משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · מבוא · מיקום 18

מעמד הגבר והאישה

ההבדלים הבולטים בין הגבר והאישה הם שניים. הראשון שאצל הגבר נדון מעמדו לעניין מצוות רבות כמו תרומה, עלייה לרגל, נתינת שקלים, קריאת שמע וכו' ואילו אצל האישה נזכר כמעט רק נושא המעמד האישי (כאישה). כנראה דין אישה כדין גבר. היא חייבת במצוות כמו הגבר ולפי אותן הגדרות, אבל בפועל הדיון הוא רק בענייני טומאה ומעט נושאים נוספים הקשורים לנישואיה (מעשה ידיה ונדריה, חובת מזונות, אכילה בתרומה). כאמור, להערכתנו ההבדל איננו במעמד האישה אלא באופייה של ספרות ההלכה הממקדת את העיסוק באישה בתחומים המגדריים. אין היא בבחינת אדם בפני עצמו, אלא רק נקבה או אישה נשואה¹³²הדבר בולט במעמד בן ובת העשרים, כמו שציינו. .

ההבדל השני הוא שאצל האישה יש תקופת ביניים, מעין תקופת מעבר, וכל ההלכות על תלות באביה הן רק בתקופה קצרה זו (חצי שנה עד שנה). לבן אין מצב מעבר, אם כי במקור אחד בתוספתא שציטטנו יש רמז לכך (תוס', נדה פ"ו ה"ב, עמ' 647)¹³³ייתכן שכך יש להבין גם את קביעות הגילים במשנת יומא פ"ח מ"ד. .

בתורה נזכרות רק הנערה והאישה, והחלוקה לשלוש תקופות (כלל תקופת ביניים) היא הכרעה של התורה שבעל פה. כפי שראינו, חלוקה זו מופיעה בכמה משניות ומדרשי הלכה. הבבלי מצטט פסוק מבן סירא במטרה להראות את דלותו של הספר ומדוע לא נכנס לכתבי הקודש: "בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה – שמא תתפתה, בנערותה – שמא תזנה, בגרה – שמא לא תינשא, נישאת – שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה – שמא תעשה כשפים" (סנהדרין ק ע"ב). החלוקה שם איננה משפטית, אך היא מבחינה בין קטנה, נערה ובוגרת. יתר על כן, היא מתאימה להלכה. דין מפותה הוא בקטנה, ונערה מאורסת אם התפתתה דינה כזונה. בוגרת היא לאחר גיל הנערות. דא עקא שמשפט זה איננו בבן סירא שבידינו, ואף לא במשלי אחיקר. איננו יודעים האם הדברים הם מבן סירא עצמו או מחיבור מאוחר יותר. בבן סירא מצויים עוד פסוקים על חלוקה לשלושה, אבל רק לגבי הגבר (קטן, נער, גבר – ל יב).

מדוע עברו חז"ל לחלוקה של שלוש תקופות במקום החלוקה הברורה לשני שלבים? הלברטל כלל מקרה זה בין המהפכות הפרשניות¹³⁴הלברטל, מהפכות, עמ' 15-13. וסבור שהדבר נבע מהרצון לצמצם את כוחו של האב. לדעתנו אין במקורות עדות למגמה כזאת, והחלוקה לשלוש איננה משרתת את המגמה. ניתן היה לפרש שכוחו של האב פג בסוף נערותה, ובכך הייתה מושגת מטרה זו.

לפי דרכנו נראה שההבדל בין דין תורה להלכות חכמים נובע מתהליך העיצוב המשפטי. דין תורה היה חופשי, אך חכמים רצו להגדיר את הדברים במדויק. הם הכירו את המונח "נערה", וממילא יש מי שהיא עדיין איננה נערה, ומי שהיא כבר איננה נערה.

בתנ"ך יש למונח "נערה" שתי משמעויות. נערה במקרא היא מי שנישאת לגבר. כך, למשל, "מוציא שם רע" מוציא אותו על נערה (דברים כב יט) והיא נשואה לגבר (כפילגש – שופטים יט ד ועוד); אבישג היא נערה (מלכים א א ב), ולמעשה תפקידה הוא כשל אישה; בספר עמוס היא מתפקדת כזונה (עמוס ב ז), ורות היא נערה (רות ב ו; ד יב) אף על פי שהייתה אשת איש ובזמן הסיפור היא אלמנה, וכן הלאה. מצד שני, נערה היא בתולה (שופטים כא יב), ונזכרת "נערה קטנה" (מלכים ב ה ב). חז"ל, בבואם לנסח את הדברים, נאלצו להבחין בין כמה סוגי נערות ובנו לכך מערכת משפטית. מעבר לכך, החלוקה לשלושה שלבים מופיעה גם אצל הגבר (בן תשע, בן שתים עשרה ובוגר בן שלוש עשרה).

מעתה עלינו לשאול האם חלוקה זו היה לה גם תפקיד חברתי, או שהיה זה מינוח משפטי בלבד. על כך אין בידינו תשובה. שאלה אחרת היא האם באמת כל המקורות מתבארים לפי החלוקה לשלושה שלבים. רק מקורות מעטים מציגים את כל המרכיבים יחד הן אצל הבן והן אצל הבת. ביתר המקרים נזכרים רק שניים מהמרכיבים. בן התשע מופיע בדרך כלל לחוד, ולמעשה אם נער חייב במצוות ברגע שהוא מבין אותן הרי שקביעת הגיל תשע היא בסתירה למגמה עניינית זו. הרי גם לגבי בן התשע צריך היה לקבוע שאם הוא מבין אישות מהי הוא נחשב לגבר (לפחות במידת מה). הוא הדין אצל אישה.

בדרך כלל אין החלוקה לשלושה שלבים נאמרת במפורש אלא מופיעה רק בכתבי הפרשנים. כך, למשל, המשנה אומרת בפשטות שהאב מפר נדרים ואיננה מגבילה זאת לתקופה הקצרה של הנערות (להלן פ"ד מ"ד). אדרבה, משתמע שזו הלכה כללית. כך גם החלוקה שהאב מפר נדרים עד שהיא בידי הבעל: "לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לחופה (לרשות הבעל לנישואין)¹³⁵ברוב עדי הנוסח "לחופה", אבל לנוסח "לרשות הבעל לנישואין" (כך בדפוסים) יש שורשים איתנים. למעשה אין הבדל הלכתי בין השניים. " (להלן פ"ד מ"ה). האם לעולם? הרי מדובר בתקופה קצרה ביותר, וכפי שטענו לעיל הכניסה לרשות בעלה עשויה הייתה להתחולל בבגרותה או קודם לכן. מעבר לכך, למעמד הביניים אין שם. אמנם בציטוט מבבלי סנהדרין (בשם בן סירא) כונה מעמד הביניים "גדולה", אך ברור שבוגרת היא המכונה "גדולה". העובדה שאין למעמד הביניים שם מעידה שהוא טרם השתרש בציבור.

כן משמע ממקורות נוספים, כגון המדרש על נערה שנקנתה לשפחה ובגרה: "ואימתי נשתנת ממה שהיית? בשעה שהיית נערה ובגרה. לכך נאמר שניהם, שלא ליתן מקום לבעל דין לחלוק. ויצאה חנם, בבגר, אין כסף, בנעורים. רבי יונתן אומר, ויצאה חנם, בבגר, אין כסף, בנעורים. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, ויצאה חנם, בבגר, אין כסף, בסימנין, מגיד שהיא יוצאה בגרעון כסף. רבי נתן אומר, הואיל ואמרה תורה 'תן כסף' ו'בל תתן כסף', מה תן כסף עד שלא באו הסימנין, אף בל תתן כסף משיבואו בה סימנין. רבי יוסי הגלילי אומר אין כסף..." (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דנזיקין ג, עמ' 260). מבחינה הלכתית מוסכם על הכל שבוגרת ("בבגר") יוצאת בחינם, והמחלוקת היא מה הדין בשלב שלפני שבגרה. ארבע דעות בדבר:

1. רבי יונתן – בנעורים אין תשלום כסף.

2. אבא חנן – בסימנים יוצאת בגירעון כסף¹³⁶ראו הסברנו בקידושין פ"א מ"ב. .

3. רבי נתן – לפני סימנים אין כסף, לאחר סימנים יש תשלום כסף.

4. רבי יוסי הגלילי – אין תשלום (לא נאמר מתי, אולי בין לפני הופעת הסימנים ובין לאחריהם, אבל לבוגר יש כסף).

לדעה הראשונה יש שני מצבים, נערות ובגרות, ואין תקופת ביניים. לשתי הדעות הבאות (3-2) יש שני מצבים, לפני סימנים ואחרי סימנים. רק בדוחק ניתן לקבוע שהבוגרת לא נזכרה משום שאם לאחר סימנים יש תשלום כסף – קל וחומר לבוגרת. לפי פשוטם של דברים האבחנה היא האם יש לנערה סימני בגרות או לא, ואין תקופת ביניים. רק את רבי יוסי הגלילי ניתן אולי לפרש בשלושה שלבים.

העולה מדברינו הוא שחלוקה לשלוש תקופות איננה דעת הכל, והיא כנראה ניסוח מאוחר. ייתכן שהיא נבעה מבעיית מינוח. בשלב הקדום היו שני ניסוחים:

א. לפני הופעת סימנים ואחרי הופעת סימנים;

ב. נערוּת ובגרוּת.

בשלב שלישי, המצוי כבר במשנה, אוחדו שני הניסוחים ונוצרה מערכת קפדנית משולשת:

• נערה – לפני הופעת סימנים;

• לאחר הופעת סימנים (אין מינוח לשלב זה);

• בוגרת.

איננו טוענים שהחלוקה לשלוש היא רק ספרותית, אלא שהבעיה הספרותית התלכדה עם השאיפה לנסח ולעצב מערכת מדוקדקת יותר שבה שלושה מצבים. בדיני נדרים החלוקה לשלוש הכרחית. יש מצב שבו הנערה איננה אחראית לנדריה כלל (בקטנותה), יש מצב שבו האב מֵפר, ומצב שלישי שבו היא עצמאית לאחר תום נישואיה, ואולי גם בבגרותה. כך עוצבה המערכת השלישונית. אבל בשלב הקדום, הפחות משפטי, היו רק שני שלבים, נערוּת ובגרוּת, על כן גם לא נוצר מונח למצב הביניים. לעתים היא מכונה בשלב זה "נערה" (להלן פי"ג מ"ח).

גם בדין ממאנת יש רק שני שלבים, הראשון שבו היא רשאית למאן והשני כשהיא בוגרת ואינה רשאית למאן. בפירושנו לדיני מיאון (יבמות פי"ג) ראינו שהחלוקה הקשיחה לשלבים כורסמה, אך לענייננו חשוב שיש חלוקה לשני שלבים ולא לשלושה. כמו כן, במשנת נדרים (פי"א מ"י) יש שני שלבים בלבד, נערה ובוגרת, וגם בדיני חליצה יש שני שלבים בלבד: "נאמנת אשה לומר קטנה היא שלא תחלוץ וגדולה היא שלא תמאן" (תוס', נידה פ"ו ה"ח, עמ' 647). במקורות אחרים יש שלושה שלבים: פטורה, חולצת ומתייבמת, ושלב ביניים: חולצת ולא מתייבמת (משנה, נידה פ"ו מ"א), וזאת במצב שבו בא רק סימן אחד. ברם, אין כאן מצב ביניים בין נערות לבגרות אלא הופעת סימן אחד בלבד, וזו שאלה אחרת שאיננה קשורה לנושאים שעלו. אולם שלב הביניים נובע לא מגילה או מסימניה.

הסימנים שהוזכרו כה רבות מוגדרים בתוספתא (נידה פ"ד ה"ד, עמ' 647) כסימני בגרות. בלשון אחרת הם סימני ה"צמל", כלומר מצב הבגרות (נידה פ"ה מ"ח). אבל במקבילות הם סימני מצב הביניים, כלומר סוף הנערות ותחילת תקופת הביניים (משנה, נידה פ"ו מ"א). אנו עדים, אפוא, לשרידים של שתי גישות שונות שהחלוקה לשלושה שלבים טשטשה את הסתירות ביניהן ויצרה מערכת משפטית אחידה. גם לגבי דין פיתוי מופיעים רק שני שלבים, נערה ובוגרת, ואין עדות למצב הביניים (ראו להלן פ"ד מ"א ופירושנו לה).

המסקנה היא שהמערכת ה"קנונית" של שלושה שלבים מופיעה במקורות התנאיים, אך בחלק מהם החלוקה היא לשני שלבים בלבד ולא לשלושה. ייתכן שזו מחלוקת רגילה, אך סביר להניח שההלכה הקדומה והתורה הכירו בשני שלבים בניסוחים שונים, וההלכה המאוחרת איחדה את כל המינוחים השונים למערכת אחת כללית וכללת.