראה דס"ל בבכורות דהטעם משום קנסא ועיין ש"ך יו"ד דדוקא במוכר במזיד טריפה בחזקת כשר משום הכי שפיר הקשה דליתני חמץ לחודיה אבל להרמב"ן י"ל כדברים האלה. ובהכי יתישבו דברי הרמב"ם (בפ"י מהל' תרומות). דשפיר י"ל דאם לפי מדה משלם גם במזיד כן הוא. והכי אמרינן אא"ב לפי מדה משלם י"ל דבמזיד פטור דמיירי באתרו ביה ומטעם דאין לוקה ומשלם. והא דנקט דוקא בתרומה היינו בפשוטו דבחמץ לחודיה לא משכחת שוגג חייב דלאו בר דמים הוא אבל למ"ד לפי דמים משלם וע"כ מתני' כריה"ג דחמץ מותר בהנאה שפיר קשה א"ה במזיד נמי ואי באתרו ביה ומטעם דאינו לוקה ומשלם ליתני בחמץ גרידא ואי דבחמץ גרידא לא משכחת דשוגג חייב דלא מקרי נהנה כיון דהוא אכילת איסור וכנ"ל, הא משכחת בלא תחב חבירו ובשוגג חייב דבעידנא דאגביה קניא במזיד פטור באתרו ביה גם על לאו דבל יראה דגם על הגבהה אינו לוקה ומשלם כיון דלקח חמץ חבירו ועשה בו קנין הוי כקנה חמץ דמקרי מעשה וחייב מלקות לשיטת הרמב"ם. ומשני דאתי כרנבה"ק וא"כ מזיד מיירי בלא אתרו ביה והא דפטור היינו בהזיד בחמץ. ובשוגג חייב דחייבי כריתות שוגגים חייבים וכדעת רש"י והרמב"ן. והא דלא נקט חמץ לחודיה היינו דרוצה למנקט מזיד אף דלא אתרו וזהו ל"ש בחמץ לחודי' דהיכי דאגביה מעידן דאגביה חייב בתשלומין ואם בענין דל"ש מדאגבי' גם בשוגג פטור דלא מקרי נהנה או כשיטת תוס' דגם שגגת כרת פוטר ורק בתרומה חייב כיון דגלי גלי ודו"ק. ומעתה דברי הרמב"ם בפירושו להמשנה מדוקדקים היטב דהא דנקט הטעם דחמץ לאו בר דמים היינו דנקט האמת דאף בלא אתרו ביה למלקות על לאו דבל יראה מ"מ ל"א מדאגביה קניא כיון דלאו בר דמים הוא. ואך משום הא לחוד ליכא למפטרי' דמ"מ לחייב על האכילה דגם במזיד לפי מדה משלם לזה נקט הטעם דאתרו על האכילה ומטעם דאינו לוקה ומשלם והיינו ממש כפירוש הסוגיא דנקט אא"ב לפי מדה משלם וכפי פירושינו הנזכר ואסברה לה הרמב"ם בלא אתרו על לאו דב"י ומשום דלאו בר דמים דלא תקשי דלנקט בחמץ לחודיה והיכא דאגביה ואתרו ביה משום ב"י פטור לזה ביאר דמ"מ גם בשוגג פטור דלאו בר דמים הוא. ודו"ק. וע' מ"ש על משנה זו (בריש פ"ז מתרומות): אחרי זאת ראיתי לבני הרב הגאון מוהר"ר שלמה איגר נ"י רשום בחידושיו בזה"ל ואשר השיג הראב"ד בששי לעשירי מתרומות על הרמב"ם דפסק דגם באכל בשוגג פטור מהתשלומין. ובגמ' אמרו אא"ב לפי מדה משלם שפיר. יראה למה דכ' הרמב"ם הלכה י"א. ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה כו' משלמים את הקרן ולא החומש ובכ"מ שם כ' והטעם משום דכיון דהיה אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא. ע"כ. ולפ"ז יחוייב התעוררות במתני' נימא ג"כ כיון דהיה אסור בחמץ אף אם היה חולין לאו אכילה הוא והנראה דדין זה שכתב בהלכה י"א תלוי במ"ש בהלכה שקודם לה. דהמאכיל את פועליו תרומה משלם להם דמי סעודתן כו' שדבר האסור נפשו של האדם חיתה ממנו ע"כ. ור' מאיר דפליג בהאי דהמאכיל את פועליו. ע"כ יסבור כרשב"א בבכורות (דף ל"ז א') דלאו בכל האסורים נפשו של אדם קצה בהם. וא"כ י"ל מה דקאמר בגמ' אא"ב לפי מדה משלם שפיר. היינו דבאמת נימא מתני' ר"מ היא ככל סתם מתני' אבל הרמב"ם דפסק כרבנן. גם אם לפ"מ משלם פטור דלאו אכילה היא כיון דבל"ז אסור מטעם חמץ. והראב"ד שהשיג לשיטתו אזיל שהשיג גם על דינו שבהלכה י"א הנזכר. עכ"ל: