משנת ארץ ישראל על משנה תענית · נספח ב

המדבר היה אזור סכנה, תושביו הפילו חיתיתם על כל המהלך במדבר והיוו אתגר מאיים ומקור חשש לשכניהם. מאז ומעולם היו נודדי המדבר איום מתמיד לסדר הסביבתי ולשיווי המשקל הביטחוני באזורי היישוב אשר ליד המדבר, איום אשר הפך והתפתח לגורם יישובי ראשון במעלה, המשפיע ואף קובע את מידת ההתפתחות היישובית של אזורי ספר המדבר. שוסי המדבר חיים בדרך כלל בשבטונים או בבתי אב המהווים יחידות חברתיות בעלות פוטנציאל צבאי לא מבוטל. אורח חייהם כנודדים, אורח החיים של שכניהם הפוטנציאליים במדבר, דרי המדבר האחרים והיעדר גבולות ורכוש קבע, כמו גם הלחץ הכלכלי המתמיד, חייבו אותם להיות מודעים לבעיות הביטחון השוטף ולפתח את הפוטנציאל הצבאי של השבט. פוטנציאל צבאי זה נועד בראש ובראשונה להגנה על חיי השבט ורכושו, אך ברגע שנרכש גדל הפיתוי לעשות בו שימוש להשגת יתרונות כלכליים על ידי מסעות שוד וכיבוש.

התנ"ך מתאר את "ישמעאל" תושב המדבר: "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" (בראשית טז יב). בדברים אלו ניתנת הערכה כללית, שלילית למדי, לתושבי המדבר. גם היסטוריון רומי, אמאינוס מארקלינוס (אמצע המאה הרביעית), כותב ברוח זו: "אך הסארצנים שאינם רצויים בין כידידים בין כאויבים התרוצצו אנה ואנה והיו מחריבים תוך שעה קלה את כל המזומן לפניהם"²³⁵אמיאנוס מארקלינוס, דברי הימים יד, ד, 1. . גם חז"ל מתארים את ישמעאל באופן זה: "כל עצמם של אביהם ליסטים היה (כל עצמן של אותן האנשים אינם חיים אלא מגניבה ומגזל) שנאמר והוא יהיה פרא אדם..."²³⁶ספרי דברים, שמג, עמ' 396. המוקף בסוגריים הוא לפי נוסח מדרש הגדול. למדרש זה מקבילות רבות. . מדרש זה "משמיץ" ארבעה עמים: בני עשו, בני ישמעאל, מואב ועמון, ומסביר בכך מדוע סירבו לקבל בשעתם את התורה. חלק מהשמצות אלו נטולות בסיס רֵאלי, על כן יש מקום לכאורה לטענה כאילו גם התיאור המגנה את בני ישמעאל איננו רֵאלי. ברם, לא כך הדבר. הטענות נגד העמים האחרים מעוגנות בכתובי המקרא, ואילו האשמת ישמעאל בליסטות ובגנבה איננה נובעת ישירות מהכתוב, שכן הביטוי המקראי "פרא אדם" אין משמעו ליסטים. על כן נראה שהדרשן ראה לפניו תמונה רֵאלית של בני ישמעאל, ומכל מקום זו הייתה תדמיתם בעיני הדרשן. הדבר מתאשר גם מהמדרשים שיובאו להלן, וכן: "כשגדל ישמעאל ישב לו בפרשת דרכים והיה מלסטם את הבריות"²³⁷בראשית רבה, טז ט, עמ' 456; שמות רבה, א א. במדרש יש גם ביטוי לחוסר יכולתם של השלטונות להשתלט על בני ישמעאל, ראו מדרש אגדה לבראשית, טז יב; ילקוט שמעוני, לך לך עו, ועוד. ליחס אל הערבים ראו גם אופנהיימר, קבוצות; אופנהיימר, ערבים. .

כמעט כל המקורות מתבטאים ברוח דומה להוציא חריגים בודדים, כגון אותו אב כנסייה סורי המייחס להם אינטלגנציה ויכולת אבחנה גבוהה בין אמת לשקר²³⁸תיאודורט איש כורש, 72. .

בספרות חז"ל מובאים במקביל גם תיאורים אחרים, כגון שיש להם כוח נבואי (ירו', ברכות פ"ב ה"ד, ה ע"א), ובהם לא נעסוק, משום שאין להם קשר למערכת היחסים בין הערבים לתושבי הספר²³⁹אופנהיימר, ערבים. .

רמת החיים במדבר ואיכות החיים של תושביו הנודדים נמוכות, בדרך כלל, מזו של החקלאים בספר היישוב, על כן הפיתוי לשוד באזורי היישוב ולמרעה העסיסי גדול יותר. יתר על כן, בשנות בצורת הפתרון של מרעה באזורים הגשומים מתבקש יותר, מפתה ביותר ומהווה צורך קיומי עבור נודדי המדבר. הפוטנציאל הצבאי שלהם הופך פיתוי זה לאפשרי, ומגביר את הסכנות למימושו. מצד שני, גם תושבי אזורי ספר היישוב שלחו את צאנם לרעות במדבר, והתחרות על המשאבים המצומצמים של המדבר הייתה קשה.

בתקופות שהיה בהן שלטון מרכזי איתן דאגו נציגי השלטון, שוטריו וצבאותיו, לביטחונם של תושבי ספר היישוב, ופיקחו על שוסי המדבר. ברם, בתקופות רבות נמנע השלטון המרכזי מלהתערב בחיי היום יום באזור.

האיום הצבאי מצד שוסי המדבר לא היה, בדרך כלל, "בעצמה גבוהה", והטריד רק את תושבי ספר היישוב ולא את מרכזי השלטון בממלכה. על כן יכול היה השלטון המרכזי להתעלם מהבעיה ולראות בה נושא מקומי, מטריד, אך לא איום קיומי. מצד שני, השליטה במדבר הייתה קשה ביותר. המרחבים היוו בעיה צבאית, והיעדר מרכזי שלטון ואוכלוסייה במדבר הפכו את השליטה במדבר כמעט לבלתי אפשרית. זאת ועוד, תושבי המדבר היו עניים; בשליטה עליהם לא היו טמונים יתרונות כלכליים. כיבוש המדבר היה, אם כן, לא רק קשה ביותר אלא גם בלתי כדאי. על כן חייבה ההגנה על תושבי ספר היישוב הקמת מערכת מבצרי גבול והפעלה מתמדת של מליציה מקומית, ולא די היה במסע כיבוש חד פעמי של המדבר, או בהרתעה כללית בלבד.

כל אלו חברו יחדיו וגרמו לשלטון מרכזי, אשר לא היה איתן דיו, להימנע מלהגן על תושבי ספר המדבר, ובכך נחשפו תושביו לאיום קיומי מצד שוסי המדבר.

בעיות ביטחוניות אלו היו קיימות גם בספר היישוב בדרום הר חברון. מדרום וממזרח לגוש יישובי זה השתרעו מדבריות מדבר יהודה והנגב הצפוני, ותושבי האזור היו נתונים לאיום מתמיד ו"טבעי" מצד שוסי המדבר. עצמתו של איום זה הייתה שונה מתקופה לתקופה, ועלינו לברר נתון זה.

בתקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית הקדומה נדדו שבטים נבטיים במדבר. הללו היו מאורגנים במסגרת לאומית רופפת, והצליחו לשמור על עצמאותם ולמנוע מהאימפריה את כיבוש המדבר. בתנאים אלו יש לשער שהם היוו איום מטריד, מידי וקבוע על יישובי דרום הר יהודה, והקשו ובלמו באופן טבעי את התפשטותו של היישוב כלפי דרום וכלפי מזרח. גם במדבר יהודה נדדו שבטים ערביים, ובספר חשמונאים מסופר על התנגשויות בין החשמונאים, שאף הם מצאו מפלט במדבר תקוע, ובין שוסי מדבר אלו²⁴⁰מקבים א, ט, לו-מג; מקבים א, ט, לג. . במהלך המאה השנייה לפני הספירה התגבשה הממלכה הנבטית. במרחבי הנגב הצפוני נוסדו ערים וכפרים ונוצרה מערכת יישובית המשלבת חיי עיר המבוססים על חקלאות, עם מרעה במרחב נדודים מוגדר ומוגבל. רצועת הערים הנבטיות השתרעה כ- 40-30 ק"מ מדרום לגבול הצפוני של המדבר, ובכך שימשה רצועת ערי הנבטים כמעין חגורת הגנה ליישובי דרום הר חברון²⁴¹לא ברור מה היה גודלו ומידת התארגנותו של היישוב הנבטי, והחוקרים מתקשים לבודד את שלבי הבנייה של התקופה הנבטית; לא כאן המקום לברר נושאים אלו. .

בין יישובי דרום הר חברון ובין רצועת ערי הנבטים השתרעו אזורי המדבר של בקעות באר שבע וערד, וכן אשדות ההר – חבל יתיר, שבו היה יישוב מועט של כפרים קטנים וחוות מבוצרות. ברצועת מדבר זו עשויים היו לנדוד שבטי נודדים – נבטים, ולפיכך עלינו להניח שבעיות הביטחון אשר גרמו נודדים אלו העיקו על המתיישבים וסיכנו את תושבי דרום הר חברון. זאת ועוד, בימי הורדוס שררה מתיחות רבה בין ממלכת הנבטים וממשלו של הורדוס. מתיחות זו לבשה אופי של מלחמה ממשית בצפון עבר הירדן. שצמן טוען, ובצדק, שאין ראיות ישירות לכך שמתיחות זו גרמה לבעיות ביטחון באזורנו²⁴²ראו להלן. , ברם קשה להניח שבתנאים ובנסיבות הללו סייעו הנבטים להגן על תושבי דרום הר חברון מפני פשיטות הנודדים הצפויות. על כן היה מקום לצפות למתיחות ביטחונית באזור ולהיערכות צבאית ברמה זו או אחרת של תושבי דרום הר חברון.

בשנת 6 לספירה גורש ארכילאוס, בנו של הורדוס, מממלכתו, וזו הפכה לנציבות רומית. עול הביטחון המקומי הוטל על כתפיה של האדמיניסטרציה הרומית; בתקופה זו, עד שנת 106 לספירה, הייתה הממלכה הנבטית ממלכה וסלית הכפופה לשלטון הרומי. לו רצו בכך היו הרומאים יכולים להבטיח, במידה רבה, את השקט באזור, להרגיע את שוסי המדבר ולכפות על הנבטים שיתוף פעולה בתחום השמירה על הביטחון השוטף. לשם כך צריכים היו הרומאים, כמובן, להקדיש לאזור משאבים צבאיים. אין בידינו מידע ישיר המאפשר לברר האם אכן נטלו הרומאים על עצמם משימות אלו, ולהלן נעשה מאמץ להיעזר במקורות עקיפים לבירור העניין. מן הראוי לזכור, בהקשר זה, כי הצבא הרומי ביהודה היה מועט ומבוסס על חילות עזר בלבד. כוח קטן זה נדרש לשמור על הביטחון השוטף בכל רחבי הארץ, למנוע התפתחות מהומות, להרגיע את התסיסה הקנאית ולהיאבק בכנופיות המורדים, ואף לפשר ולחצוץ בין הציבור היווני והיהודי בערים המעורבות. על כן יש רגליים לטענה שהביטחון באזור ניצב במקום נמוך בסולם העדיפויות של הממשל הרומי, והוא לא יכול היה להקצות לצבאו די כוח כדי לשמור על השלום ב"דרומא"²⁴³"דרומא" הוא כינויו של דרום הר חברון במאה הרביעית. . עם זאת, כל בירור נוסף תלוי בעדויות המסייעות שנעלה להלן.

בשנת 106 חוסלה ממלכת הנבטים כישות מדינית עצמאית, ושטחיה סופחו לפרובינציה ערביה. באותה תקופה לערך התמוטטה המערכת היישובית באזור הנגב, הווה אומר שרצועת הביטחון של ערי הנבטים נפרצה והיה מקום לצפות להחמרתן של בעיות הביטחון.

במאה השלישית עברה האימפריה סדרת משברים קשים. חילופי שלטון תכופים, אנרכיה ומהומות התחוללו בפרובינציות שונות. בתנאים אלו יש להניח שבעיות הביטחון בדרום החריפו עוד יותר. מהומות אלו הכשירו את הנסיבות לשינוי דרסטי בתחום הביטחוני. במאה הרביעית נוסד קו הלימס על מנת לשמש כמענה צבאי למצוקה הביטחונית באזור. כפי שנראה להלן, קיימים חילוקי דעות בדבר טיבה של מצוקה זו.

ה"לימס" הוא המונח ביוונית לקו מבצרי גבול²⁴⁴רעיון ההגנה הקווית היה מקובל כבר מהמאה הראשונה בגבולות הריין, הדנובה ואנגליה. ברם, ההבדלים בין הלימס של המאה הראשונה והלימס של המאה הרביעית גדולים, ולא נעסוק בכך. לבירור הצדדים הצבאיים ותפיסת הביטחון הרומית ראו לוטווק, איסטרטגיה, וכנגדו איזק, גבולות, עמ' 418-372. . במאה הרביעית פעלה בדרום הר חברון מערכת צבאית-מנהלית משולבת של מבצרי גבול המכונה "לימס"²⁴⁵המבנה האזרחי-מנהלי של הלימס נדון בחיבורים רבים כגון הלדון, גיוס; פריס, איש הצבא. לתיאור הלימס הוקדשו עבודות רבות, ראו אלט, לימס; אבי יונה, לימס; הנ"ל, גיאוגרפיה היסטורית, עמ' 178-168; מ' גיחון הקדיש לנושא סדרת מאמרים שראשיתם בעבודת דוקטור אשר טרם פורסמה, גיחון, הלימס; הנ"ל, הלימס 1; הנ"ל, אתרי הלימס; שצמן, ביטחון; צפריר, הלגיון העשירי. ראו עוד רשימת מאמרים אצל שצמן שם. . לא נעסוק בה במסגרת זו, והשאלה היחידה המעניינת אותנו היא האם במאות השנייה והשלישית (תקופת התנאים) כבר פעלה באזור מערכת צבאית משמעותית²⁴⁶קו הלימס העיקרי היה בצפון הנגב, וזרוע משנית תפסה מאחזים מספר במזרח הר חברון, בקו שבין מדבר יהודה ואזור היישוב. ייתכן שלזרוע מזרחית וצפונית זו של הלימס היה אגף נוסף לאורך גבולו הדרומי של אזור הר חברון על קו ראשי הגבעות בציר סוסיה – חורבת תתרית. לקו זה עשויים להיות שייכים מוצבים מספר אשר נסקרו בסקרים שונים. ברשימה זו יש לכלול את: * רג'ם אל מדפע, נ.צ. 15570862, באתר מצד קטן בגודל 15x15 מ', בור מים, בסביבתו גת ואולי גם מספר קטן של מבנים (כוכבי, סקר, עמ' 81 מס' 246). * רג'ם רס חלת אל גחש, נ.צ. 15250882, מצד תצפית קטן בגודל 5x7 מ'. * דיר אל הוא, נ.צ. 1432508620, מצודה על פסגת גבעה הצופה על פני בקעת באר שבע, כק"מ וחצי מהדרך הקדומה באר שבע – חברון. החורבה נשתמרה היטב. מידותיה 15.9x29.8 מ', במרכז המצודה חצר מרכזית ובה בור מים וסביבה חדרים. בפינה הצפונית-מזרחית מגדל. שלושת המצדים הללו יוצרים מעין קו הגנה אזורי לדרום הר חברון. המונח "קו" בהקשר זה הוא סמלי בלבד ואיננו מבטא בהכרח מערך צבאי ותפיסה טקטית של מצודות המסייעות בירי או בתצפית. מן הראוי לבדוק את המצודות הללו, ולא כאן המקום לכך. .

לדעתו של גיחון נוסד קו המבצרים בידי הורדוס, מאוחר יותר בימי הקיסרים הפלוויים נבנה קו מבצרים מסודר (98-70 לספירה) והמשכו בימי הסברים, כמו בגרמניה²⁴⁷גיחון, אדום. . גם גיחון מודה שעיקרו של הלימס הוא מימי דיוקליטינוס (מאה רביעית), ורק אז קיבל את צורתו הסופית. גיחון התבסס על נתונים ארכאולוגיים המבוססים על סקרים ועל שיקולים היסטוריים שונים. עמדה זו נדחתה בחריפות על ידי שצמן. מספר מצודות שעליהן התבסס גיחון נחפרו והתברר שאינן מצודות כלל, כגון המבנה בחורבת משש שגיחון העריכו כמצודה מהמאה הראשונה, וכך פירשו החופרים את המבנה בראשית החפירה, ברם לאחר חפירה נתגלה המבנה כמנזר סורי מהמאה השישית! הוא הדין במצודות נוספות. רק המצודה בבאר שבע קדומה כנראה, אולי מהמאה הראשונה, אך תיארוך זה איננו מוכח. שצמן אף טוען שלא היה כל צורך לבנות קו מבצרים בדרום הארץ עד המאה הרביעית. כפי שכבר רמזנו טענה זו בעייתית, ולאור השיקולים שהעלינו יש מקום להערכה שגם במאות הראשונה עד השלישית היו באזור בעיות ביטחוניות. עם זאת, בעיות מעין אלו, אף אם אכן היו, אינן מוכיחות שנבנתה בהכרח מערכת מצודות, וייתכן שננקטו דרכי פתרון דרסטיות פחות.

לא נעסוק בשאלה הארכאולוגית במפורט, ונסתפק בקביעה כי אין בממצא שבידינו כדי להכריע. נמצאו באזור מבנים מספר מהמאה הראשונה, אלא שלא ברור האם אלו מצודות או חוות מבוצרות. הדוגמה הבולטת לכך היא רוג'ם אל חמירי, מבנה גדול מהמאה הראשונה²⁴⁸ברוך, רוג'ם. לדעתו זו מצודה לכל דבר, ואנו מטילים ספק בפרשנות. לעומת זאת, אתר 187 בסקר של משל הוא מצודה מסוף ימי בית שני, או אף מהתקופה ההלניסטית. ראו משל ואחרים, יתיר, עמ' 95. שהוא ספק מצודה ספק חווה מבוצרת איור 40. מכל מקום, המבנה מעיד על מתיחות ביטחונית באזור.

לאור הקדמה ארוכה במקצת זו עלינו לברר כיצד תיארו חכמים את החיים באזור הספר (איור 40).

מקורות יהודיים אחדים דנים ומזכירים את בעיות הביטחון ב"ספר", ואת "הגייס" – כנופיות השודדים. בכוונתנו להוכיח כי המונח "ספר" מתייחס בעיקר לדרום הר חברון, ותיאוריו משקפים את בעיות הביטחון באזור זה²⁴⁹הרעיון שה"ספר" הוא ספר היישוב בדרום הארץ הועלה על ידי גיחון, הלימס. בדיוננו כאן הד לשיחות מקצועיות רבות בין כותב שורות אלו לפרופ' גיחון, והרבה מחכמתו משוקעת בדיון זה. .

ה"ספר" נזכר בספרותנו בהקשרים מספר:

• עגלה ערופה – לפי דין תורה, אם נמצא מת מוטל בשדה על זקני הערים הסמוכות לקיים טקס ובמהלכו עליהם לערוף עגלה ולהכריז על ניקיון כפיהם של תושבי העיר (דברים כא א-ט). בהקשר לכך קובעת המשנה: "נמצא סמוך לספר... לא היו עורפין"²⁵⁰משנה, סוטה פ"ט מ"ב; תוס', שם פ"ט ה"א; ספרי דברים, רה, עמ' 241. . בהמשך המשנה מתברר שזו כנראה עמדתו של רבי אליעזר, מזקני דור יבנה (120-70 בערך). הנימוק לכך מובא במפורש בירושלמי: "נמצא סמוך לספר – אני אומר סרקיים הרגוהו" (סוטה פ"ט ה"ב, כג ע"ג). אם כן, בספר מצויים הסרקיים ואלו חשודים בהריגה. התלמוד הבבלי מסביר הסבר קרוב וקושר את הלכות הספר להלכה ידועה אחרת הקובעת שאם הרציחות תדירות – בטל דין עגלה ערופה (סוטה מה, ע"ב)²⁵¹השוו ספרי דברים, רה, עמ' 240. . הסרקיים הם שבטי ה"סרצנים", הכינוי המקובל לנודדי המדבר, ו"הספר" הוא אפוא סְפר המדבר הסמוך למקום מושבם. בעל מדרש תנאים אף קובע במפורש: "אשר סביבות החלל לא על ספר הים ולא על ספר המדבר" (מדרש תנאים לדברים, כט ב, עמ' 124)²⁵²ספר הים הוא מונח לחוף הים, ואולי קשורה הלכה זו לדין במשנה ובתוספתא (שם) שאין מביאים עגלה ערופה אם המת מונח סמוך לעיר של גויים, ובאזור החוף היו נכרים רבים. ברם, הביטוי "ספר ים" הוא מוזר, ועל כן נראה שביטוי זה רומז להלכה אחרת שאין מביאים עגלה ערופה על טובע: "כי ימצא חלל בשדה... ולא צף על פני המים", ספרי דברים, רה, עמ' 240; מדרש הגדול לדברים, כא א, עמ' תנד. . אם כן, סתם ספר הוא ספר המדבר, ובאזור מעין זה רבו הרציחות ושוסי המדבר. ה"סרצנים" חשודים בכך.

• אין עושים עיר הנידחת ב"ספר"²⁵³משנה, סנהדרין פ"א מ"ה; ספרי דברים, צג, עמ' 154; מדרש תנאים לדברים, יג יד. . ההלכה מוסברת: "בסמוך לספר אפילו אחת לא יעשו כדי שלא יפרצו גוים ויחריבו את ארץ ישראל"²⁵⁴תוס', סנהדרין פי"ד ה"א, עמ' 436; השוו ספרי שם; בבלי, שם טז ע"ב. .

הלכה זו משקפת מציאות של רצף יישובי יהודי בטריטוריה מוגדרת, וה"ספר" בהקשר זה הוא שטח הגבול של גוש היישוב היהודי, ובהלכה אף משתקפת מתיחות עם היישוב הנכרי בארץ. רציפות יישובית טריטוריאלית הייתה רווחת בעיקר במאות הראשונה עד השלישית. הלכה זו תנאית, ואין לאחרה מעבר למאה השלישית.

• בניית חומה – במשנה שנינו: "כופין אותו (את תושב העיר) לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה" (בבא בתרא פ"א מ"ה). המשנה עוסקת בקביעת השירותים הנוהגים בעיר, ונדונה בה מחלוקת בין חכמים ורבן שמעון בן גמליאל האם מקובל ונהוג של"עיר" יש חומה. מחלוקת זו מוסברת על ידי רבן שמעון בן גמליאל, בן דור אושא (180-138 לערך): "עיר הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה" (בבלי, בבא בתרא ז ע"ב). ואכן, לרוב עיירות הארץ לא הייתה חומה, אם כי נבנו מתקני ביטחון מסוימים. ברם, בסוסיה התגלה מבנה ביטחון ייחודי, מעין חומה²⁵⁵ראו נגב, סוסיה. .

סוסיה היא דוגמה מובהקת לעיר הסמוכה לספר, ומסתבר שבעיירה מעין זו אכן הוקמו מבני ביטחון ייחודיים, והדברים ברורים, משתלבים ומסתברים²⁵⁶ראו ספראי, ביטחון. . התלמוד הבבלי מזכיר בהקשר להלכה זו, העוסקת בחומה, את ה"גייס", כנופיות השודדים שנדון בהן להלן).

• כידוע, אין לצאת לקרב נגד גנבים בשבת. אבל ב"ספר" הדין שונה: "גוים שבאו על עיירות ישראל יוצאין עליהן בזיין ומחללין עליהן את השבת. אימתי, בזמן שבאו על עסקי נפשות, לא באו על עסקי נפשות אין יוצאין עליהן בזין ואין מחללין עליהן את השבת. באו לעיירות הסמוכות לספר, אפילו ליטול את התבן ואפילו ליטול את הפת (קש) יוצאין עליהן בזיין ומחללין עליהן את השבת" (תוס', עירובין פ"ג [ד] ה"ה; ירו', שם פ"ד ה"ג, כא ע"ד; בבלי, שם מה ע"א). בירושלמי (שם) אף מדגישים שדין זה חל רק בספר ולא ב"עיירות המובלעות", כלומר בעיירות יהודיות השוכנות בסמוך לאזורי יישוב נכריים או בתוך אזורי יישוב מעין אלו.

ההיתר "לחלל שבת" איננו נובע מעצם הקִרבה לגויים, משום שבעיירות המעורבות הדין שונה מזה שבספר. מצד שני, הברייתא איננה עוסקת בבעיה של הגנה על טריטוריה יהודית, משום שהארץ כולה הייתה תחת שלטון נכרים. דומה, אפוא, שיש כאן הכרה באופי המיוחד של בעיות הספר שבו כל סכנת ממון היא סכנת נפשות, והבעיה שחכמים חוששים ממנה איננה כיבוש צבאי אלא פשיטות שוד וגזל. אי אפשר להוכיח ממקור זה ש"ספר" זה ספר מדבר הוא, אך פירוש זה הגיוני ומותאם לנסיבות, שכן במאות השנייה והשלישית היו פשיטות גזל תופעה אפשרית רק בספר המדבר. זאת ועוד, מאחר שכבר הוכח שה"ספר" הוא אזור הסרצנים, מותר לנו להקיש ולפרש על רקע זה גם את המקור שלפנינו²⁵⁷בתלמוד הבבלי (עירובין מה ע"א) פירשו על סמך הלכה זו את אירוע המלחמה בקעילה המתואר בשמואל א פכ"ג, והמשפט "תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה" אינו בא לתאר את קעילה בימי הדרשן אלא "להסביר" את המקרא. .

• גידול כלבים – המשנה קובעת: "לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת" (בבא קמא פ"ז מ"ז). הלכה זו מסויגת בתוספתא: "אבל מגדלין בעיירות הסמוכות לספר בימים וקושרין אותן בשלשלות של ברזל ומתירין אותן בלילות, רבי ליעזר אומר..." (בבא קמא פ"ח הי"ז; בבלי, שם פ"ג ע"א). שוב, הספר מופיע באזור שהביטחון בו מעורער. אף הלכה זו היא כנראה מימי דור יבנה (סוף המאה הראשונה – ראשית המאה השנייה).

חכמים התנגדו לגידול כלבים וראו בכלב חיית בר מסוכנת. ברם, באזורי סכנה השתמשו בכלב. סיפור מעניין המשקף הווי זה מופיע בירושלמי: "חד ברנש זמין חד רבן ואייתיב כלבא גביה. אמר לו ביזיון אנא חייב לך? אמר ליה רבי טיבו אנא משלם ליה שביין עלין לקרתא עאל חד מינהון בעא מינסב איתתי ואכל ביציו" (תרומות פ"ח ה"ג, מו, ע"א = בן אדם אחד הזמין חכם אחד [לארוחה] והושיב אצלו כלב. אמר לו [החכם] אני חייב לך ביזיון? אמר לו רבי טובה אני חייב לו [לכלב]. פעם באו שובים לעיר ובא אחד מהם ורצה לקחת את אשתי ואכל [הכלב] את ביציו). סיפור חביב זה משקף תמונת הווי באזורי הספר. כנופיות שודדים פושטות על היישוב, בין השאר על מנת לשבות שבויים, והכלב הציל במקרה זה את אשת אדוניו.

מעשה אחרון זה קשור לתופעה של כנופיות הליסטים שנעסוק בה להלן. הכלבים אף קשורים לרעיית צאן, ובתחום תעסוקתי זה היה השימוש בהם מותר ולגיטימי. רועי צאן רווחו, כידוע, בעיקר במדבריות יהודה, אם כי כמובן לא רק בהן²⁵⁸על רעיית הצאן באזורנו ראו ספראי, ענב אל כביר. . כך מתקשרים הווי הרועים והכלבים יחדיו ל"ספר".

סיפור אחר משקף את ההווי בעיירות הדרום. לפי סיפורו של רבי לוי היה פונדקאי אחד בדרום שהיה משלח את אורחיו עוד לפני אור יום על מנת שיותקפו בידי ליסטים הקשורים עמו. הסיפור מתייחס כאילו לימי רבי מאיר (מאה שנייה), אך דומה שהוא משקף יותר את ימיו של המספר, רבי לוי. מכל מקום, יהא זמנו המדויק אשר יהא, הסיפור משקף מתיחות, חוסר ביטחון וריבוי ליסטים ב"דרומה" (בראשית רבה, פצ"ב ו, עמ' 1444)²⁵⁹הסיפור עצמו אגדי ויש בו כפל משמעות כפי שהראה שנאן, דרומא. .

אם כן, המונח "ספר" משמעו הלשוני "גבול"²⁶⁰במשמעות זו הוא מופיע במסכת מגילה פ"א ע"א. , אך הוא יוחד ליישובים בספר המדבר החשופים לסכנות שודדים ושוסי המדבר. עיקר הסכנה היה, מן הסתם, בדרום הר חברון ובדרום השפלה. גם הגולן היה אזור גבול במידה מסוימת. ברם, במאה הראשונה פסק כבר הטרכון מלהוות איום ביטחוני, וממזרח לגולן היהודי השתרעו יישובי קבע לכל דבר. על כן נראה שהמקורות העוסקים ב"ספר" מתייחסים בעיקר לאזור שאנו דנים בו ולחשש משבטי הערבים, וחשש זה נזכר במקורות מהמאה הראשונה ואילך.

כפי שכבר אמרנו, עלינו לצפות להרעה בתנאי הביטחון בדרום הר חברון לאחר קריסת ממלכת הנבטים, בראשית המאה השנייה. המקורות מדור יבנה משקפים, אפוא, מצב זה. תיאורי הספר משתלבים בתיאורים הבלתי מחמיאים לבני ישמעאל אשר צוטטו לעיל, ואלו כן אלו משקפים את החששות הביטחוניים באזורנו.

הסכנה הביטחונית העיקרית בספר הייתה של פשיטת ה"גייסות". ה"גייס" נזכר רבות במקורותינו. מונח זה כולל גם יחידות צבא מזוינות. כך, למשל, מדרש אחד מספר על הקיסר האדרינוס שהיה "הולך עם הגייסות שלו"²⁶¹תנח', קדושים ח א, עמ' 76. במקבילה, ויקרא רבה, כה ה, עמ' תקעו, אין הגייסות נזכרים. כמו כן בקהלת רבה, ב כג ובפסיקתא רבתי, כא עמ' קד: מלך "כשיוצא למלחמה יוצא בגייסות ובלגיונות", וכן מעט מקורות נוספים. . ברם, שימוש זה במונח הוא חריג ביותר, ובדרך כלל ה"גייס" משמעו כנופיית ליסטים גדולה ומזוינת. משמעות לשונית זו עולה ממקורות רבים, ורק חלק קטן מהם יצוטט להלן²⁶²הר, מלחמה בשבת, עמ' 343-342. .

מאפייניו העיקריים של הגייס הם:

• הגייס מצוי בדרך כלל במדבר. על כן, הדוגמה לסכנה היא "שיירה שהייתה מהלכת במדבר ונפל עליה גייס"²⁶³תוס', בבא מציעא פ"ז הי"ג; שם פ"ח הכ"ה ומקבילות רבות, וכן שמות רבה, כב ב, ועוד. , וכן "מקום אירימון (שממה) שהוא משובש בגייסות"²⁶⁴ויקרא רבה, לה ה, עמ' תתכב; שיר השירים רבה, ו יא – אירימון משמעו שממה ביוונית. . בסיפור מעניין המופיע במקורות רבים מסופר על יונתן (בן) אריה מכפר שחלים (אזור בית גוברין) שהשיירה שהצטרף אליה הותקפה על ידי גייס, ויונתן זה כרת ענף עץ, נלחם בגייס והדפו (תוס', יבמות פי"ד ה"י ומקבילות רבות). בסיפור זה מדובר על סכנת הדרך, אך לא בהכרח במדבר.

• הגייס הנו כנופיה גדולה המתקיפה את היחיד ואת העיר, ורגיל במקורותינו: "עיר שהקיפוה גייס"²⁶⁵תוס', תענית פ"ב הי"ב,לפי כ"י ערפורט; תוס', עירובין פ"ד (ג) ה"ח, ומקורות רבים נוספים. , וכן: "אתא גייסא שבייה למתא" (בא גיס ושבה את העיר – בבלי, ברכות ס ע"ב), וכן הסיפור בלוי בן סיסי אשר גייסות הקיפו את עירו ורק תפילתו הושיעה את העיר (ירו', תענית פ"ג ה"ח, סו ע"ד). סיפור זה מובן על רקע תקופתו, תקופת האנרכיה ופלישת צבא תדמור לארץ.

• הגייס הנו בבחינת מקרה ביניים בין סכנת ממון לסכנת נפשות. אין הם גנבים, אך גם לא אויב פוליטי. מסיבה זו חכמים צריכים להתיר חילול שבת כדי להזעיק עזרה נגד גייס. מלחמה בשבת הותרה משום פיקוח נפש, ועל כן לכאורה אין צורך כלל בהיתר מיוחד למקרה של התקפת אויבים, אך יש צורך בהיתר מיוחד להיאבק בגייס משום שאיננו אויב פוליטי והמלחמה בו איננה בבחינת פיקוח נפש רגיל²⁶⁶ראו תוס', עירובין פ"ד (ג) ה"ח, ופירושו של ליברמן לתוספתא זו; תנחומא, מסעי א א; במדבר רבה, כג א, ומקבילות נוספות. הגרסה "גוים" היא שיבוש, ראו ליברמן שם. .

• אחת הסכנות העיקריות של הגייס היא סכנת השבייה. הגייסות היו שובים ומנסים למכור את שבוייהם לעבדים. יש להניח ששבויים יהודיים היו בדרך כלל נפדים, במחיר גבוה יחסית, בידי הקהילות²⁶⁷כגון בבלי, גיטין לז ע"ב; לח, ע"א; מד ע"א-ע"ב; ברכות ס ע"ב. . המשנה בעדויות (פ"ג מ"ו) עוסקת בדין שבויה. שבויה זו נחשבת לטהורה מתוך ההנחה ששוביה לא "טימאוה" (לא אנסוה), כדי לא לפגוע במחירה. הדוגמה שהתלמוד הבבלי מביא לכך בשם תנאים היא: "וכי מה עשה לה ערבי הלז, וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה?" (כתובות לו ע"ב; גיטין פא ע"א). אם כן, השובה הוא ערבי המוכן "לגעת" באישה אך לא לאנסה. הלכה זו מזכירה סיפור דומה מהמאה הרביעית על נילוס "נרציונס" שנשבה בידי סרצנים והובא למכירה בערי הנגב²⁶⁸על סיפור נילוס נרציונס ראו שחיד, ביזנטיון והערבים, עמ' 499. . סיפורים דומים על שבויים שנפלו בידי הסרצנים מופיעים רבות בספרות התקופה הביזנטית.

עניין אחרון זה מקשר ישירות את הגייסות עם שוסי המדבר. מדרשים אחרים מציגים זיהוי זה כמובן מאליו. כך, למשל, הפלשתים "מנמקים" כביכול שסתמו את הבארות שחפר יצחק בנגב משום הפחד מהגייסות שיבואו לבארות, "ולמה אמרו תקלה הן לנו מפני גייסות שהן באות עלינו" (תוס', סוטה פ"י ה"ו). מעשה יצחק והפלשתים התרחש בִסְפר המדבר (אזור גרר), ותיאורם של חז"ל משקף, כמובן, את התנאים המוכרים להם מזמנם.

הגדוד אשר פשט על איוב וביתו מכונה "גייס" (מדרש איוב פ"ח), וכן ה"גייס" העמלקי שפשט על דוד (מדרש תהילים, יח כג, עמ' 152). כן מפורש הפסוק "גד גדוד יגודנו" – "וגדוד זה גייס הוא" (בראשית רבה, צח טו, עמ' 1266; ירו', סוטה פ"ח ה"י, כג ע"א).

• התושבים לא נשארו פסיביים והתארגנו להגנה מפני הגייסות ופשיטותיהם. אנו שומעים על "ההולך... להציל מן הגייס" (משנה, פסחים פ"ג מ"ז ומקבילות), על "הבא להציל... מן הגייס" (משנה, ראש השנה פ"ב מ"ה ומקבילות) וכן על "המציל... מן הגייס" (משנה, בבא קמא מ"י מ"ב ומקבילות). בשתי ההלכות הראשונות מדובר במפורש במי שעוזב את ביתו בשבת או בערב פסח והולך לסייע ליישוב סמוך. האזעקה נגד הגייסות נעשתה כנראה באמצעות תקיעה בשופר.

ההלכה העוסקת בכך מזכירה עיר שהקיפוה גויים ו/או גייס; הנוסח המדויק אינו ברור, אך הכוונה ברורה²⁶⁹ראו דיוננו במשנה ראש השנה שם. בנוסח הדפוס, בכתב יד קופמן, בדפוס נפולי ובכתבי יד נוספים "גויים", ובתלמוד הבבלי לפסחים מט ע"א "נכרים", וזהו פיתוח של הנוסח גוים או גויים, וראו במסכת תענית, נוסח מלטר. אבל הירושלמי מצרף להלכה זו את המקרה בלוי בן סיסי שעירו הותקפה על ידי גייס, וכן בכתב יד פרמא למשנה. .

בצד התארגנות חופשית זו אנו שומעים גם על מליציה מאורגנת אשר הוקמה ופעלה בעיר היהודית כנגד גייסות. התוספתא מזכירה שלושה סוגי יחידות:

• שומרי העיר הפועלים ביום – לכן הם פטורים ממצוות סוכה ביום וחייבים בה בלילה.

• שומרי העיר הפועלים בלילה – לכן הם פטורים ממצוות סוכה בלילה וחייבים בה ביום.

• שומרי העיר ביום ובלילה – פטורים ממצוות סוכה ביום ובלילה (תוס', סוכה פ"ב ה"ג).

הירושלמי מוסיף על כך שהיתר זה חל על "שומרי גייסות" ולא על "שומרי ממון" (סוכה פ"ב ה"ה, נג ע"א). שומרי העיר ביום ובלילה שהו, כנראה, במבנה ביטחוני, תצפית או מצדית, שכן קשה להניח שאדם יכול לשמור ביום ובלילה ברציפות. כאמור, אין מדובר ב"שומרי ממון" אלא ב"שומרי גייסות", מעין מליציה צבאית למחצה אשר תפקידה לשמור על העיר כנגד פשיטות הגייסות.

בספרות חז"ל מצויות עדויות רבות למתיחות ביטחונית ולהתארגנותה של העיר היהודית בתחום זה. לא כל העדויות מתייחסות בהכרח ליישובי הספר, ומתקני ביטחון נמצאו גם בעיירות באזורים אחרים בארץ²⁷⁰ספראי, ביטחון. . ברם, סביר שלפחות חלק חשוב מהאזכורים מתייחסים בעיקר לאותם אזורים שבהם היו הבעיות חמורות יותר, ובתוכם דרום הר חברון.

להקשר זה של בעיות ביטחון ניתן אולי לצרף מקור תמוה נוסף. כידוע נתחברה בתקופת הגאונים רשימה של ימי צום אשר נקבעו סביב מאורעות מימי בית שני, ובעיקר מימי המשנה והתלמוד. באחד הנוסחים אשר השתמר רק בכתב יד של מחזור בני רומי נוסף צום אשר איננו בכל עשרות עדויות הנוסח האחרות: "ב-ז' תמוז הלכו בני ישראל בקיני ונהרגו שם"²⁷¹אליצור, מגילת הצומות. . הקיני הוא כידוע אחד משבטי הערבים, ונזכר פעמים מספר במקרא ואף בספרות חז"ל. יום צום זה נקבע לזכר טבח אשר ערכו בני קיני אלו ביהודים, כנראה באזור של יישוב מעורב. במקור אחר נאמר שרבי התיר את הקיני (תוס', אהלות פי"ח הי"ח), כלומר, קבע שתחום זה פטור ממצוות התלויות בארץ משום שרוב היישוב בו נכרי (ערבי כנראה), ומן הסתם לא היה פטור זה ניתן אלמלא היה באזור מיעוט יהודי כלשהו. אם נצרף את שני המקורות תתקבל תמונה של יישוב מעורב ומתיחות בין השבט הערבי המקומי, או השכן, ובין היישוב היהודי; בשנה כלשהי ב-ז' בתמוז הפכה מתיחות זו לסכסוך אלים ולטבח ביישוב היהודי.

תחום הנדידה של שבט הקיני איננו ברור, ואף לא ברור באיזה שבט מדובר, שכן שבטים ערביים אחדים נקראים בשמות קרובים, כמו קינדה (בנו של קין) וכד'²⁷²שחיד, ביזנטיון והערבים, עמ' 384. . אולי יש לזהות את מקום מושבו של שבט זה דווקא בטרכון או בחורן, שכן בכתובת מאורמן נזכר שבט בשם קונון²⁷³סרטר, שבטים, עמ' 85. , ובכתובת אחרת מטרבה שבט בשם קאינו²⁷⁴סרטר, שם שם. . אם כן, קשה למקם את האירוע במרחב ובזמן מוגדר.

העדות האחרונה בסדרת רמזים זו שייכת לכרוניקון פאסחאלס בתארו את אמצעי ההגנה שנקט הקיסר דיוקס (מאה שלישית). לפי התיאור שלח הקיסר חיות טרף (אריות ולביאות) אל "...ערביה ופלשתינה"²⁷⁵כרוניקון פאסחאלס, עמ' 504. . היעילות הצבאית של אמצעי לחימה זה מפוקפקת, וכל הסיפור נשמע קצת אגדי, אך הוא מצטרף לעדויות קודמות על רגישות ביטחונית באזור הספר. העדויות הללו משקפות, ברובן, את המאות השנייה והשלישית, חלקן כאמור אנונימיות וזמנן איננו ברור. עדויות נוספות למצב הביטחון הרעוע במאות החמישית והשישית יוזכרו להלן, ושם אף נדון בשאלת משמעותו של היעדר ידיעות מעין אלו במאה הרביעית.

אם כן, ניתן לסכם שבידינו שלל עדויות לבעיות ביטחון חריפות למדי, בעיקר באזורי ספר המדבר. שוסי המדבר הסרצנים היוו איום ממשי יום-יומי ומסוכן, והתושבים עשו כל אשר ביכולתם כדי להתגונן מפני פשיטות אלו. דרום הר חברון הוא אזור ספר המדבר העיקרי של היישוב היהודי, ועל כן העדויות שהעלינו ואשר אינן מזכירות את דרום הר חברון עוסקות במידה רבה באזור זה. כפי שכבר אמרנו, ספק רב אם בימי הורדוס ובמאות הראשונה והשנייה נבנה קו מבצרים דרומי, מעין "הלימס" המאוחר, אך נראה שהייתה באזור היערכות ביטחונית כלשהי. בסקר חבל יתיר הסוקר מצביע על סדרת מצודות, או יישובים מבוצרים, מהתקופה ההלניסטית²⁷⁶משל ואחרים, יתיר, עמ' 112, ובעיקר אתר 188. ; כן אותרה סדרת חוות מבוצרות אשר שתיים מהן נחפרו (אתר נחל יתיר וחורבת צלית)²⁷⁷אלון, צלית; אלון, מצודת נחל יתיר. . כל אלה מהווים עדות ארכאולוגית ראשונית לתנאי הביטחון הרעועים באזור. לדעתו של אלון נבנה קו ביצורים מאורגן היטב בדרום במסגרת ההכנות למרד בר כוכבא. לדעתנו הראיות הארכאולוגיות שהביא עדיין אינן מספקות, אך אם אכן היה "קו" מבוצר מעין זה הוא נועד במקורו להעניק ביטחון סביבתי לתושבים כנגד שוסי המדבר, ובזמן המרד שירת כמובן גם את צורכי המורדים²⁷⁸אלון, מצודת נחל יתיר. .

על מערכות הביטחון בדרום הארץ אנו יכולים ללמוד לכאורה גם מניתוחם של שני מושגים גאוגרפיים, הרקם והחגר, ועל כן עלינו לברר פרשה זו על אף ריחוקה מאזורנו. המשנה במסכת גיטין קובעת שמי שמביא גט ממדינת הים (מחוץ לארץ) צריך להעיד על אופן נתינת השטר: "צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם" (פ"א מ"א), משום שבקהילות מחוץ לארץ ישראל לא היו בתי דין מסודרים ויהודי הפזורה "אינן בקיאין בדקדוקי גיטין" (ירו', גיטין פ"א ה"ד, מג ע"ב). רבן גמליאל (דור יבנה, ראשית המאה השנייה) מוסיף על כך: "אף המביא מן הרקם ומן החגר" (משנה, גיטין שם). לפי מקור זה, הרקם והחגר הם שני מושגים גאוגרפיים ומכוונים לאזורים בגבול הארץ. מן הסתם היו באזורים אלו יהודים רבים, ואף על פי כן הם נחשבו כחוץ לארץ. הדברים מובהרים במשנה הבאה: "רבי יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח, מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום" (משנה, שם מ"ב). בנימין מזר עסק במשניות אלו והצביע על מקבילות קדומות מהמאה התשיעית לפני הספירה; הוא הסביר ש"רקם" הוא קו מבצרי הגבול בדרום הארץ, "וחגר" הוא מונח נוסף לאזור מצדיות או יישובים מבוצרים. בכתובת שישק מכונים אזורים מספר בצפון הנגב בשם "חגר": חגר ערד, חגר ירוחם וכיוצא באלו. לו הייתה פרשנות זו נכונה הייתה זו ראיה לקו ביצורים בדרום כבר במאה השנייה, ויכולים היינו ללמוד מכך על תנאי הביטחון מצפון לקו זה ועל גבולו הדרומי של היישוב היהודי²⁷⁹מזר, הרקם; דיוויס, חגר. .

בשנים האחרונות עומדות לרשותנו נוסחאות טובות אחדות למקורות קדומים, וכך אנו יכולים לגשת לבירור עניין זה על בסיס מוצק מעט יותר. לאור מקורות חז"ל אנו יכולים לקבוע כמה הנחות יסוד:

א) במאה השנייה היה היישוב ב"רקם" מעורב, ורבים מתושביו היו גרים. על כך אנו לומדים ממשנת נידה: "כל הכתמין הבאים מרקם טהורין, רבי יהודה מטמא מפני שהם גרים וטועין" (פ"ז מ"ג). כידוע, דם נידה של נשים נכריות איננו מטמא, והמחלוקת היא האם נשות רקם רובן נכריות או יהודיות. רבי יהודה טוען שחלק גדול מהתושבים הם גרים ובני גרים. מסתבר שחכמים חלוקים בהערכת המצב הדמוגרפי, ומסתמנת תמונה של יישוב מעורב וגרים רבים. גרים אלו הם כנראה בני השבטים הערביים, צאצאי ממלכת הנבטים אשר חדרו לאזור גבולי זה. על חדירת ערבים לדרום הארץ אנו שומעים מעט רק ממקורות מאוחרים יותר, ודנו בכך לעיל.

ב) פטרה, בירת ממלכת הנבטים, מכונה כידוע "רקם". כך קוראים לה סופרים שונים כאווסביוס²⁸⁰מס' 171 עמ' 36; מס' 760 עמ' 142; מס' 771 עמ' 144. , יוספוס²⁸¹קד' ד, 82; 161. וסופרים נוספים. עם זאת, במונח "הרקם" אין הכוונה לפטרה, שכן קשה להניח שפטרה נחשבת לאזור יישוב מעורב ולספר ארץ ישראל. יתר על כן, "הרקם" בה"א הידיעה איננו מן הסתם שם עיר אלא מושג או אזור גאוגרפי. יש להניח שיש לו קשר לפטרה ולממלכת הנבטים, אך אין הוא זהה להם.

ג) רקם גיאה הוא גבולו הדרומי מזרחי של היישוב היהודי בארץ ישראל. בברייתת התחומים נזכר המקום במפורש בין מלח רזיזא (יישוב כלשהו באזור ים המלח) ובין אשקלון. בזמנו התחבטו החוקרים בנוסחאותיה של הברייתא, ועמלו – לא בהצלחה יתרה – להעמיד את הנוסח המקורי. לאחרונה נתגלה ב"כתובת רחוב" נוסח טוב ומקורי של הברייתא. לנוסח זה עדיפות מכרעת על כל הנוסחאות הספרותיות בהיותו קדום להן, ומעתה יש לראות בכל השינויים מנוסח הכתובת שיבוש בלבד. בנוסחאות הספרותיות הופיעו השמות רקם, רפיח דחגרא (רפיח של החגר) וצורות נוספות, וכאמור אין להכיר בהן כבנוסחאות מקוריות אלא כשיבוש הנובע מהנוסח המקורי כפי שהוא בכתובת²⁸²ברייתת התחומין מתארת את גבול היישוב היהודי בארץ; בברייתא עסקו רבים וגם טובים. לדיונים עיקריים ראו הילדסהיימר וקליין, גבולות הארץ; קליין, גבולות הארץ; זוסמן, ברייתא; ספראי, פרקי גליל, עמ' 213-205; הנ"ל, תחומים, וספרות רבה נוספת. בברייתא אף נזכר רקם טרכון, אך כפי שהראה זוסמן קטע זה שבברייתא הנו סטראוטיפי בלבד ואין בו עדות גאוגרפית רֵאלית. ראו זוסמן, שם, עמ' 237. .

ד) העדות העולה מברייתת התחומין מתאימה למשנת גיטין, שכן הרקם מוצג בשני המקורות כגבול הדרום-מזרחי של הארץ. נקודות הגבול הנוספות הנזכרות במשנת גיטין הן עכו ואשקלון, ואף הן נזכרות בברייתת התחומין. עלינו להסיק, אפוא, שמשנת גיטין וברייתת התחומין מיצגות אותה מסורת ספרותית, ומציאות היסטורית קרובה.

ה) אם כן, הרקם הוא מונח לאזור שבין ים המלח ואשקלון או עזה. ברם, עם כל זאת, אין הכרח לפרש שהרקם הוא קו מבצרים או קו יישובים מבוצרים. זהו אזור גאוגרפי בעל מאפיינים אתניים מעניינים, אך לאו דווקא קו ביטחוני²⁸³לקו הרקם הייתה שייכת גם צוער, ובמאה השנייה היה בה יישוב מעורב כפי שעולה ממכתבי בבתא. קורות היישוב באזור מחייבים לימוד ובירור נוסף, ולא כאן המקום לכך. . באזור זה היה במאה השנייה יישוב מעורב ותנועת גיור נרחבת. מן הראוי להעיר שגם במאה החמישית מעיד סוזומנוס על ההשפעה היהודית על שבטי הערבים בנגב, ונושא זה ראוי לדיון נרחב יותר²⁸⁴אפיפניוס, נגד המינים, 30.33.3. . החגר, לעומת זאת, הוא מושג בעל אופי צבאי למחצה. "חגר" בערבית ובארמית קדומה הוא מבצר, ובמשמעות זו משמש המונח כאמור גם בכתובת שישק. לאור משנת גיטין יש להבין שה"חגר" מייצג את החלק המערבי של הגבול הדרומי של הארץ, שכן רקם מייצגת את חלקו המזרחי. "ברד" ו"מדבר שור" מתורגמים בתרגומים הארמיים כ"חגרא" וכ"חלוצה"²⁸⁵בתרגום נאופיטי ובתרגום ירושלמי המקוטע וכן בבראשית רבה, מה ו, עמ' 454; "שור" ו"ברד" הם תמיד חלוצה, בתרגום אונקלוס תמיד "חגרא" ובתרגום יונתן לעתים "חלוצה" ולעתים "חגרא". ראו התרגומים לבראשית טז ז; כ א; כה יח; שמות טו כב; שמואל א טו ז; כז ח. . בתרגומים אלו שייכת חגרא לאזור המדברי מעבר לשטחי היישוב. לא מן הנמנע שהזיקה בין חגרא וחלוצה איננה מקרית, ואכן חלוצה נחשבה לחלק מה"חגר". בכתובת באר שבע, שהיא מהמאה השישית²⁸⁶נגב, פפירוסים. , אנשי חיל המשמר שבחלוצה מכונים ביוונית "אגר חלוצה". אם כן, מונח קדום זה של "חגר" חוזר ומתגלה 1500 שנה אחרי כתובת שישק, בתרגומים ובכתובת יוונית ביזנטית.

"אגרא" דערביה (אגר – או חגר – של ערביה) נזכר בסיפור נוסף מראשית המאה השלישית ולפיו הלכו חכמים ל"אגרא דערביה" כדי ללמוד מילים נידחות הכתובת בתנ"ך; ב"חגר" זה מדברים דיאלקט ארמי ובו היו משובצות מילים ומטבעות לשון שכבר אבדו בארמית הגלילית של המאה השלישית (בראשית רבה, עט ז, עמ' 948-946). היו שפירשו ש"אגרה" היא "אגורא", שוק ביוונית, ברם צורה זו נדירה ביותר ובצדק דחה אלבק פירוש זה²⁸⁷ראו בהערותיו לבראשית רבה, שם שם. . פירושו שהכוונה למדינת הג'רה בצפון ערב הסעודית קשה גם הוא, שכן המרחק מחבל ארץ זה לארצנו גדול מדי. היו שסברו שאגרה דערביה הנו קו המבצרים של ערביה; הלימס ערביקוס הידוע. ברם, קו לימס זה הוקם רק בראשית המאה הרביעית, ולא ייתכן שיוזכר כיעד למסע "מחקר" בראשית במאה השלישית. על כן מסתבר שאגרא דערביה הוא כינוי לחבל הארץ בנגב הצפון-מערבי שבו שכנו יישובים מבוצרים. במדרש איכה רבה לפסוק "גדר בעדי" דורש רבי ברכיה, בן המאה הרביעית: "זו סוגר של ערביים" (איכה רבה, ג ז)²⁸⁸נוסח זה כנראה משובש, וצריך להיות "אגר" או "חגר" של ערביים, והכוונה שוב לקו מבצרים המיושב בערבים. ייתכן שמקור אחרון זה כבר מתייחס ללימס המסודר, לימס ערביקוס, הנתפס כאויב וכאיום על היישוב היהודי. .

כאמור, התרגומים זיהו את ה"חגר" באזור הנגב והמדבר, וליתר דיוק באזור חלוצה. ברם, ספק רב אם רבן גמליאל ורבי יהודה התכוונו לחגר באזור זה, שכן לא ידוע לנו על יישוב מאורגן, וודאי שלא על יישוב יהודי באזור זה שבמאה השנייה היה תחום נדידה של רועי צאן בלבד. סביר שהם התכוונו לחגר צפוני יותר, אולי באזור גרר או בבקעת באר שבע. מכל מקום, מדבריהם של חכמים משתקף דבר קיומו של אזור בעל אופי צבאי במידת מה בדרום הארץ. אין לפרש זאת בהכרח כקו מבצרים מאורגן, אך נראה שהדברים רומזים לרצועת יישובים מבוצרים, או בעלי תפקוד ורגישות ביטחוניים, המהווים מעצם קיומם מעין חגורת הגנה לדרום הארץ. קו חגר זה נזכר כבר במקורות מדור אושא (180-140), והוא מעיד על מצב הביטחון הרעוע כבר בתקופה זו.

מצב הביטחון בדרום הר חברון במאות השנייה והשלישית היה רעוע. לתושבים היהודיים נשקפה סכנה מצד ה"גייס", הלוא הם שוסי המדבר. באזור נבנו חוות מבוצרות שהתכוננו לסכנת הפשיטות. מצב ביטחוני זה מהווה בסיס להלכות בדבר ה"גייס" המתקיף עיר, ולהלכות נוספות שהובאו.