משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · פרק 10 · משנה 5

מי שהיה נשואי ארבע נשים ומת – כאמור, הפרק ערוך בדירוג: שתי נשים, שלוש וארבע.

הראשונה קודמת לשנייה ושנייה לשלישית ושלישית לרביעית – העיקרון הוא כמו במשנה א. אפשר היה להדגימו על שתי נשים או על שלוש נשים או על חמש נשים, אלא שהעורך רצה לשוות לפרק מבנה מדורג. במקביל יש במשנה חידוש, והוא עניין השבועה: הראשנה נשבעת לשנייה והשנייה לשלישית והשלישית לרביעית – הכלל הוא שאין נפרעים מנכסים משועבדים אלא בשבועה, לכן כל אחת צריכה להישבע לקודמתה כאילו הראשונה נוטלת מכתובת השנייה והשנייה מהשלישית, וה[ר]ביעית ניפרעת שלא בשבועה – היא איננה פוגעת בכתובתן של קודמותיה.

אמר בן ננס – בדפוס "בן ננס אומר", כיצד וכי מפני שהיא אחרונה ניסכרה אף היא לא תיפרע אלא בשבועה – הרביעית פוגעת בזכויות היורשים ומשפחת האב, ולכן תיפרע בשבועה. הנימוק הוא בתחום השוויון. הרביעית אמנם מקבלת הכי פחות, אך חייבת בשבועה כמו האחרות. השבועה היא שלא פגמה בכתובתה ולא קיבלה בעבר חלק ממנה (לעיל פ"ט מ"ז)¹⁵הבבלי (צד ע"א) מעמיד את המחלוקת על בסיס משפטי מדוקדק, אך הסבר זה איננו במשנה. , (ו)היו כולן יוצאות יום אחד – כל הכתובות הן מאותו יום, (ו)כל הקודמת את חברתה אפילו שעה (אין) זכת – אפילו שעה אחת נחשבת לקדימות, כך היו כותבין בירושלם שעות והיו כולן יוצאות בשעה אחת – לכן בירושלים כתבו באיזו שעה נערכה הכתובה. בכתובּות הקדומות שבידינו¹⁶ראו הסקירה במבוא. אין השעה כתובה, אבל אף אחת מהן איננה מירושלים. מנהגי ירושלים נזכרים רבות במשנה, לעתים לגנאי ולעתים לשבח.

אין שם אלא מנה חולקות בשוה – זהו הכלל הראשון במשנה ד, אלא ששם הופיעו גם מקרים אחרים שניסינו לפרשם. הירושלמי (לד ע"א) רואה במשנה ובכלליה סתירה לדעתו של שמואל (הובאה בפירוש המשנה הקודמת) שבית הדין חופשי להחליט כרצונו, ומביא את דברי רבי שנהג כבן ננס בחלוקת מטלות מס על הציבור¹⁷זו עדות יחידאית לחלוקת מס "פרוגרסיבית" במטלות מס שהוטלו על הקהילה היהודית, ולא נרחיב בכך. . כפי שפירשנו, בעצם שמואל חולק על המשנה (משנה ד ומשנתנו כאחת).