משנת ארץ ישראל על משנה תענית · נספח א

סדרי העבודה במקדש בירושלים אין להם אח ורע בעולם הקדום. יהדות בית שני הכריעה הכרעה אסטרטגית בקבלה את הפסוק "והזר הקרב יומת" (במדבר א נא; ג י; ג לח ועוד); כלומר, עבודות המקדש מסורות לידיהן של משפחות הכוהנים. תפיסה זו לא פותחה בבית שני, שורשיה במקרא והיא מבצבצת מפסוקים רבים. אנו מדגישים שבבית שני אימצו גישה זו כדי להימנע מהשאלה מתי התקבלה ומתי הפכה לעיקרון מכונן של הדת היהודית. התפיסה שרק לבני משפחות הכוהנים גישה אל הקודש ואל עולם הקרבנות קשורה כמובן לתפיסה שקיים רק מקום פולחן אחד מרכזי בירושלים, ואכן בבית שני היה רק מקדש מרכזי אחד. אמנם היו מקדשים נוספים בעולם. במצרים פעל מקדש חוניו, ואולי גם בעבר הירדן פעל מקדשם של בני טוביה²⁰⁹שרידי המבנה מתנוססים בעראק אל אמיר שבעבר הירדן. במחקר טרם הוכרע האם המבנה שימש כמקדש או כבית חווה. אנו מניחים שהוא היה מקדש, שכן לא מצינו בית חווה שיהיה כה מפואר אך גם כל כך קטן. גם הסידור הפנימי איננו הולם בית חווה. ברם, כל השאלה אינה קשורה לדיוננו. . ייתכן גם שהיו מעט מקדשים קטנים נוספים. ברם, כל אלה לא היוו קריאת תיגר על מרכזיותו של מקדש ירושלים. זה היה המקדש הגדול ביותר בעולם הרומי בכלל²¹⁰רק מקדש "בעל שמים" בבעל בק מתחרה עם מקדש ירושלים בגודלו. , וודאי שהיה המבנה הבולט ביותר במרחב היהודי.

שתי ההכרעות הללו משולבות זו בזו, ושתיהן חריגות בעולם הקדום. בעולם היווני-רומי הייתה הקרבת הקרבנות "דמוקרטית" יותר ועממית יותר. כל אדם רשאי היה להקריב לאל במזבח פרטי או משפחתי. למקדש העירוני נקבעו כוהנים, אך לאלה היה תפקיד טכני בלבד. יתר על כן, כל אזרח יכול היה לקוות לזכות בתפקיד. הכוהן נקבע על ידי השליט, בבחירות או בגורל, ובאופן תאורטי היה כל אדם עשוי לזכות בתפקיד. יש להניח שבפועל לא הייתה חלוקת הכיבודים שוויונית אלא תלויה בהישגים כלכליים, ייחוס ומשאבי כוח דומים, אך לא הייתה מניעה פורמלית לכך שאדם יתמנה לכוהן.

בשלהי ימי הבית השני התחלקה העבודה בין אלפי הכוהנים שהתגוררו בירושלים וברחבי הארץ. הכוהנים חולקו לעשרים וארבע "משמרות", ובכל משמרת שבעה בתי אב²¹¹כל זאת בתאוריה; בפועל היה מספר בתי האב שונה ממשמרת למשמרת, והחלוקה לבתי אב לא הייתה רק משפחתית. . "בית אב" בהקשר זה משמעו משפחה מורחבת. עם זאת, התוספתא מודה שהיו משמרות שהיה בהן מספר שונה של בתי אב, יותר משבעה או פחות, אך גם משמרת מעין זו חולקה לשבע יחידות משנה המכונות "בתי אב" (תוס', פ"ב ה"ב). כל שבוע הגיעה משמרת חדשה ביום שישי. את רוב עבודות השבת ביצעה המשמרת המסיימת, עד לאחר קרבן מוסף. מהמנחה ומעלה החלה המשמרת החדשה בעבודה במקדש, והמשמרת הקודמת חזרה לביתה (תוס', סוכה פ"ד הכ"ד-הכ"ה). סבב זה התנהל פעמיים בשנה. בדרך זו בוצעה העבודה במשך 48 שבועות, כולל החגים שבהם לא היה שינוי בסדר עבודה זה. הסדר זה מעורר את השאלה כיצד חולקה העבודה בשנה שיש בה 354 יום, כחמישים שבועות, ובשנה מעוברת 54 שבועות. על כך אין במקורות תשובה מפורשת. בכתבים מקומרן מנויות 56 משמרות, וזאת לפי שנת השמש שיש בה 56 שבועות²¹²טלמון, הלוח; טלמון וקנוהל, הלוח. . ברם, ההסדר של בני הכת היה תאורטי, שכן לוח השנה של המקדש היה לוח ירחי. יתר על כן, בני הכת מונים עשרים וארבע משמרות אך אינם יודעים למנות את שמות שתי המשמרות הנוספות. כל זאת מצביע על כך כי ההסדר המתואר בלוח של בני הכת הוא תאורטי.

לכאורה ניתן היה לטעון שלמשמרות לא היה זמן קבוע ובכל שנה עבדו 24 משמרות פעמיים, ועוד 6-2 משמרות עבדו פעם שלישית. על כן המדרש מספר שהבית הראשון והשני חרבו בתשעה באב, וזו הייתה שבתה של משמרת יהויריב (תוס', פ"ג ה"ט; סדר עולם רבה, פ"ל)²¹³כך מפרש מליקובסקי בפירושו לסדר עולם רבה (טרם התפרסם). . משמרת יהויריב מתחילה את הסבב השנתי בניסן, ותשוב לשרת במקדש רק בתשרי. אי אפשר לפרש ששהתה במקדש בתשעה באב, אלא אם כן כל שנה החל המחזור במשמרת כוהנים אחרת. במסורת אחרת אמור: "אומנות גדולה היתה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו אמר רבי אבהו הישבתים שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו" (ירו', סוכה פ"ה ה"ח, נה ע"ד). כאשר נהגה מצוות יובל, אם הקדיש אדם שדה וסירב לפדותו – הרי שביובל התחלק לכוהנים, והתלמוד אומר שכוהני המשמרת התחלקו בשדה אך דאגו לכך שהמשמרת הזוכה תתחלף. חלוקת השדה הייתה בסוף היובל במועד קבוע, וברור שרבי אבהו סבור שכל מחזור החל במועד אחר בשנה. כל הדיון תאורטי, כמובן, לחלוטין.

ברם, ממקור מדרשי אחר משמע שלכל משמרת היה זמן משלה, והסבב השנתי החל במשפחת יהויריב בראש חודש ניסן. במדרש נאמר: "תני רבי חייא כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה (ויקרא כג טו), ואימתי הן תמימות בזמן שאין משמרות ישוע ושכניה באות בהן"²¹⁴ויקרא רבה, פכח, עמ' תרנג, וראו הערותיו של ליברמן ל-ויקרא רבה, שם, עמ' תתעח-תתעט. . המדרש הוא אנטי צדוקי וקובע ששבע השבתות (השבועות) הן "תמימות" כאשר יוצא שאין נוהגים לפי ההלכה הכיתתית. ישוע ושכניה הן המשמרות התשיעית והעשירית. אם ראש חודש הוא בשבת הרי שפסח ושבועות חלים בשבת, ומשמרת שכניה משרתת רק לאחר ספירת העומר. יוצא שאת ספירת העומר בשנה מעין זו מתחילים ביום ראשון, והדבר הולם גם את ההלכה הביתוסית שהספירה מתחילה תמיד ביום ראשון לאחר שבת בראשית. אבל אם ראש חודש חל באמצע השבוע ספירת העומר מתחילה ביום אחר ולא ביום ראשון, וכל זאת נגד ההלכה הצדוקית. על כן, שבע השבתות הן "תמימות" כאשר נוהגים נגד ההלכה הכיתתית. נמצאנו למדים שהדרשן סבור שתמיד מתחילים את השנה במשמרת יהויריב. גם המערכת הפייטנית, שבה יוחדה לכל משמרת שבת ונאמרו בה פיוטים מיוחדים, מתאימה לחלוקה שבה משמרת יהויריב מכהנת תמיד בניסן ובתשרי. כמו כן, המשנה מדברת על "משמר שזמנו קבוע" (סוכה פ"ה ה"ח), ולפי פשוטם של דברים הכוונה שלכל משמר היה זמן קבוע, אם כי ניתן גם לפרש את המשפט כעוסק במשמר היוצא שנמצא בסבב העבודה הרגיל.

מובן שמסורות אלו מאוחרות לחורבן, ואמנם קשה להניח שמסורת חז"ל לא שימרה מרכיב כה מהותי בסדרי המקדש, אך המסורות המדרשיות הללו סותרות זו את זו. כאמור, לבני כתות קומרן היה לוח של 26 משמרות, ונראה שגם הם חשו בבעיה של מחסור בשתי משמרות. לו הייתה כל שנה מתחילה במשמרת אחרת לא הייתה כל בעיה ולא היה צריך "להמציא" שתי משמרות אחרות²¹⁵ברור שהלוח הכיתתי הוא המצאה, שכן ברשימות רק 24 שמות. את שמות משמרות הכהונה אנו מכירים גם ממסורות אחרות, כך שאין ספק שאלו הן המשמרות הרֵאליות שפעלו למעשה בימי בית שני. . אם כן, המסורות המדרשיות מציגות תמונה בלתי אחידה, ודומה שעדיף להודות בכך שאין בידינו תשובה ולא לחפש תשובות דחוקות.

קשה לקבוע ממתי החל הסדר זה של חלוקת העבודה למשמרות. המסורת התנאית זוקקת את תחילתו של ההסדר לדוד ושמואל הרואה, ומפרשת כך את הפסוקים בדברי הימים א פכ"ד. מבחינה פרשנית ניתן בדוחק לחלק את הפרק ולומר שדוד ביצע חלוקה כלשהי, וחלוקת עשרים וארבע המשמרות אינה קשורה לדוד.

בידינו סדרה של רשימות של משפחות הכוהנים מימי בית שני. ליוור בדק היטב את הרשימות והראה כי הרשימה הקדומה ביותר כוללת כארבע משפחות שנמנו עם שבי הגולה, רשימה מפותחת יותר בידינו מימי נחמיה ורשימת עשרים וארבע המשמרות היא מאוחרת בהרבה לשתי הרשימות הקודמות²¹⁶ליוור, משמרות. .

גם חז"ל היו ערים לפסוקים המלמדים על התפתחות משפחות הכהונה, והם הסבירו: "ארבע משמרות עלו מן הגולה, ידעיה חרים פשחור ואמר, עמדו נביאים שבירושלם ועשאום עשרים וארבע משמרות ובללום והטילום לתוך קלפי. בא ידעיה ונטל חמש והוא, הרי כן שש, בא חרים ונטל חמש והוא, הרי שש, בא פשחור ונטל חמש והוא, הרי שש, בא אמר ונטל חמש והוא, הרי שש. וכך התנו עמהן הנביאים שאפלו יהויריב עולה מן הגולה לא יהא אחד מכם נדחה מפניו, אלא יעשה טפילה לו. עמדו ראשי משמרות וקבעו את עצמן בבתי אבות" (תוס', פ"ב ה"א). אם כן, אכן עלו רק ארבע משפחות: ידעיה, חרים, פשחור ואמר. אלו התפצלו ושחזרו את ההסדר הקדום.

קרוב לוודאי שהחלוקה כפי שהיא לפנינו נקבעה במהלך ימי הבית השני. יהויריב היא המשמרת הראשונה, וזו משמרתם של החשמונאים. ייתכן, כמובן, שהדבר מקרי, ברם סביר שהחלוקה, או לפחות קביעת יהויריב כמשמרת ראשונה, היא מלאחר המרד החשמונאי. מצד שני, קשה במקצת לאחר את הפרק בדברי הימים עד לאחר המרד החשמונאי.

חז"ל ראו בהסדר של חלוקת העבודה למשמרות חלק מתפיסת עולמם בדבר חלוקת תפקידי הקודש בעם ישראל. כפי שנראה במבוא למסכת שקלים שאפו חז"ל לשתף את המוני ישראל בעבודת המקדש ככל יכולתם. זו הייתה עמדה פרושית מובהקת, ויתר הכתות התנגדו לה. אמנם אי אפשר שישראלים יעבדו במקדש, אך אפשר לפחות שהוא יופעל על ידי כוהנים רבים ולא על ידי עילית מצומצמת. מכל מקום, חכמים קושרים את ההסדר של עשרים וארבע משמרות לתפיסתם זו: "שמנה משמרות תיקן משה לכהונה ושמנה ללוייה. משעמד דוד ושמואל הרואה עשאום עשרים וארבע משמרות כהונה, ועשרים וארבע משמרות לויה, שנאמר המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם, אילו משמרות כהונה ולויה. עמדו נביאים שבירושלם וקבעו שם עשרים וארבעה עמודים, כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה ולויה, שנאמר 'צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי', אי איפשר לומר כל ישראל, אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו" (תוס', פ"ג ה"ב). אם כן, כוהני המשמרות הם שלוחי ישראל, שליחים מובהקים ומוחשיים יותר מההנהגה הכוהנית של כוהני ירושלים. אלו (כוהני ירושלים) אינם מספיקים כשליחים של העם, והם נתפסים אפוא כקבוצה אחרת, עצמאית, ולא כנציגי הציבור. חכמים מביאים אותו פסוק כדי לנמק את שיטת המעמדות²¹⁷לַשיטה ראו במבוא למסכת ובמבוא למסכת שקלים. אשר על פיה עולים ישראלים למקדש ומלווים את הכוהנים בעבודתם.

על דרך השערה רחוקה ניתן אולי להציע כי אכן הסדר המשמרות נוצר על ידי פרושים ראשונים מתוך אותה אידאולוגיה של חלוקת העבודה במקדש בין רבים ככל האפשר. במצב העדויות שבידינו זו נראית הצעה מרחיקת לכת שאינה מסתדרת עם הכרונולוגיה שבידינו, שהרי ספר דברי הימים מוקדם להתהוות הפרושים. אולי הייתה זו אידאולוגיה מקובלת בתקופה שרק מאוחר יותר הפכה לסממן פרושי מובהק.

המונח "משמרת" הוא מקראי. הוא מופיע בספר מלכים בתיאור המלכתו של יואש. יהוידע הכוהן הגדול מגייס שם את המשמרת היוצאת ואת המשמרת הנכנסת (מלכים ב יא ה-ז). עם זאת, אין אלו משמרות כהונה אלא משמרות של אנשי צבא נושאי נשק. החלוקה למשמרות במובן של משפחות מופיעה פעמים רבות בדברי הימים ובספר נחמיה, ונראה שהייתה מקובלת כבר מראשית שיבת ציון לפחות. אלא שהמונח "משמרת" אינו מבטיח כי אכן מדובר בהסדר העבודה המשוכלל של המקדש.

רשימת המשמרות מנויה, כאמור, בספר דברי הימים א (פכ"ד). המשמרות הללו מופיעות ונזכרות פעמים רבות גם בספרות בית שני לסוגיה השונים: בספרות חז"ל, בספרות החיצונית, בברית החדשה וגם בכתובות. כך, למשל, משמרת בני חזיר נזכרת בכתובת קבר מירושלים (לעיל איור 19), ומשמרת אלישיב נזכרת באחד ממסמכי מדבר יהודה²¹⁸מסמכי מדבר יהודה ב, מס' 20. .

כוהני המשמרות היו הכוהנים הפשוטים שביצעו את עבודת הקודש. בראש בית האב עמד "ראש בית אב", ובראש המשמרת "ראש המשמר". ראש בית האב מופיע בשלושה הקשרים טקסיים. הוא משתתף בהעלאת הגורל בין שני שעירי יום הכיפורים, מביא את ספר התורה לכוהן הגדול ומופיע בהיררכיה של כוהן גדול, כוהן משיח וכו'²¹⁹משנה, יומא פ"ג מ"ט; פ"ד מ"א ופירושנו שם; תוס', סנהדרין פ"ד ה"א; הוריות פ"ב ה"י, עמ' 476, ומקבילותיה שיוזכרו להלן. . בכל האזכורים הללו הוא מופיע אחרי הסגן. הופעתו בהיררכיה התאורטית לעניין כיבודים חשובה במיוחד. בנוסח התוספתא נמנים: "משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים, ומרובה בגדים קודם למשוח מלחמה, ומשוח מלחמה קודם לסגן, וסגן קודם לראש המשמר, וראש המשמר קודם לראש בית אב, וראש בית אב קודם לאמרכל, ואמרכל קודם לגיזבר, וגיזבר קודם לכהן הדיוט, וכהן הדיוט קודם ללוי, ולוי קודם לישראל, וישראל קודם לממזר, וממזר קודם לנתין, ונתין קודם לגר, וגר לעבד משוחרר" (הוריות פ"ב ה"י, עמ' 476), וכך בירושלמי (הוריות פ"ג ה"ה, מח ע"ב) ובמקבילה בבמדבר רבה (פ"ו א). אבל בבבלי אמרכל וגזבר קודמים (יג ע"א). ייתכן שגרסת התוספתא היא המקורית, אבל בפועל האמרכל והגזבר היו חשובים הרבה יותר. את העבודה המעשית במקדש ניהל ה"ממונה"²²⁰ראו פירושנו ליומא פ"ב מ"א-מ"ב. , והאמרכלים והגזברים היו בעלי עמדות כוח ממשיות. האמרכלים מופיעים במעמד שבו מוּנה הכוהן הגדול בימי מרד החורבן²²¹תוס', יומא פ"א ה"ו, וראו דיוננו בשקלים פ"ה מ"ב. . אחת הזכויות של בעלי השררה היא "מנה מהם גזברים ואמרכלים" (ספרי במדבר, קטז, עמ' 131), ואכן, אחת הטענות נגד משפחות האצולה הכוהנית בירושלים היא שבני משפחתם הם אמרכלים וגזברים (תוס', מנחות פי"ג הכ"א). גם המדרש המתאר את שבנה ככול יכול בירושלים מגדיר אותו כאמרכל (ויקרא רבה, פ"ה ה, עמ' קיז)²²²ראו דיוננו בשקלים שם. , ואף הכוהן הגדול מתואר כאמרכל (ויקרא רבה, שם, עמ' קיד).

בתוספתא מנחות מתואר עימות בין הכוהנים לבין הנהגת המקדש (פי"ג הי"ז-הכ"א). מתברר שם שההנהגה, שבהמשך היא מתוארת כאותם אמרכלים, עשקה את הכוהנים הפשוטים. דומה שזו ההוכחה הטובה ביותר למעמדם החלש של בתי האב ושל ראשי בתי האב. הם מילאו תפקידים ייצוגיים, אבל בפועל לא היו שונים מחבריהם במידה רבה. אשר לרשימה שבמסכת הוריות – ברור שהיא תאורטית, שכן היא מונה משוח מלחמה ומשוח בשמן שלא היו כלל בימי בית שני. גם המבנה שלה תאורטי לחלוטין.

ראש המשמר מופיע רק באותה רשימה בהוריות, ובהקשרים אגדיים. בפועל אין הוא ממלא תפקיד, וספק אם הייתה לו משרה של ממש.

מערכת המשמרות הייתה משולבת במערכת המעמדות. יחד עם הכוהנים עלו נציגים של כלל הציבור שלא היו כוהנים. כבר ראינו כי הללו נחשבו כנציגי מי ששולחים את הכוהנים, והם היו שותפים לעבודה. במהלך השבוע התפללו, צמו וליוו את הכוהנים מרחוק. כפי שראינו, ראש המעמד גם מופיע במסורת אחת כאחראי על בדיקת ייחוסי הכוהנים.

קליין טען כאילו הייתה חלוקה ברורה של הארץ לאזורים, בכל אזור הייתה משמרת כוהנים אחת, ובירת האזור הייתה "עיר של מעמד". שליט, בנסותו לשחזר את מערכת הטופרכיות (מרכזי המנהל) בארץ, ניסה לשחזר גם את רשימת עשרים וארבעה הפלכים הללו²²³קליין, משמרות; שליט, המשטר הרומי; הנ"ל, הורדוס, עמ' 114-109. ספראי, המבנה המנהלי, עמ' 21, הצביע על השינויים הרבים שחלו במספר תחומי המנהל (הפלכים או הטופרכיות), ומערכת דינמית כזאת לא ייתכן שתקובע על מספר של 24 ערי פלך. . הוא קיבל את עמדתו של קליין שהתבססה על המשנה: "כיצד מעלין את הבכורים, כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד..." (בכורים פ"ג מ"ב), ועל המקבילה בתוספתא: "לא היו עולין יחידיים יחידיים אלא פלכים פלכים" (בכורים פ"ב ה"ח). אם כן, עיר של מעמד מקבילה לפלך, ולדעתו של קליין "פלך" כאן הוא מונח פורמלי לטופרכיה.

ברם, דומה שכל המבנה מוגזם. בפועל היו יותר מעשרים וארבע טופרכיות. רק ביהודה (לא כולל אדום) היו 11 טופרכיות; סך כל הטופרכיות בגליל, באדום, בחוף ובעבר הירדן היה גדול מעשרים וארבע, אף שאיננו מכירים את שמותיהן. העלייה לרגל הייתה אזורית, אך לאו דווקא לפי חלוקה מנהלית פורמלית. גם את עיירות המעמד יש להגדיר כמרכזים אזוריים, אך לא כחלוקה פורמלית מנהלית.

זאת ועוד. אחרי החורבן התגוררו המשמרות בריכוזים, כל אחת בכפר, ברם אין כל ראיה כי כך התגוררו גם בזמן הבית. לכאורה ניתן היה ללמוד על כך מקל וחומר: אם בזמן שהכוהנים לא עבדו ורק שמרו על דריכות לקראת חידוש העבודה גרו יחד – קל וחומר כי כך עשו כשעבדו. ברם, היסטוריה לא ניתן ללמוד מקל וחומר. ודאי שבימי בית שני התגוררו הכוהנים במשפחות, אך אין ראיה כי כל המשמרת ישבה בכפר מוגדר. אדרבה, מקור אחר מספר ששתים עשרה משמרות התגוררו בירושלים ועוד שתים עשרה ביריחו (בבלי, כז ע"א; ירו', פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ג); לפי המשך התלמוד הבבלי חצי מכל משמר היה ביריחו, ולפי הירושלמי חצי מכל משמר היה ביריחו וחצי במקום אחר. מכל מקום, התלמוד הירושלמי מדגיש שאפילו מיריחו היה רק חצי עמוד (משמר), משמע שבמקומות אחרים היו עוד פחות.

ביכלר²²⁴ביכלר, הכוהנים, עמ' 135-121. חשד בקטע וראה בו פרי דיאלקטיקה פנימית של הסוגיה הבבלית בלבד, משום שתיאור זה בא בתשובה לקושיה שאם היו עשרים וארבע משמרות ברחבי הארץ ושתים עשרה ביריחו הרי שהיו יותר מ- 24 משמרות. לקושיה זו אכן אין רקע היסטורי, ברם אין תיאור העלייה ליריחו בגדר תשובה לקושיה זו אלא הוא עצמאי, והוא המשך של הברייתא. לפיכך, יש לקרוא את המסורת כולה באופן זה (בסוגריים התוספות של אמוראי בבל, שאינן מגוף הברייתא):

תנו רבנן עשרים וארבע משמרות בארץ ישראל ושתים עשרה ביריחו (נפישן להו טובא? [רבים הם יותר?] אלא שתים עשרה מהן ביריחו). הגיע זמן המשמר לעלות חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל (ויש נוסחאות לארץ ישראל) וחצי המשמר היה עולה ליריחו (מיריחו) כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים.

מובן שהמסורת אגדית. הגרעין ההיסטורי שבה הוא שאכן היו כוהנים רבים ביריחו²²⁵ראו למשל גם תוס', מנחות פי"ג הי"ט-ה"כ. , והאזור סיפק את צורכי המקדש. ברם שוב, המבנה הסכמטי מופרז ואגדי. עם זאת, אין הדרשן חושש להעמיד את הדברים כך שיצא שהמשמרת אינה שוכנת בכפר אחד מוגדר.

לאחר מרד בר כוכבא השתנו הדברים. קליין הקדיש סדרת מאמרים לתפרוסת הכוהנים לאחר מרד בר כוכבא. הוא הבחין שבידינו סדרת פיוטים ובהם רשימה של משמרות הכוהנים וכל אחת מהן מתגוררת בכפר מוגדר בגליל. מתברר שבתקופה הביזנטית היה נוהג להכריז בתפילה איזו משמרת מכהנת במקדש (איזו תכהן במקדש שייבנה), ולומר פיוט לכבוד המשמרת. בידינו סדרה ארוכה של פיוטים לפי חודשים ומשמרות, ומדי פעם מתגלה פיוט נוסף²²⁶הספרות בנושא רבה. ראו קליין, ארץ הגליל, עמ' 192-177; פליישר, משמרות; אורבך, משמרות; דיגן, משמרות; כהנא, משמרות; ספראי, פרקי גליל, עמ' 205-196; ספראי, משמרות. רישום המשמרות והקדשת השבת למשמרת נועדה לבטא את התקווה לשיקום המקדש, ואין לקשר זאת עם הצורך להזכיר לציבור את לוח השנה. . במקביל התברר שעל קירות בתי הכנסת היו לוחות שיש ועליהם רשימת עשרים וארבע משמרות כהונה. הרשימה המפורטת ביותר נמצאה על עמוד מבית כנסת קדום שהיה מונח במסגד בחצר מוות שבדרום חצי האי ערב כשהוא הפוך. היא נמצאה על ידי משלחת ארכאולוגית שיצאה מרוסיה בזמן השלטון הסובייטי; במשלחת השתתף יהודי והוא צילם את הכתובת והפיענוח נשלח בסתר לישראל, וזאת מפחד השלטון הסובייטי²²⁷דיגן, משמרות. (לעיל איור 30). דומה שתולדות ישראל מקופלות בכתובת זו. קהילה בתפוצה רחוקה מציינת היכן מתגוררת כל משמרת. חשוב להם להדגיש את כפרי הכוהנים שבארץ ישראל הרחוקה. מאוחר יותר הכתובת מתגלה, ותולדותיה הם פרק נוסף במסכת הגבורה והעינויים של התפוצה היהודית בעת החדשה.

אם כן, הייתה ברייתא ובה רשימה של עשרים וארבע משמרות הכהונה ומקומות מגוריהם. ברייתא זו אבדה, אך היא נזכרת בתלמוד הירושלמי ובסדר עולם זוטא, ומשמשת שם בסיס לדרשה כאילו הייתה אחד מכתבי הקודש²²⁸דרשות ליצירות מחוץ לתנ"ך הן נדירות, ראו במבוא לפירוש המשניות. .

כמעט כל הכפרים הנזכרים ברשימה מזוהים (לעיל איור 18), וכמעט כולם בוודאי בגליל, ומיעוטם עשוי להיות בגליל או במקום אחר²²⁹כגון בית לחם ובית מעון; היו יישובים בשמות אלה בגליל, אך גם ביהודה. , על כן סביר שכל המשמרות שכנו בגליל. ברור שבימי הבית לפחות חלק מהמשמרות (רוב גדול) שכן ביהודה, על כן ברור שהתחוללה הגירה של כוהנים לגליל. קליין חשב שהמשמרות עברו לגליל לאחר מרד החורבן, אך עתה נראה יותר שהמעבר התחולל רק בעקבות מרד בר כוכבא²³⁰ספראי, פרקי גליל, שם; ספראי, משמרות. . לפי דברינו יוצא שבעקבות המרד גם נפלה ההכרעה הציבורית להתרכז בכפרים ייחודיים, ואכן קליין הראה שהיו כפרים ייחודיים לכוהנים, כגון ממלח שבגליל התחתון. בציפורי היו הכוהנים מרוכזים בשכונה משלהם.

המעבר לגליל לא היה תוצאה של החלטה פורמלית, וודאי שהשלטונות הרומיים לא התערבו בה. המעבר לגליל משקף את התנודה הדמוגרפית לאחר מרד בר כוכבא. אזור יהודה התרוקן מתושביו (היהודיים), והיישוב היהודי בארץ התמקד בגליל. בדיוננו במשנה ראינו²³¹לעיל, פ"ב מ"ה-מ"ו. שהכוהנים הצטוו לשמור על דריכותם ועל מסגרת המשמרת. מעבר לכך, הכוהנים הקפידו על דיני טהרה ועל הייחוס, והשתדלו להינשא בנישואי פנים. כל אלו דחפו אותם להתגורר בריכוזים חמולתיים. ברם זה רק חלק מהתמונה, ומן הראוי לתת את הדעת גם על הגורמים החברתיים, ועל המשמעות הכלכלית-חברתית של התרכזות הכוהנים בגליל.

בתחום החברתי התנהל מאבק סמוי בין חכמים וכוהנים על המנהיגות הדתית-חברתית. כוהנים היו העילית הוותיקה ששלטה בימי הבית, וחכמים העילית החדשה. במסגרת זו נדחקו הכוהנים מעמדות הבכורה במישור הסמלי והדתי²³²בכך עסקנו בהרחבה בנספח למסכת שקלים. . יהיה זה מופרז ביותר להגדיר את הכוהנים כמעמד נרדף או מקופח, אך ההסתגרות משקפת כאן גם חולשה ודאגה. הכוהנים זכאים היו לתרומות ומעשרות²³³המעשרות אמורים היו להינתן ללוויים, אך הכוהנים שהם גם לוויים השתלטו עליהם. . את התרומות והמעשרות אספו מן הגורן גם כדי שהפֵרות לא ייטמאו, וגם כדי להבטיח שיופרשו ויגיעו לידי הכוהנים²³⁴מבחינה הלכתית הישראלי יוצא ידי חובה בהפרשת הפרות גם אם בסופו של דבר הם מושמדים ואינם מגיעים לכוהן. . אם הכוהנים מפוזרים בכפרים הם זוכים בקלות בתרומות ובמעשרות. מי שרוצה לתת ייתן אותם לכוהן ה"מחזר בבית הגרנות" (בבלי, סנהדרין ז ע"ב). התרכזות הכוהנים בכפרים ייחודיים מקשה על קבלת הפרות ופוגעת באופן ישיר בהכנסות הכוהנים. גם מעמדם החברתי נפגע, שכן מי שמתרכז בכפרים ייחודיים מאבד את המגע עם הציבור. הכוהנים קיבלו על עצמם נזקים אלו כדי שיוכלו לשמור על ליכודם.

בזמן הבית הם לא נאלצו להתמודד עם סכנת ההיטמעות והפיזור ודווקא עתה, לאחר החורבן, החלו לשמור בקנאות על היחד שלהם. מרד בר כוכבא והמהפך הדמוגרפי הדרמטי סיפקו את האפשרות לריכוז כוהני המשמרות, כל משמרת בכפר אחר. העם "גמל" לכוהנים בהכרה בנדידה ובקידוש רשימת המשמרות.

כאמור, נדידת הכוהנים לגליל התבצעה באופן ספונטני, כמו כל הגירת מיעוטים, מלאחר מרד בר כוכבא (לאחר 135 לספירה). במאה הרביעית כבר עוצבה הרשימה והיוותה מקור מגובש שכבר כתבו אותו על קירות בית הכנסת ודרשו עליו דרשות. יש להניח שתהליך התגבשות כפרי הכוהנים נמשך כדור, ועוד שני דורות עברו עד שהרשימה עוצבה. יש להניח שהמשמרות איבדו את ייחודם במהלך ירידת היישוב היהודי בראשית המאה החמישית, ברם הם המשיכו לתפוס מקום מרכזי בתפילה ובמחשבת העם עד המאה העשירית לפחות.