משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · מבוא · מיקום 17

תנאי הסף לנישואים הוא הבגרות, תנאי הסף לאירוסין הוא הסכמת האב (או האחים) ללא קשר לגיל הבת. התורה מבחינה בין נערה לאישה, וזו חלוקה של גיל האישה לשני מצבים (סטטוס משפטי), נערה ובוגרת. לכך אפשר להוסיף את מעמד האישה אחר נישואיה (להלן). לכאורה היה כל הנושא אמור להיכלל במסכת קידושין, אבל בפועל הוא נדון במידה רבה במסכת כתובות ולכן עלינו להקדיש לכך דיון מסכם וקצר.

ההשוואה עם חלוקת גילאי הבן מעוררת עניין רב. גיל הבן מתחלק לשניים, לפני הבגרות ואחריה. בתקופה התנאית לא היה גיל קבוע לבגרות, ולכל נושא נקבע גיל משלו. כך מגדירה משנת חגיגה את החייב בקרבן ראייה: "מי... שיכל לעלות ברגליו" (פ"א מ"א), וכמו שאמור בתוספתא: "יודע לנענע חייב בלולב, יודע להתעטף חייב בציצית, יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש... יודע לשמר תפליו אביו לוקח תפלין אליו" (חגיגה פ"א ה"ב¹¹³אבל ראו משנה, נידה פ"ו מי"א. ). החיוב במצוות אינו כרוך בגיל מוגדר אלא ביכלתו לקיים את המצווה. בהמשך התוספתא נאמר: "תינוק שהביא שתי שערות (בספרות התלמודית הגדרה זו קרובה להגדרה של גיל שלוש עשרה, אך מעט מוקדמת ממנה [ראו פירושנו לתרומות פ"א מ"ג, ולהלן]) חייב בכל מצות האמורות בתורה"¹¹⁴תוס', שם ה"ג; גילת, פרקים, עמ' 31-19. .

התלמוד הבבלי מקשה על משנתנו מן הברייתא הנמצאת גם בספרי: "כל זכורך – לרבות את הקטנים" (חגיגה ד ע"א; ספרי דברים, קמג, עמ' 196), והוא עונה: "כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך". אלא שבספרי הברייתא ממשיכה מיד בדברי המשנה: "מיכן אמרו איזהו קטן" וכו'. כלומר, הספרי הבין שקטן הוא כמו זה שבמשנה, והגדרתו משתנה לפי טיב המצווה ולפי המינוח של הבבלי הוא זה שטרם הגיע לחינוך, והרי הדברים בניגוד להסבר הבבלי. זאת ועוד; כל שאלת הבבלי היא בניגוד לפשט המשנה, כפי שהסברנו בפירושנו לחגיגה שם¹¹⁵התלמוד הבבלי הבין שהראייה שבמשנה היא חובת עלייה לרגל (ראיית פנים), ואילו אנו הסברנו שהמשנה עוסקת בקרבן ראייה וממילא כל השאלה איננה, וראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"א. יש להעיר שלעתים "מכאן אמרו" היא יחידה ספרותית נפרדת המובאת ממקום אחר (משנה קדומה אחרת), כך שייתכן שבמקורה אין המימרה "מכאן אמרו" קשורה למשנה, אבל היא הובאה כאן ושובצה במשנתנו כיוון שלפחות העורך סבר שיש לה קשר למשנה. . נוסף על כך, בפירושנו שם ובמקומות אחרים הראינו שלדעת בית שמאי קטן חייב במצוות אף כשאינו מבין מה הוא עושה. המחלוקת על חיוב קטן במצוות חוזרת גם במדרשי ההלכה, ועמדה זו של בית שמאי חוזרת במדרשים המכונים על ידינו "מדבי רבי עקיבא". במדרשים מדבי רבי ישמעאל מופיעה יותר ההלכה שבמשנה, שקטן פטור ממצוות.

המקורות התנאיים שלא הגדירו את הקטן בגיל מסוים מונים מצוות אשר קטנים חייבים בהן, ותוך כדי דיבור מסבירים איזהו קטן שפטור מאותה מצווה. ההבחנה הנקוטה בתלמוד הבבלי למשנת חגיגה, בין קטן שהגיע לחינוך לקטן שלא הגיע לחינוך, חוזרת פעמים רבות בתלמוד הבבלי, אך אינה מופיעה לא בספרות התנאית ולא בתלמוד הירושלמי. ההבחנה בין קטן שהגיע לחינוך לקטן שלא הגיע לחינוך יש בה כדי ליישב בין דעות ומקורות חלוקים, אך פשוטה של משנה הוא שאמנם קטן פטור מהבאת קרבן ראייה אלא שהקטן הפטור אינו אלא קטן ביותר.

אם כן, ההגדרה הקבועה והאחידה היא אמוראית, ובמקורות התנאיים הגדירו את הקטן בהתאם לטיב המצווה¹¹⁶ראו עוד תוס', טהרות פ"ג ה"ח-ה"י, עמ' 663-662. . ההגדרה הקבועה צמחה במסגרת דיני נדרים והפרשת תרומה. בשני נושאים אלו נדרשת אבחנה מעמיקה יותר בין קודש לחול, בניגוד למצוות אחרות הדורשות הבנה פשוטה או שמירה על כללי התנהגות פשוטים. בשני תחומים אלו נחלקים כבר התנאים האם הזמן הקובע הוא הבאת שתי שערות או "עונת נדרים" (ראו פירושנו לתרומות פ"א מ"ג). נראה שההגדרה של שתי שערות היא הקדומה יותר, ונזכרת כבר בפי תנאים קדומים (שם). עוד יש לומר שהקביעה שקטן הוא מי שהביא שתי שערות נזכרת במקורות התנאיים ביחס לכמה תחומים נוספים כייבום, בן סורר ומורה ותחומים נוספים (משנה, סנהדרין פ"ח מ"א; יבמות פ"י מ"ט ועוד מקורות רבים)¹¹⁷ראו עוד ביבמות פי"ד מ"ב, הדיון במשמעות המינוח "קטנה", ומתי נישואיה נישואין. לקדמות הסימנים ראו להלן, המובאה משיר השירים. . אנו נכנה מחלוקת זאת בניסוחו של רבי שמואל בן חופני גאון "סימנים" או "שנים"¹¹⁸מיטשם, ספר הבגרות, עמ' 24-17. .

עוד נזכיר את משנת נידה (פ"ו מי"א) הקובעת בפשטות: "תנוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצות האמורות בתורה". אפשר שלפנינו עמדה שונה הקובעת את סימני המין כמדד לכל המצוות (כאמור בבבלי), ואפשר שלפנינו רק ניסוח מקוצר הקובע שכל המצוות שעד עתה הילד היה פטור מהן עתה הוא חייב גם בהן. אין עדיפות לאחד משני הפירושים, והבחירה היא הכרעה בין שתי גישות מתודולוגיות: האם יש לקרוא משניות (או מקורות אחרים של תורה שבעל פה) קריאה "מפלגת", כלומר כל מקור בפני עצמו, או שמא יש לקראם יחד, בבחינת דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר (ירו', ראש השנה פ"ג ה"ה, נח ע"ד). במהלך פירושנו אנו נוקטים בדרך כלל בגישה הראשונה, אך במקרה זה נראה שדברי המשנה בנידה חסרים במהותם.

אם כן, הגדרת הקטן אופיינית לתהליך עיצוב ההלכה. התנאים הסתפקו בהגדרה גמישה, ואמוראים שאפו להעניק לה הגדרה משפטית אחידה. עם זאת, כבר בספרות התנאים יש ניצנים של הגדרה קבועה. טיב ההגדרה הקבועה תלוי באחד משני גורמים, או גיל או סימני מין. מעניין שההגדרה התנאית שמה דגש על ההבנה של המצווה ועל שלל היכלות לבצע כל מצווה לחוד (להקדיש תרומה, לעלות לרגל, לשמור על תפילין וכו'), ואילו ההגדרה הקבועה (בן תשע) איננה תלויה בהבנה אלא במרכיב טכני (גיל) וביכלת מינית בלבד.

מיטשם¹¹⁹מיטשם, שם, עמ' 20-19. עסקה בשאלה מה ההבדל העקרוני בין קביעת מעמד לפי גיל לבין קביעתו לפי סימנים. ניתן למנות סדרת הבדלים עקרוניים בין שתי שיטות הקביעה:

• הגיל איננו מחייב בדיקה, והוא פשוט וידוע יחסית.

• הגיל איננו ידוע לכל ולמעשה הוא נתון המועבר בעל פה, ולעתים נשכח, ואילו הסימנים לפנינו, אם כי בדיקתם נראית בעינינו היום כפגיעה בזכות הקטין (או הקטינה).

• הגיל הוא נתון אחיד, ואילו בדיקת הסימנים היא אישית.

• הגיל הוא נתון משפטי, והסימנים הם נתונים אישיים וגמישים.

נאמנים לדרכנו אנו רואים בקביעת גיל אחיד עדות לתהליך היורודיסיפיקציה של ההלכה, תהליך שעמדנו עליו במבוא הכללי לפירוש המשניות, ואכן מיטשם מציינת שהשיטה הקדומה לקביעת המעמד הייתה כנראה לפי סימנים, כדברי הפסוק "אחות לנו קטנה ושדים אין לה" (שיר השירים ח ח).

אבחנת היכלת והבגרות הן אבחנות הבסיס, אך קיימות אבחנות נוספות. בגרות מלאה היא בגיל עשרים, ואז הבן רשאי למכור קרקעות. התורה מכירה בגיל זה (בן עשרים) לעניין עבודה בקודש (שמות לח יד ועוד הרבה). בגיל זה הוא נדרש להוכיח את בגרותו, ואם לא הביא שני סימנים הוא נחשב לסריס (משנה, יבמות פ"י מ"ט; נידה פ"ה מ"ט ועוד הרבה). גם לגבי ערכין גיל עשרים הוא הגיל שהאיש הופך בו לגבר שלם (ערכין פ"ד מ"ד). תפיסה זו חוזרת לעניינים נוספים¹²⁰ראו מיטשם, שם, עמ' 11 ואילך. רבות מהדוגמאות שלנו מצויות באוסף המקורות שלה. . במקביל לגיל עשרים קיים גם סימן בגרות חיצוני: "אין מקריבין אותו לעבודה עד שנתמלא זקנו, רבי אומר אומר אני עד שיהא בן עשרים שנה ומעלה" (תוס', זבחים פי"א ה"ו, עמ' 496). אם כן, מילוי הזקן הוא המקבילה ההתפתחותית ("סימנים") לקביעת הגיל (בן עשרים)¹²¹ראו עוד מסכת סופרים, פי"ד הי"ג, עמ' 267, שם נדרש ששליח הציבור יהיה לפחות בן שתים עשרה, ולכמה תפקידים אחרים בבית הכנסת נדרש שיהיה בן עשרים ובעל זקן. הדרישה לזָקָן נזכרת בבבלי, תענית טז ע"א, ובמקבילות, אך שם אין זה תקן של בגרות אלא סימן למנהיגות וליישוב הדעת. . עד כאן דעת בית הלל, אבל בית שמאי קובעים את גיל שמונה עשרה. קביעה זו נאמרת רק לעניין הוכחת הבגרות (שאם לא הביא שערות עד שהוא בן שמונה עשרה הוא נחשב לסריס). ברם, יש יסוד להערכה שזו קביעת גיל לכל הנושאים שנמנו, שכן משנת אבות ממליצה: "בן שמונה עשרה לחופה" (פ"ה מכ"א), והרי זו שיטת בית שמאי שגיל שמונה עשרה הוא גיל המפתח. המקבילה לקביעה זו היא דברי מסכת שמחות לעניין סדרי הלוויה: "מבן עשרים ועד בן שלשים יוצא כחתן, מבן שלשים ועד בן ארבעים יוצא כאח, מבן ארבעים עד בן חמשים יוצא כאב" (שמחות פי"ד הי"ג, עמ' 112). אם כן, מגיל עשרים נחשב הגבר כנשוי, בין אם התחתן ובין אם טרם התחתן. עניין זה של ההספדים מלמד על התפיסה החברתית, אבל איננו בעל תוקף משפטי כדוגמאות לעיל.

אבחנה נוספת שהיא אבחנת ביניים היא בן תשע שנים. בפרק י ביבמות מרוכזות הלכות בן תשע שנים (ויום אחד). בן תשע שנים ויום אחד הוא הגבול הקבוע והמובהק לגיל מינימום בענייני אישות, יום המעבר בחייו של גבר בין היותו קטן לבין השלב הראשון של בגרותו המינית, לכן ביאתו נחשבת לביאה והוא פוסל כוהנת מאכילת קודשים (פ"ז מ"ד)¹²²ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 83, המציע גם פירוש אחר. למשמעות נוספת של גיל תשע, גם היא בתחום הבגרות המינית, ראו תוס', פ"א ה"ב. , משחרר את אחיו מחובת ייבום (פ"י מ"ו), מבטל מהלכי ייבום בביאתו (פ"י מ"ז; מ"ח), חלים עליו איסורי משכב זכר (תוס', סנהדרין פ"י ה"ב) ומשכב בהמה (בבלי, סנהדרין נד ע"ב ואילך), הוא משמש כשומר לוודא את טהרתו של מדור עמים (תוס', אהילות פי"ח ה"ח, עמ' 616)¹²³אם כי הוא נמצא ברשימה של מי שאינם כשרים לעדות על פי רוב. כלומר, אין הוא נחשב למבוגר במלואו. , משמש עילה להשקות אישה סוטה (ספרי זוטא, ה כ, עמ' 235; בבלי, בבא בתרא קנו ע"א) ונחשב כבועל לאישה נשואה להגדירה בניאוף וחיוב מיתה (מדרש תנאים לדברים, כב כב, עמ' 142). הוא מטמא בזיבה (בבלי, עבודה זרה טו ע"ב), אינו רשאי לשכב במיטה אחת עם אמו אלא אם הם מכוסים בכסות (ירו', קידושין פ"ד הי"א, סו ע"ב), ומתקשר לכך איסור קריאת שמע באותו משכב (בבלי, ברכות כד ע"א). נכרי בן תשע שנים הוא מבוגר דיו כדי להגדיר את מקום מגוריו כמדור העמים ולכן מקומו טמא (תוס', אהילות פי"ח ה"ו, עמ' 616). גם ההלכה האחרונה עוסקת ישירות בבגרות מינית, מתוך ההנחה שנכרי בן תשע מקיים יחסי אישות עם נשים מזדמנות, ויש חשש שהאישה שעמו נכנסה להיריון (והפילה) מביאה זו.

אך בהלכות מספר בן תשע שנים ויום אחד אינו מוגדר כגבר שלם. הוא אינו נותן גט "עד שיגדיל" (משנה, נדה פ"ה מ"ה; בבלי, סנהדרין נה ע"ב), וכן משמו של רב חסדא, "דאמר רב חסדא: בני זה בן תשע שנים ויום אחד, בתי זו בת שלש שנים ויום אחד – נאמן לקרבן, אבל לא למכות ולא לעונשין" (בבלי, קידושין סג ע"ב). כלומר, בן תשע שנים ויום אחד בשל דיו מבחינה מינית אך בתחומי נזיקין הוא נחשב עדיין לקטן ותלוי באביו. כך עולה גם ממדרשי הלכה שונים המגדירים את הקטן על בסיס המילה "איש" בדברי הכתוב ויוצרים קטגוריה מיוחדת לבן תשע שנים ויום אחד: "ואיש (ויקרא טו טז) – פרט לקטן, או יכל שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד? תלמוד לומר: ואיש" (ספרא מצורע, פרשת זבים, פרשה ג פרק ו ה"א, עז ע"ד)¹²⁴אותו המדרש עצמו מופיע גם בהגדרתה של בת שלוש שנים ויום אחד, ספרא, מצורע, פרשת זבים, פרק ו ה"ז, עח ע"א. . הכללתו של בן תשע שנים ויום אחד איננה במונח "איש" אלא בווי"ו החיבור שבלשון הכתוב¹²⁵ראו גם ספרא, מצורע, פרשת זבים, פרק ז ה"א, עח ע"ג; קדושים, פרשה ב פרק ה ה"א, פט ע"ג; אמור, פרק ו ה"א, צז ע"ד; בבלי, סנהדרין סט ע"א; נדה לב ע"ב. . כלומר, הוא כבר אינו קטן אך עדיין לא גדול ממש.

מסורת ההגדרה של הגבול "בן תשע שנים ויום אחד" מיוחסת לרבי יהודה בן אגרא¹²⁶ירו', פ"א ה"ג, כה ע"ב: חגרא. : "משום רבי יהודה בן אגרא אמרו: אי זו היא קטנה ואי זהו קטן? קטן – פחות מבן תשע שנים ויום אחד, קטנה – פחותה מבת שלש שנים ויום אחד" (תוס', פ"א ה"ב ומקבילות). אך מסורת בבלית מניחה שיש להניח את ההגדרה הזאת בבסיס מחלוקת בית הלל ובית שמאי ביחס ל"המסוללת בבנה קטן והערה בה" – "הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, פחות מבן שמנה – שאין ביאתו ביאה, לא נחלקו אלא בבן שמנה, דבית שמאי סברי: גמרינן מדורות הראשונים, ובית הלל סברי: לא גמרינן מדורות הראשונים" (בבלי, סנהדרין סט ע"ב).

מן המקורות שנידונו עד כה עולה בבירור ההקשר הפיזי-מיני הכרוך בהגדרה "בן תשע שנים ויום אחד". מדובר בקטן שהבשיל מינית ויש להתייחס לפעילותו המינית כגדול, אם כי אין הוא בשל בהכרח מבחינה נפשית או חברתית. עם זאת, משנת יבמות משווה אותו עם סריס: "אחד שהוא בן תשע שנים ויום אחד ואחד שהוא בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות" (פ"י מ"ט), ומצינו דיון במשמעות המינית של שערות ראשונות בזיקה לגיל: "בן תשע ויום אחד שהביא שתי שערות שומא. מבן תשע שנים ויום אחד עד בן שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות שומא. רבי יוסי ברבי יהודה אמר סימן. מבן שתים עשרה שנה ויום אחד עד בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות הרי הוא כאיש לכל דבר..." (תוס', נדה פ"ו ה"ב, עמ' 647)¹²⁷משמעות המשפט עד גיל שלוש עשרה איננה ברורה, ואולי זה רמז למצב ביניים כמו אצל אישה (להלן). . בן תשע שנים ויום אחד נמצא עדיין לפני בשלות מינית ושווה, כאמור, לסריס, אך גיל תשע שנים ויום אחד מהווה סף לתהליך התבגרות מינית, וקיימת מחלוקת האם ראשית השער משמשת כבר סימן מיני מובהק, או שמא יש להניח שתהליך זה עשוי להימשך עד גיל שלוש עשרה שנים ויום אחד.

אם כן, בגבר יש אבחנות מספר:

1. הבנה, הוא חייב במצוות שהוא מבין ויכל לבצע.

2. בן תשע שנים או בן שמונה לדעת בית שמאי. פחות מזה הוא קטן, זאת לעניין ראשית המיניות.

3. בן שתים עשרה או בן שלוש עשרה, או הבאת שתי שערות לתרומה וקודשים ומאוחר יותר לכל המצוות.

4. סיום תהליך ההתבגרות בגיל עשרים.

היכלת המינית או ההתפתחות הגופנית הן ציר מרכזי במערכת, אך כאמור יש לקביעה השלכות גם בתחומים אחרים.

אשר לקטנה, התפיסה שונה. גיל שלוש שנים נחשב למעבר בין קטנה לנערה. התוספתא שלנו, שצוטטה בשם התנא הקדום רבי יהודה בן אגרא, קובעת: "קטן – פחות מבן תשע שנים ויום אחד, קטנה – פחותה מבת שלש שנים ויום אחד"¹²⁸כלומר "קטן" הוא עד בן תשע, ו"קטנה" עד בת שלוש. (פ"א ה"ב). אם כן, בת שלוש שנים איננה נחשבת לנקבה בעיקר לעניין פעילות מינית (אם באו עליה היא נחשבת לבתולה, אם קידשוה איננה מקודשת וכו'), וכן שנינו: "בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, ואם בא עליה יבם קנאה, וחייבין עליה משום אשת איש, ומטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון, נשאת לכהן תאכל בתרומה, בא עליה אחד מן הפסולים פסלה מן הכהונה, בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה והיא פטורה, פחות מכן כנותן אצבע בעין" (משנה, נידה פ"ה מ"ד). לקביעה זו עשרות עדויות, אך כלן בתחום המיני. הגבר בן התשע פעיל מבחינה מינית ונחשב לבעל הבנה מינית מסוימת, הבת בת השלוש היא נקבה, אך פסיבית לגמרי וודאי שאיננה מבינה את המעשה. ההסבר לכך הוא שבתולי קטנה פחות מבת שלוש "חוזרים". כלומר, קרום הבתולים גמיש ולעתים הוא לא נבקע אלא נמתח בלבד, לכן ביאה בה איננה נחשבת כמנתקת את קרום הבתולים ואיננה בלתי הפיכה.

השלב הבא הוא בוגרת, המקבילה הנקבית לבן שתים עשרה או שלוש עשרה. לבן שני שלבים, נער ובוגר, ואילו לאישה שלוש שלבים: "בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין. בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין ובודקין כל שתים עשרה" (משנה, נידה פ"ה מ"ו), וכן: "ואשה, שומע אני משתבגור? תלמוד לומר 'בנעוריה'. אי בנעוריה שומע אני אפילו קטנה? תלמוד לומר 'ואשה'. הא כיצד? יצתה מכלל קטנה, ולכלל בגרות לא באת. מיכן אמרו חכמים בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימים" (ספרי במדבר, קנג, עמ' 200). כמו כן: "וכי ימכור איש את בתו. בקטנה הכתוב מדבר. אתה אומר בקטנה הכתוב מדבר או אינו אלא בגדולה; אמרת, הואיל ורשאי בהפרת נדריה ורשאי במכירתה, מה הפרת נדריה קטנה ולא גדולה, אף מכירתה קטנה ולא גדולה" (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מס' דנזיקין ג, עמ' 254).

אם כן:

• תינוקת עד גיל אחת עשרה אינה רשאית לנדור ונדריה בטלים.

• מגיל אחת עשרה עד שתים עשרה נדריה קיימים ולאביה זכות הפרה.

• מגיל שתים עשרה היא עצמאית.

כמו כן: "קטנהיש לה מכר ואין לה קנס נערה יש לה קנס ואין לה מכר בוגרת לא מכר ולא קנס" (להלן פ"ג מ"ח). הקטנה היא קטנה שנאנסה או פותתה וגילה בוודאי אינו פחות משלוש, אלא פחות מגיל שתים עשרה (לפני סימנים). כאן, כמו בשני המקורות הקודמים, שלב הביניים מכונה "נערה", אבל הגדרת הקטנה איננה מדויקת. אין הכוונה לבת פחות משלוש שנים, אלא לבת שלוש עד בת שתים עשרה.

במקביל לגיל כנתון הקובע מופיעים גם כאן סימני ההתפתחות המינית, כמו אצל הגבר. גם לגבי הבת חכמים נחלקים בטיב הסימן (משנה, נידה פ"ה מ"ח; פ"ו מ"א). ברם, בניגוד לזכר שבו מחלוקת ובה שתי דעות בלבד, לגבי האישה יש דעות רבות, חלקן ציוריות למדי¹²⁹לדעות השונות וה"ציוריות" על סימני בגרותה המינית של האישה ראו משנה, נידה פ"ה מ"ח; פ"ו מ"א; פ"ו מי"א; תוס', פ"ו ה"ד, עמ' 647, ראו מיטשם, ספר הבגרות, עמ' 24-17. דומה שיותר משיש כאן מחלוקת הלכתית יש כאן תחרות ספרותית במציאת הסימן המתאים, כמו המחלוקת מהו הזמן המינימלי למעשה מיני אסור (ראו פירושנו לסוטה פ"א מ"ב). זו תופעה הקיימת בשולי העיסוק בנושאי אישה ומיניותה באופן כללי. קשה להבין מדוע לא השתמשו חז"ל בסימן הפשוט של הופעת דם הווסת; אמנם הוא נזכר, אבל מדוע אין הוא הסימן הבולט והברור מכלם? ודאי אין זה משום צניעות, משום שסימנים אחרים (כמו "ירבה השחור" [בזקן תחתון]) גם הם מחייבים בדיקה ועיסוק בחלקיה האינטימיים של הבת. מיטשם עוסקת בנושא, ברם לדעתנו הדבר פשוט. דין האישה נקבע בהשראת הדיון בגבר. המקבילה אצל הגבר היא הוצאת שכבת זרע. תנאי להוצאת שכבת זרע הוא בגרות מינית, אך אין הוא סימן לראשיתה, ואצל רבים אין הדבר קורה עד גיל מאוחר יותר. על תיאור האישה כמקבילה או כמקבילה מנוגדת לגבר ראו בפירושנו למסכת נידה. .

החלוקה לשלושה שלבי התפתחות חוזרת במשל ספרותי הממחיש את המשנה שציטטנו: "משל משלו חכמים באשה: פגה, בוחל וצמל. 'פגה' עודה תנוקת, 'בוחל' אלו ימי נעוריה, בזו ובזו אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, 'צמל' כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה" (משנה, נידה פ"ה מ"ז). מהמשנה הקודמת משמע שההבדל בין נערה ובוגרת הוא שנה בלבד, ושמואל קובע שהוא שישה חודשים תוך התעלמות מהמשנה (בבלי, לט ע"א). דומה שהאמורא הבבלי מתעלם ממשנת נידה משום שלא הכירה, או משום שלא הכיר בה כמשנה מתורצת¹³⁰בלמדנו את מסכתות טהרות וקודשים ראינו כי הבבלי לעתים קרובות איננו מזכיר את המשנה גם כשיש להזכירה, זאת אף שהיא נוקטת עמדה מפורשת בשאלה שעומדת על הפרק בתלמוד, או משום שהוא מצטט ברייתא הקרובה למשנה אך לא את המשנה גופה. אם יזכנו החונן לאדם דעת נציג את הראיות לכך בפירוש סדר קודשים ונסביר שאמוראי בבל לא היו בקיאים בסדרים אלו, או שהאמוראים לא ראו במשניות אלו (בסדרים אלו) משנה מתורצת ולכן המעיטו בציטוטן. ואכן, הבבלי לסדר קודשים ולמסכת נידה הוא בעל אופי שונה מיתר התלמוד, ודומה שחלקם של הסבוראים בעיצובו היה גדול מהרגיל. בשלב זה אנו מסתפקים בקביעת המסקנה, והנימוקים לה יופיעו במקומם ובזמנם. . אפשר גם ששמואל מהלך בשיטת הסימנים ולא בשיטת הגיל, והעריך שהזמן בין סימני בגרות ליכלת מינית מלאה הוא חצי שנה.

הפער של שנה זו הוא כנראה גם הזמן שבו האב רשאי להפר את נדרי בתו, ובשנה זו הגבר איננו רשאי, או אין זה נהוג, לחייב את ארוסתו להתחתן (תוס', פ"ה ה"א, וראו פירושנו להלן פ"ה מ"ב). המשנה עצמה איננה מקשרת את שני הנתונים (הגיל לבגרות ומשך השהייה בין אירוסין לנישואין).

לשם השלמות יש לציין שגם אישה בת עשרים נחשבת למי שהיא בוגרת מלאה לעניין שאם לא הופיעו סימני בגרות היא איילונית (משנה, יבמות פ"י מ"ט; נידה פ"ה מ"ט). משניות אלו מציינות את האישה כמקבילה לגבר. ברם, ההבדל הוא שגיל עשרים של האישה הוא רק לעניין הגדרתה כאיילונית (המקבילה לסריס) ואילו אצל הגבר יש לגיל זה משמעויות נוספות. עוד נציין שאצל הגבר כמעט אין לנישואים משמעות על מעמדו האישי בעיני ההלכה¹³¹להוציא את חובותיו כלפי אשתו (שארה, כסותה ועונתה, מזון המשפחה וכו'), ברם אלו חובות ולא מעמד אישי שונה. . חלות עליו אותן הגבלות ויש לו אותו מעמד, כמו לפני הנישואין או האירוסין. אבל אצל האישה מתחולל שינוי הלכתי במעמדה האישי באירוסין או בנישואין. מעתה היא אסורה לכל אדם אחר (חוץ מבעלה), רכושה לבעלה, נדרה מופר על ידי בעלה, היא חייבת במיתה אם נאפה וכן הלאה. כל זה אינו נובע משאלה של גיל, אלא ממעמדה כנשואה.

כאמור, לגבי הקטן מצינו גישה שונה ולפיה הבגרות תלויה במידת הבנתו של הבן, וטענו, בעקבות גילת, כי זו ההלכה הקדומה. בדרך כלל אין מקבילה לתפיסה זו באשר לבת. ברם, במשנת יבמות פי"ג מ"ב מתוארת הלכה כזאת שמי שיודעת לשמור את קידושיה רשאית להתקדש (משנה, יבמות פי"ג מ"ב) ואם יודעת לשמור את גיטה יכלה להתגרש (משנה, גיטין פ"ו מ"ב), אף אם אביה קידשה לפני שהבינה קידושין מהם. אנו מניחים, אפוא, שכמו לגבי הבן גם הבת חייבת וזכאית במצוות מיום שמבינה את מעשיה. הלכה זו איננה חוזרת מספר פעמים רב, משום שההלכה ממעטת לעסוק באישה ולא משום שמצבה שונה. גם כאשר ההלכה עוסקת בבת היא מתמקדת בשאלות מגדריות (נישואין וגירושין, מיאון, חליצה [להלן], טומאה וכיוצא באלו). זה אופיו של העיסוק ההלכתי בתקופת המשנה והתלמוד. הדבר מעיד על האופי החברתי המגדרי של העיסוק ההלכתי, אך לא על התוכן המשפטי.

באופן בסיסי, התפיסה שמצוות חלות לפי ההבנה סותרת את התפיסה בדבר גילים קבועים. בבן החלוקה לפי הבנה היא הקדומה והכללית, וחלוקה לפי גיל או סימנים בודדה לתחומים מוגדרים. התהליך לגבי הבת היה, מן הסתם, זהה. בדרך כלל ההלכה נקבעה לפי רמת הבנתה, והתפיסה המשפטית היא מאוחרת יותר, אלא שבניגוד לבן הגישה המשפטית מופיעה כבר בדברי התנאים.

עד כאן סיכום המקורות שבידינו.