משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · פרק 10 · משנה 6

מי שהיה נשאוי שתי נשים ומכר את שדהו כתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עימך – מן הדין האישה יכולה להפקיע מיד הלקוחות וגובה כתובתה גם מקרקעות משועבדות (בשבועה – לעיל פ"ט מ"ז). הפתרון שנקטו בו קדמונינו היה שהאישה תוסיף בכתובה "דין ודברים אין לי למכר הזה". בפרק הקודם נזכרת נוסחה זו במקרה הפוך, שהבעל כתב "דין ודברים אין לי...", והמשנה התחבטה בערכו של המשפט. ההצעה הרמוזה במשנה מהווה עקיפה ברורה של הכתובה. הכלל שהאישה גובה מנכסים משועבדים בא להגן עליה ולמנוע מהבעל למכור את שדהו וכך יהפוך לחדל פירעון. אם ניתנת לאישה ה"זכות" שלא לנצל את זכותה זו, הרי שכל קונה ידרוש ערבות כזאת, הבעל ילחץ על האישה וזו תיאלץ להיענות לבעלה. ואכן, בשטרות מכירה קדומים ממדבר יהודה מצויה תוספת זו בחלק גדול מהשטרות בסגנונות שונים¹⁸כגון "ואנא שלם ברת שמעון אנתת חדד דנה, מלין לאיתי לי ולעלם..." (ואני שלום בת שמעון אשת חדד הזה, דבר אין לי ולעולם... – שטר נחל צאלים 8א, אצל ירדני, תעודות, עמ' 71). , וכנראה הייתה תקנית ומקובלת¹⁹ירדני, תעודות, נחל צאלים מס' 7, 8א, 30 ואולי גם 24א; 32 ועוד שטרות מקוטעים. הנוסחה איננה בשטרות נחל צאלים מס' 8, 9, 50 (כולם שטרות שלמים שברור שמשפט זה לא נאמר בהם). . בשטרות שהמשפט אינו מצוי בהם קיים היה כנראה עירבון של הבעל, ואולי היו לו עוד שדות ולכן היה עירבון מספיק, או שלא הייתה לו אישה, או שלאישה נכתבה ערבות נפרדת על שדה מסוים, והשדה שנמכר היה בלתי משועבד. מצב דומה שההלכה מאפשרת בו עקיפת הכתובה והפיכתה למסמך בעל ערך משפטי מצומצם ראינו לעיל (פ"ה מ"א).

והתשלום זה ממה שנקנה מולך²⁰אם תהיה זכאית לגבות את כתובתה לא תוכל להפקיע את המכר, אלא תפקיע את הכסף שהתקבל מהמכר. אלעזר בן שמעון העד²¹כנראה מינוח לעד מקצועי, כלומר אדם המקובל כחותם אמין על שטרות. יהודה בר יהודה עד

השנייה מוציאה מיד הלוקח – שכן כתב הוויתור הצמוד לשטר המכירה של הקרקע הוא בין האישה ללוקח ואיננו מחייב את האישה השנייה, והראשונה מיד השנייה – שהרי היא קודמת בכתובתה, והלוקח מיד הראשנה – שכן הראשונה התחייבה שדין ודברים אין לה עם הקרקע, וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן [וכן] אשה וכן בעלת חוב – יש כאן עִסקה סיבובית שאין ממנה מנוס אלא פשרה בין התובעים, או תשלום נוסף של בעל הבית.

בראשית פרק ט נדונה נוסחה דומה שאותה כתב האיש. לפי המשנה הנוסחה איננה תקפה ומשמעותה מוגבלת. לפי האמוראים היא תקפה עוד פחות, ובאופן כללי היא איננה מחייבת אלא במקרים מיוחדים. הבבלי מעלה את השאלה ומסיק שלמעשה יש כאן מחלוקת משניות: "אמר רבי זירא אמר רב חסדא, לא קשיא: הא רבי מאיר הא רבי יהודה..." (צה ע"א). ייחוס המחלוקת לרבי מאיר ורבי יהודה רחוק במקצת, אבל התלמוד, שבדרך כלל שואף להרמוניזציה בין המקורות, בוחר לפרש שאלו משניות חולקות.

ראינו במשך הפרק מנגנונים מספר להתמודדות עם סכסוכים בין צדדים שונים לתביעה של הכתובה או הירושה: קביעת סדרי קדימות (על פי קדימות היסטורית, על פי סוג החוב, על פי גובה החוב), חלוקה שווה או יחסית, שבועה ופשרה. נראה כי המשנה מכירה בכך שיש צורך בכלים משפטיים-חברתיים מגוונים, המתאימים למגוון מצבים.