משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · מבוא · מיקום 14

בדרך כלל מרכיבי הנדוניה הם כסף ומטלטלים, וההבדל בין נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל בתחום זה הוא שולי; בשניהם בפועל הבעל משתמש בהם, "זמנית" עד מתן הכתובה. הבדל נוסף היה כנראה מעשי: נכסי מלוג נחשבו מבחינה חברתית לרכושה, ומן הסתם הם גם כללו בגדים, תכשיטים וכלי בית שבהם היא השתמשה בפועל, ונכסי צאן ברזל היו תרומת משפחת הכלה למשפחה הצעירה.

ההבדל החברתי והמשפטי בין המונחים הוא החשוב והוא המשמעותי בחיי היום יום, הרבה יותר מההבחנה המשפטית של "אחריות", "בעלות" ו"זכות".

הנדוניה לא כללה בדרך כלל קרקעות¹⁰²שרמר, זכר ונקבה, שם. , ואם הביאה האישה קרקעות לא הייתה השליטה בהן פשוטה. לפי ההלכה המקובלת הן בפועל בידי הבעל, אבל ראינו שבית שמאי מביעים מורת רוח מהלכה זו ואף מסתייגים ממנה במקרים מיוחדים (פ"ח מ"א). מעבר לכך, המשנה מעלה אפשרות לגיטימית למחצה של הברחת נכסים, דהיינו הסתרתם מידיעת הבעל (ראו פירושנו לפ"ח מ"ב). נמצאנו למדים שהכלל המשפטי שהקרקע נמסרת לבעל לא בוצע במלואו, ולא בפשטות. עדות זו מצטרפת לראיות לכך שבפועל לא היו הנשים נעדרות רכוש. מצינו נשים המנהלות את רכוש המשפחה, ומצינו גם נשים שיש להן רכוש עצמאי שהן מנהלות אותו ונהנות מפֵרותיו (ראו פירושנו לפ"ח מ"א).

ההסדרים הכספיים בין בני הזוג היו שונים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. מתוך הספרות התנאית אנו מכירים את המונחים נדוניה, סבלונות¹⁰³שרמר, שם, עמ' 285-280. במבוא למסכת קידושין נראה שאלו בעיקר מתנות אוכל שהחתן נותן למשפחת הכלה לפני הנישואים, וברובד העממי הן שימשו לקידושין עצמם. רובין, שמחת חיים, עמ' 160-158. , כסף שנפסק (לה או לו – ראו פירושנו לפ"ו מ"ב-מ"ד), נכסים שהיא באה עמם, נכסים שנפלו לה (פ"ח מ"א), "משליש מעות לבתו" (פ"ו מ"ז). כפי שראינו, לעתים היו המתנות ההדדיות כפופות לנוהגים והסכמות מקובלים בציבור והסכום הכתוב לא היה הסכום האמִתי, אלא מעין שם קוד מוסכם למשהו אחר.

הירושלמי, בדיונו בחובת הבעל לרפא את אשתו, מציע מונח נוסף, "קיצה". התלמוד מספר על אישה שבאה לרבי יוחנן והלה שם בפיה את הטענה "קצץ הוא אביד" (פ"ד הי"א, כט ע"א). קיצה היא סכום שהאב הקציב בכתובה, או במסגרת הנכסים שהביאה עמה לרפואתה. קיץ הוא סכום קבוע, והכוונה אפוא לסכום קבוע שנקבע בהסכם מוקדם בין הבעל לאב. אם כן, זה מונח נוסף לסכום ייחודי כלשהו שהאב מעניק לאשתו או למשפחה, שלא במסגרת הנתינה הכתובה הרגילה. משפט זה מצטרף לרמזים הפזורים במקורות שהסדר הכתובה היה רק חלק ממערך ההסכמים הנלווים לחתונה.

מעבר לכך היו שינויים אישיים. לעתים הרוויח הבעל מהנישואין ולעתים הוציא הוצאות מרובות: "יש שמשיא את בתו ונוטל מעות, ויש שמשיא את בתו ונותן אחריה מעות" (תוס', פ"ו ה"ג). הכל תלוי בנוהגי החברה, במשא ומתן בין הצדדים ומן הסתם גם במעמד, ביופייה של הכלה ובעיקר בייחוסה. על משא ומתן זה ועל השיקולים של שני הצדדים איננו שומעים במקורות. אבל טיבו של האדם לא השתנה, ומן הסתם שיקולים אלו הם שקבעו את מערכת ההסכמות שבין שני הצדדים.