משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · מבוא · מיקום 15

לכאורה כתובת אישה היא מסמך פרטי, כספי, בין שני צדדים הכורתים ביניהם הסכם שותפות. מבחינה פורמלית אכן כך הדבר. בדרך כלל ההלכה מתמקדת ברובד החוקי, היא קובעת כיצד צריך להתנהג, כיצד יש לכתוב שטר ומה הדין אם נכתב בצורה זו או אחרת. במבוא למסכת נדרים נרכז את העדויות על מעורבותם של חכמים במעמדות ציבוריים ונראה כיצד חתרו חכמים להרחיב את תפקידם ולהפוך ממחוקקים לשופטים בפועל, ומשופטים למפקחים ומבצעים בפועל של המעשה הציבורי. בהלכות כתובה מעורבותם של חכמים ניכרת בראש ובראשונה בתוכני הכתובה. הכתובה משקפת את הנוהג החברתי, ומתפרשת על ידו. עם זאת, חז"ל אינם משתמשים כאן במינוח "מנהג המקום" או "מנהג המדינה" אלא במינוח "תנאי בית דין". הווה אומר, הכתובה כפופה להסכמות המקומיות, אך אלו הן "תנאי בית דין", כלומר הכרעות עקרוניות של חכמים. בניגוד לתחומים אחרים שבהם אין לחכמים עמדה מוקדמת כאן הם נוקטים בעמדה מוסרית ברורה שעקרונותיה הם שמירה על זכויות האישה, בניה ובנותיה. בפועל ראינו שחכמים אפשרו (משיקול דעתם או בדיעבד ובעל כורחם) לעקוף חלק מההלכות, אך הגישה העקרונית והראשונית ברורה.

חכמים רואים עצמם כבעלי הסמכות לקבוע את מנהג המקום ולאכוף אותו על שני הצדדים (ראו פירושנו לפ"ד מ"ז ואילך). מצד שני לא שמענו על מצב שבו החכם מנסח את הכתובה, או יושב עם שני הצדדים ומשתתף בגיבוש ההסכמות המשפחתיות. החכם או בית הדין מתערב בכתובה רק כשהיא מוצגת לפרעון, אבל באופן חריג יש לו הזכות, השאובה מההלכה, להפעיל את הכתובה לפי מה שראוי היה שייכתב, ולא לפי הכתוב. כפי שהדגשנו הכתובה היא מסמך משפטי, אך כל הצדדים התייחסו אליו כאל מסמך שלעתים הניסוח הפרטני שבו נדחה מפני המקובל והראוי. מצב זה פותח לפני הדיין פתח רחב להתערבות, שהרי הוא לא רק פרשן של הטקסט אלא מיופה כוח מטעם הציבור ליישם את הראוי בכל מקרה ומקרה (ראו פירושנו לפ"ד).

עם זאת, חכמים (בית הדין) מתערבים ישירות ומפקחים על מכירת נכסים בידי האלמנה. לדעת חלק מחכמי דור אושא בית הדין משמש כאפוטרופוס ומפקח על מכירת נכסים למטרות מזונות (פי"א מ"ב-מ"ג). הוא הקובע אם המחיר היה הוגן, ומאשר או מבטל את המכירה בהתאם. לבית הדין שמורים, אפוא, שני תפקידים: הראשון הוא לשמש כפוסק במקרה של חילוקי דעות והשני הוא ללוות את המכירה, "לא תמכור אלא בבית דין", או לפחות לפקח עליה בדיעבד ולאשרה, "מכרה בטל" או "מכרה קיים" (פי"א מ"ד). בהקשר לכך נזכר גם "שום הדיינים" (פי"א מ"ה), מכירה ישירה על ידי בית הדין, או לפחות קביעת המחיר הנאות. המחלוקת היא מה מעמד המכירה אם בית הדין טעה או הוטעה, האם הוא כמוכר רגיל או שהוא מעין "שחקן על" בזירה הכלכלית שיש לו זכויות יתר ומעמד נישא. זאת ועוד. משנה אחת קובעת שאת הנכסים של הבעל המת "שמין בבית דין" (פ"י מ"ב), ולפי שום זה מחלקים את הכתובה. כאן בית הדין מתערב לא רק כפוסק עקרוני בין שני צדדים הפונים אליו, אלא כגוף המבצע את חלוקת הכתובה ואחראי לביצועה. איננו יודעים אם מימרה כזאת משקפת עליית מדרגה במידת המעורבות של בית הדין, אבל היא ללא ספק ביטוי לשאיפה של חכמים ליטול חלק מרכזי בביצוע הכתובה, ולא רק בפסיקה בדיעבד במקרה של מחלוקת בין הצדדים. חכמים מתארים, אפוא, את בית הדין נכנס בעובי הקורה בוויכוח שהוא בעצם פנים משפחתי, אף שלא הוזמן ולא התבקש לכך.

המשנה (פ"ה מ"ז) עוסקת בדין מורדת על בעלה, ובדיוני המשנה אין רמז להתערבות של גורם חוץ-משפחתי בפרשה. אבל הירושלמי (לא ע"ב) מוסיף שכל העברות הללו, שנמנות ומהוות את העילה למצב של "מרידה", חייבות להיקבע בבית הדין. הווה אומר, מלכתחילה מורדת היא מי שבית הדין הגדירה כמורדת, ולולי התערבותו ופסיקתו אין היא נחשבת מורדת. דין מורדת איננו מופנה, אפוא, לכל אדם מישראל כמו הלכה רגילה, אלא מוטל ישירות על כתפי בית הדין¹⁰⁴בתוספתא נוספה חובת התראה לפני גירושין (פ"ז ה"ז). . גם כאן בית הדין הופך להיות חלק חיוני מהתהליך, וחכמים אינם מסתפקים בקביעת הדין העקרוני כמחוקקים אלא רואים עצמם כגורם ביצועי. זו דוגמה נוספת לתהליך שבו הציבור, באמצעות בתי דין מוסמכים (חכמים), הופך את עצמו לשותף בעצם מעשה ההכרעה בסכסוך משפטי. במבוא למסכת נדרים נסכם את התהליך.

למעורבותו הגדלה של בית הדין שני היבטים. האחד אידֵאי ותֵאורטי והאחר חברתי ומעשי. חכמים מציגים מטרות אידאולוגיות ברורות. הם מגִנים על האלמנה, הם גם שומרים על נכסי יתומים ומגִנים על זכויותיהם, ואף משתדלים לכוון את הציבור "...כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה" (ירו', פ"ד ה"ג, כח ע"ב; פ"ד ה"א, כט ע"א; פ"י ה"ב, לג ע"ד). הם גם דואגים ל"כבוד האישה", כבוד שהם הגדירו את טיבו, למשל שהיא לא תחזר על הפתחים (פ"ד מ"ו; פי"ג מ"ג), שלא תופיע בבית דין (פ"ט מ"א ומ"ד) ושלא תישבע (פ"ט מ"ח). כל אלו הלכות שמקלות על האישה, ונובעות מעמדה פטריארכלית טיפוסית.

מצד שני, באופן מעשי, במסורות התנאיות כמעט אין עדות למעורבות ישירה של בית הדין בביצוע, וגם לא בבעיות ביצועיות. דוגמה לכך היא המעשה בבנו של רבי עקיבא: "מעשה ביהושע בנו של רבי עקיבא שנשא אשה ופסק עמה על מנת שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה. היו שני בצרות, עמדו וחלקו, התחילה קובלת עליו לחכמים, וכשבא לבית דין אמר להם היא נאמנת עלי יתר מכל אדם. אמרה להם ודיי כך התנה עמי, אמרו לה חכמים אין כלום אחר הקיצה" (תוס', פ"ד ה"ז). המעשה הגיע לבית דין, אך ההתדיינות היא פנימית בין שני אנשים מתוך שכבת החכמים. יש כאן התערבות אבל היא לא באה מלכתחילה, אלא רק כששני בני הזוג פנו. לו לא היו פונים לא היה בית הדין עוסק בנושא. על הכתובה המיוחדת הם החליטו בעצמם, מבלי שקיבלו אישור פורמלי. דוגמה זו היא כמעט יחידאית בתקופה התנאית, ונוספו לה מקרים תנאיים אחרים בלתי מובהקים¹⁰⁵ראו להלן, פ"ז מ"י. התערבות החכמים שם היא במישור העקרוני, "יכלה היא שתאמר". ראו עוד תוס', יבמות פי"ד ה"ח, שם קובעים חכמים בשאלה שהיא ציבורית, אך למעשה אין היא שאלה של התנהגות הציבור אלא שאלה של יחידים מתוכו. ראו עוד תוס', פ"ד ה"ט; פ"ה ה"ט; יבמות פי"ד ה"י. .

בספרות האמוראים אנו שומעים הרבה יותר על התערבות בית הדין הלכה למעשה, על ניהול הקהילה בתחומים אלו על ידי חכמים ועל מקרים של אכיפת ההחלטה, כגון "רבי יסא איתפקד גביה מדל דיתמין והוה תמן יתמין בעיין מפרנסא" (ירו', פ"ו ה"ו, ל ע"ד – רבי יוסי הופקד על יתומים, והיו שם יתומים שרצו להתפרנס...). במעשה אחר באותו מקום קובע רבי אמי מתי תיעשה המגבית לאיסוף כספים לנדוניה ליתומה, וכן: "כהדא ארמלתיה דרבי שובתי הות מבזבזה בניכסיה. אתון בנוי קרבון לרבי לעזר אמר לון ומה ניעביד לכון ואינון עמא שטייא?! מי נחתון אמרון אמרו לכתובה מה נעביד? אמר לון איתחמון זבנון מן ניכסי, ואתייא ותבעת פרנא ולית לה מזונין. בתר יומין אתת וקריבת לרבי לעזר אמרה ליה יבא עלי אם אמרתי להן דבר, ומה ניעביד ומכת פרושין נגעו בה" (ירו', בבא בתרא פ"ט ה"א, טז ע"ד – כזאת האלמנה של רבי שובתי הייתה מבזבזת את נכסיו [על חשבון נכסיו – כלומר חיה שנים ארוכות אחר מות בעלה, קיבלה מזונות וגרמה להוצאת כספים שנחשבה בעיני הבנים למיותרת]. באו בניו קרבו לרבי אלעזר אמר להם מה נעשה, והן [הנשים] עם שוטה. כאשר ירדו [יצאו מבית הדין] שאלו מה נעשה עם כתובתה אמר להם תמכרו חלק מהנכסים והיא תבוא ותבקש כתובה, ואז אין לה מזונות). הבנים לא באו לרבי אלעזר לדין, שכן בדין כזה הייתה האישה משתתפת ולפי הסיפור היא לא נכחה באולם, ובאה לחוד, אחר כך, להתלונן על התנהגות ילדיה (ילדי בעלה). שני הצדדים מגיעים לחכם בתביעה שינקוט פעולה ציבורית לא רק כדיין אלא כיועץ וכגורם ממסדי.

בנוסף לכך יש בתלמודים סיפורים רבים על פסיקה כאשר שני הצדדים מגיעים לדיון. מקרה זה דומה למקרה בבנו של רבי עקיבא, אלא שבספרות התנאית מקרים אלו של פסיקה הלכה למעשה הם מועטים, ובתלמודים הם רבים, כגון המקרה שבו תפסה האישה כמה מהשפחות; רבי יצחק אומר "תפסת תפסת" (ואין מוציאין מידה), ורבי אמי היה מוציא מידה (ירו', פ"ט ה"ג, לג ע"א). גם בבבלי מובאים מקרים דומים, כגון "1. דאמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אבהו אמר רבי אסי: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דקיסרי, ואמר: יוציא ויתן כתובה... 2. כי ההיא דאתאי לקמיה¹⁰⁶ההיא שבאה לפניי. דרבי אמי, אמרה ליה: הב לי כתובה, אמר לה: זיל, לא מיפקדת... 3. ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמר לה..." (בבלי, יבמות סה ע"ב), או: "...הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא, ואכשריה" (בבלי, שם פ ע"ב), וכן סדרת המעשים בבבלי כתובות נ ע"ב, ועדויות רבות נוספות¹⁰⁷ירו', פ"ד הי"ג, כט ע"ב [שני מעשים]; פ"ה ה"א, כט ע"ג; בבלי, כב ע"ב; נב ע"ב; בבא בתרא קמג ע"א; יבמות צא ע"א, ועוד רבים אחרים. .

למרות הסיפורים הרבים על מעשים כאלה התלמוד מסביר שלא כל מי שגובה עושה כן בבתי הדין (בבא מציעא יח ע"א), ולפעמים אנשים נמנעים מלבוא לבית הדין מסיבות שונות (לגיטימיות) (כגון בבלי, בבא מציעא לה ע"ב).

מצד שני אנו שומעים על מקרה שבו התגלה חוסר האונים של בית הדין: "כי אתא רב דימי אמר: מעשה בכלתו של רבי שבתי שתפסה דסקיא מלאה מעות, ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה" (בבלי, צו ע"א). לא נעסוק כאן בכוחם של בתי הדין של חכמים הלכה למעשה, אבל בתקופת האמוראים אנו מוצאים אותם מעורבים הרבה יותר מאשר קודם בפסיקה למעשה בין שני צדדים חלוקים, ובעיקר הם גם מתערבים בתהליך עוד לפני פניית הצדדים, כ"רגולטור" מודרני המתערב בחיי המשפחות ומפקח על סדרי גט וכתובה.