משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · מבוא · מיקום 16

הכתובה היא הצהרה שנכתבה בעת הנישואין ושני הצדדים בעצם התכוונו שלא לממשה. אחד הביטויים לכך הוא העובדה שהכתובה שימשה לאישה כמעין בטוחה, למקרה של הוצאות יתרות שלה. בדרך זו חדלה הכתובה מלשרת את ייעודה כרשת ביטחון והפכה לבעלת תפקיד אחר. הכתובה במובן זה היא חלק מההסדרים הכספיים בין בני הזוג. היא מביאה לו מה שמביאה, והוא משיב לה את "השקעתה" ככתובה או כתוספת כתובה. אמוראי ארץ ישראל מציגים קשר הדוק בין השניים¹⁰⁸"כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה" – ירו', פ"ד הי"ב, כט ע"א; פ"י ה"ב, לג ע"ד. המימרה מצויה גם בהקשר אחר, והיא כנראה ביטוי שנאמר במקורו על אחד הנושאים. .

מימוש הכתובה התחולל באחד משני המקרים הבאים: או שהבעל גירשה, או שהבעל מת. מימוש מסוג אחר הוא כשהיא נפטרה ואחריה נפטר הבעל, ויורשיה קיבלו את כתובתה יתר על חלקם (הסדר כתובת "בנין דיכרין"). מקרה זה היה נדיר יותר, שכן מדובר בו במי שנשא אישה שנייה בחיי הראשונה, או לאחר מותה. בכל מקרה ומקרה היה ביצוע הכתובה שונה.

1. גירושין

הבעל חייב היה לשלם את הכתובה. בפועל כנראה לא תמיד שולמה הכתובה בזמן, היו ערעורים על הכתוב במפורש בכתובה (נדרים פ"ט מ"ה) או שהתשלום התעכב, ועל כן דנה המשנה במקרה שבו הוציאה גט בלא כתובה (פ"ט מ"ט). הכתובה עצמה ניתנה לאישה ושימשה לפרנסתה. במקרים של קטנה שגורשה מאירוסין חזרה הכתובה לאביה (פ"ד מ"ג), וקטנה שגורשה מנישואין כתובתה שלה ולדעת רבי יהודה של האב (שם). האישה במקרה כזה "חוזרת לבית אביה" (משנה, יבמות פ"ט מ"ו). מן הסתם מדובר בתקופה קצרה לאחר הנישואין; מאוחר יותר בית אביה כבר לא היה קיים, והאישה הסתדרה בחסות משפחתה או בצורה עצמאית.

2. מות הבעל

במקרה כזה עמדו בפני האישה שתי אפשרויות. האחת להישאר בבית בעלה עם היתומים, לקבל מזונות ולוותר למעשה על הכתובה, והאחרת ללכת לבית אביה, לקבל כתובה ולהשאיר את היתומים בביתם. אנו שומעים שהיו מנהגים שונים בשאלה בידי מי זכות הבחירה (פ"ד מי"ב; פי"ב מ"ג). מכל מקום, הבחירה במקום המגורים משפיעה ישירות על שאלת הבחירה שבין מזונות לבין כתובה (פי"ב מ"ד). בדרך הטבע תלויה הייתה ההחלטה במערכת היחסים המשפחתית, ובגילם של האלמנה והיתומים. מן הסתם אלמנה מבוגרת נותרה בבית בעלה בחסות ילדיה שכבר עמדו ברשות עצמם. בדרך הטבע אלו כיבדו את אמם וראו בה חלק בלתי נפרד מהמשפחה. אבל כמובן היו גם מקרים אחרים, והמערכת המשפטית מאפשרת, כאמור, החלטות שונות.

אחד הביטויים לכך הוא שבת ישראל שנישאת לכוהן ויש לה ילד אוכלת בתרומה, כלומר היא נשארת בבית משפחת בעלה הכוהן ורשאית לאכל עמם בתרומה. אם אין לה ילדים הרי שאינה אוכלת בתרומה, וההלכה מבטאת את המצב שהיא נוטשת את בית משפחת בעלה, חוזרת לבית אביה שאיננו כוהן וממילא גם אינה אוכלת בתרומה. המחלוקת במשנה שם היא במקרה של ספק, כלומר מעמדה של המעוברת.

3. הטיפול ביתומים

שאלת הטיפול ביתומים קטנים כמעט איננה נזכרת במקורות. איננו יודעים האם במקרה של גירושים נשארו הילדים עם אמם או בחזקת אביהם. גם סדרי המזונות אינם ברורים. הדעת נותנת שחובת האב לזון אותם לא השתנתה, אלא שחובה זו איננה ברורה. חובת האב לזון את בנותיו עברה שינויים הלכתיים עד שמוסדה¹⁰⁹לפין, מזונות; פירושנו לפ"ד מ"ו. , והוא הדין לחובתו לזון את בניו. מן הסתם לא שינו הגירושים את הדבר והאב היה חייב בחוב כספי זה, אלא שעדיין לא ברור אצל מי הם גדלו בפועל.

גם במקרה של מות האב אין הדברים ברורים. אם האישה נותרה בבית בעלה ודאי שהילדים גדלו עמה. אך אם עזבה את בית בעלה, האם נותרו הילדים בבית אביהם? ההלכה איננה נוקטת עמדה הלכתית ברורה, אם כי בתוספתא שנינו: "בן שמת אביו – אמו אומרת יתגדל אצלי, ויורשין אומרים יתגדל אצלינו, אין מניחין אותו להתגדל אצל מי שראוי ליורשו. מעשה היה באחד ושחטוהו בערבי פסחים" (פי"א ה"ד ומקבילות). הסגנון איננו של הלכה, אלא של עצה טובה. ודאי שלא תמיד נשקפה ליתום סכנת מוות בבית משפחת אביו, אבל התוספתא מעדיפה שיגדל אצל אמו¹¹⁰השוו: ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 365 והע' 44 שם. . התוספתא גם משקפת מצב שבו בדרך כלל היתום גדל במשפחת האב, ומציעה לשנות את השיטה. גם בבתא האלמנה ממדבר יהודה טיפלה בבנה היתום, אם כי היו לו גם אפיטרופסים שניהלו את עסקיו, ובמידה מסוימת פעלו נגד האינטרסים שלה. גם בספרות המעשים, מתקופת הגאונים בארץ ישראל, מובא מעשה כזה בבת יתומה שנשארה בבית אמה¹¹¹ניומן, מעשים, עמ' 141-140; מעשה גאונים, עמ' 63-62; פרדס, עמ' פו-פז; לוין, ספר המעשים, עמ' 87-86; אפטוביצר, ספר חפץ, עמ' 143-142. . זה הרקע להלכות מיאון שבהן האישה (האם) והאחים משיאים את הבת הקטנה, ומדובר באלמנה, שהרי הבעל נפטר. אם האם והאחים עושים כן יחדיו הרי שהם גרים יחדיו, והבת הקטנה עמם בביתם או במסגרת המשפחה הגרעינית.

מכל מקום התוספתא עוסקת באלמנה, וכן היה גם מעמדה של בבתא. ספק אם נוהג זה היה קיים גם כשהבעל היה חי (וגירש את אשתו). סביר להניח שבמקרים כאלה לפחות הבנים גדלו אצל אביהם, אבל אין לכך ראיות, מכל מקום מבחינת ההלכה מזונותיה אינם כללים מזונות לילדים והוא חייב במזונותיהם באופן ישיר¹¹²על מחויבות זו ראו פירושנו לפ"ד מ"ו. . אין בכך כדי להעיד על הנוהג הלכה למעשה.

ייתכן שמקובל היה שהבנות נשארו לעתים קרובות יותר אצל אמן. ביטוי לכך יש בנוהג שנקבע לו ניסוח אופציונלי בכתובה, שהבנות תתפרנסנה משל הבעל החדש של אמן (פי"ב מ"א ומ"ב).

יש להניח שהשאלה היכן יגדלו הילדים תלויה הייתה במבנה המשפחתי. במשפחה גרעינית שהתפרקה לא נותר מקום טבעי לילדים, ושני בני הזוג מתחרים בשווה על אחזקת הילדים. מכיוון שהבעל הוא בעל עמדת הכוח הרי שרצונו עשוי היה לקבוע. לעומת זאת במשפחה מורחבת הבנים והבנות הם חלק מהמשפחה. במסגרת המשפחה המורחבת יש להם מקום מגורים ומערך טיפולי טבעי, וסביר שהמשפחה תשמור על מרכיביה. האם, לאחר הגירושין או המוות, איננה חלק מהמשפחה המורחבת. היא עשויה להיתפס כנטע זר שמערכת היחסים עמו עדינה ומורכבת. סביר שאם האישה חיה שנים ארוכות בבית בעלה המנוח היא השתלבה במשפחה המורחבת ואין לה מעתה משפחה אחרת. מכל מקום, אם היא נשארה שם היו ילדיה עמה, ואם עזבה לבית משפחת אביה השאירה את בניה (לפחות את בניה הזכרים) בבית משפחת בעלה.