משנת ארץ ישראל על משנה תענית · פרק 2 · משנה 6

שתי המשניות הבאות דנות בהלכות של משמרות הכהונה ובתי האב בתוך המשמרות. משנה ו דנה בהלכות של משמרות הכהונה בזיקה לתעניות אשר נזכרו בפרק הקודם ובפרקנו, והמשנה שלאחריה עורכת את ההלכות בשתיית יין והלכות אחרות לנוהגם של הכוהנים במשך השבוע של משמרתם, דינים שאין להם קשר לנוהגי תעניות.

ענייניהן של משמרות הכהונה נזכרים במקומות רבים במשנה ובספרות התנאית בכללה. המשמרות נזכרות במשנה בתיאורי ההווי של המקדש של ימות החול (מדות פ"א מ"ב; ביכורים פ"ג מי"ב; תמורה פ"ג מ"ד ועוד), שבת וימי מועד (סוכה פ"ה מ"ח; תמיד פ"ה מ"א; סוכה פ"ה מ"ז ועוד), ובהלכות רבות אחרות. משמרות הכהונה נזכרות פעמים רבות בספרות של ימי הבית השני במקורות יהודיים¹⁴¹יוסיפוס, בראש ספרו חיי יוסף; נגד אפיון, ב 68, ועוד. משמרות הכהונה נדונו רבות בספרות קומראן. ולא יהודיים¹⁴²לוקס א 5. . המקדש וסדריו היו המוקד של החיים היהודיים הציבוריים, ומשמרות הכהונה היו אחד היסודות העיקריים בסדרי המקדש. בחרנו לייחד דברים קצרים על משמרות הכהונה בפירושנו לשתי המשניות שלפנינו בעקבות התוספתא בתחילת פרק ב המוסרת דברים על המשמרות כהרחבה לדברי המשניות שלפנינו (איור 18).

בימי הבית השני לא שירתה במקדש משפחה אחת כדוגמת הסיפור על עלי הכוהן ובניו. העבודה התחלקה בין עשרים וארבע משמרות כהונה אשר כל אחת שירתה שבוע אחד¹⁴³על הרשימות השונות של משמרות הכהונה במקרא ותולדותיהן של משמרות הכהונה ראו ליוור, משמרות, עמ' 52-33. . ביום השבת התחלפו המשמרות, תמיד של שחר והמוספין של שבת היו קרבים בידי המשמרת היוצאת, והמשמרות התחלפו באמצע היום. ראשי המשמרת היוצאת היו מוסרים את המפתחות לראשי המשמרת הנכנסת, ואנשיה הקריבו את לחם הפנים הקרב בשבת ותמיד של בין הערביים¹⁴⁴משנה, סוכה פ"ה מ"ח; תוס', שם פ"ד הכ"ה-הכ"ו; קדמוניות, ס"ז 367-363; נגד אפיון, ב 68. מסתבר שמציאות זו משתקפת בסיפור על המרד שמארגן יהוידע הכוהן הגדול נגד עתליה והמלכתו של יואש. ראו מלכים ב יב ה-י, והשוו דברי הימים ב כו ד. (איור 18-19).

המשמרת התחלקה לבתי אבות, ובכל יום היה בית אב אחר זוכה לעבוד באותו יום. מספר בתי האב לא היה שווה בכל המשמרות. היה "משמר שיש בו ארבעה, חמשה, ששה, שבעה, שמונה, תשעה" (תוס', פ"ב ה"ב; ירו', פ"ד ה"ב, סח ע"א), וימות השבוע היו מחולקים בהתאם למספר בתי האב. דרך החלוקה מפורטת בתוספתא ובברייתא בירושלמי (שם ושם). עוד מוסרת המסורת התנאית ש"יש מהן שקבעו עצמן לעולם", כלומר החלוקה של ימות השבוע לבתי האב הייתה קבועה, ו"הבא בשבת – בא בשבת לעולם, לאחר שבת – לאחר שבת לעולם", אבל יש שקבעו את הדבר בגורל. מהם שקבעו זאת בגורל לכל משמרת ומשמרת, ויש שקבעו זאת בגורל אחת לשנה או אף אחת לשבע שנים¹⁴⁵בתוספתא שם הנוסח הנכון: "יש מהם שמגדלין", והוא כפירושו של ליברמן (תוספתא כפשוטה, עמ' 1079), הוציאו אגודל להצבעה. במשנת יומא (פ"ב מ"א) אמור שלחלוקת העבודה בין הכוהנים של אותו בית אב היה הממונה אומר "הצביעו", כלומר הוא היה נוקט מספר גדול יותר מן הכוהנים שעמדו בשורה ומתחיל למנות את האצבעות, "ואין מוציאין אגודל במקדש", אבל מחוץ למקדש היו בתי האבות "מגדלין" ביניהם, מצביעים באגודל. .

סדר המשמרות התחיל בשבת הראשונה בחודש ניסן. אם א' בניסן חל בשבת החל המחזור בא' בניסן, ואם חל באחד בימות השבוע הוא החל בשבת הראשונה בחודש¹⁴⁶ראו ויקרא רבה, פכ"ה (עמ' תרנג), והערתו של ליברמן בנספח ל-ויקרא רבה, עמ' תתעט. . אין המקורות מעלים תשובה לשאלה כיצד השלימו את שני השבועות החסרים, שהרי עשרים וארבע משמרות אשר משמשות פעמיים בשנה אינן ממלאות שנה מלאה¹⁴⁷אנשי כת קומראן הייתה להם רשימה של עשרים ושש משמרות תוך תיאום ללוח השנה של שיטתם. ראו טלמון, הלוח; טלמון, מועדים; טלמון ובן דב, לוח; טלמון וקנוהל, הלוח. .

שלוש תעניות הראשונות אנשי משמר – שגזרו על הציבור, כמו ששנינו בפרק א משנה ה. לשלוש התעניות אשר ה"יחידים" מתענים (לעיל מ"ד) אין משנתנו מתייחסת, כי אין אלו תעניות שנגזרו על הציבור בכללו. הכוהנים המתייחסים למשמר המשרת במקדש באותו שבוע, מתענים – בשלוש תעניות אלו, ולא משלימים – את התענית עד הערב. הפירוש המיוחס לרש"י, ובעקבותיו אחרים, מפרשים שמא תכבד העבודה על אנשי בית האב העובדים באותו יום ואנשי המשמר יבואו לסייעם, ואם יתענו כל היום לא יהיה להם כוח לעבוד בעבודה. טעם זה ניתן בברייתא שבתוספתא ובתלמודים להלכה שבמשנה הבאה האוסרת על אנשי המשמר לשתות יין, "שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב יסמכו עליהן" (תוס', פ"ב ה"ב; ירו', סה ע"ד; בבלי, יז ע"א). המפרשים העתיקו טעם זה אף למשנתנו. אמנם טעם זה תואם את ההלכה האוסרת שתיית יין על אנשי המשמר, שכן אם ישתו יין במשך היום לא יוכלו לבוא לעזרת בית האב המשרת באותו יום, ברם קשה להניח שזו טעמה היחיד (או העיקרי) של ההלכה, כפי שהראה אלבק¹⁴⁸אלבק בהערותיו לפירוש המשנה, עמ' 493. . אלבק עצמו הציע שאנשי המשמר לא השלימו את תעניתם כדי שיהיה להם כוח לסייע לאנשי בית האב בעבודה ולא ייחלשו מהתענית. אפילו נניח שהתענית גורמת לחולשה עד כדי כך שאינו יכול לעזור, דבר שאינו מתקבל על הדעת, הרי שאי השלמת התענית בסופו של היום אין לה כל משמעות לכושר או אי-כושר עבודתו במשך היום. זאת ועוד: עבודת התמיד בשחרית ובין הערביים קבועה וידועה מראש; העבודה המרובה היא רק בקרבנות יחיד, וקרבנות היחיד אינם קרבים אלא בין תמיד של שחר לבין תמיד של בין הערביים. תמיד של בין הערביים מתחילים בהקרבתו "בשמונה ומחצה" (משנה, פסחים פ"ה מ"א)¹⁴⁹ראו פירושנו שם. , כלומר בשעה שתיים וחצי לערך אחר הצהריים, ושעה זו רחוקה עדיין משעת אי השלמת התענית. אנו מעדיפים את טעמו העקרוני של רבנו גרשום: "מתענין הואיל ואין עצמן עוסקין בקרבנות ולא משלימין דכיון דמשמר שלהן עוסקין בקרבן היום יום טוב להם לפיכך אין משלימין". פירושו בוודאי הולם את תחושתם של הכוהנים שמשמרתם זכתה באותו שבוע בעבודת המקדש. תיאורים רבים במקורות תלמודיים ויהודיים על העבודה במקדש מאששים פרשנות זו. מעניין שראשון כרבנו גרשום מאור הגולה איננו מהסס לתת הסבר שאיננו הולם את דברי הגמרא עצמה (ראו בפירוש המשנה הבאה).

עבודת המקדש נעשתה בשמחה של מצווה, שמחה של אנשים שפעם או פעמיים בשנה זכו ליום של עבודה במקום הקודש. הם היו שרויים בעשיית מצווה, ולא יכלו לפנות את נפשם למצווה נוספת. אין כאן נימוק טכני שהעוסק במצווה פטור מן המצווה (האחרת), אלא תחושה דתית פנימית שתענית והנהגת אבל יש בהן סתירה פנימית לעבודת המקדש הנעשית בשמחה ובהתלהבות דתית. יום העבודה במקדש הוא בבחינת יום טוב, ואיננו מאפשר תענית במקביל.

ואנשי בית אב לא היו מתענים – אנשי בית אב עובדים בעבודת הקודש. כפי שפירשנו, יום העבודה הוא יום טוב להם ואין הם מתענים. במשנה ובגמרא שבדפוסים נוספה המילה כלל, וכן בחלק מעדי הנוסח, אולם היא איננה בכל הנוסחאות העיקריות ובראשונים, ואין לגרסה.

שלוש שניות – שלוש התעניות השניות אשר גזרו על הציבור, שהן חמורות במידה רבה משלוש התעניות הראשונות, כפי שמפורט במשנה ו בפרק הקודם, אנשי משמר מתענים ומשלימים – כפי שנוהג הציבור בכללו, ואנשי בית אב מתענים ולא משלימים – את התענית עד סופו של היום, עד הערב.

שבע אחרונות אלו ואלו – אנשי המשמר ואנשי בית אב, מתענים ומשלימים – את תעניתם ככל העם; דברי רבי יהושע¹⁵⁰ב- ל, י – רבי מאיר, וב- ר חסר שם הדובר. וחכמים אומרים שלוש תעניות הראשונות אלו ואלו לא היו מתענים – לא אנשי בית אב ולא אנשי המשמר. החכמים מקילים בתעניות. רבי יהושע חי ופעל עוד בימי הבית, אך בהמשך השנים לאחר החורבן אולי הקלו בהלכות שהיו קשורות בזיכרון של ימים קדומים. אמנם המשמרות ובתי האב שמרו על הזיכרון של המשמרות ובתי האב, כפי שיתברר בפירוש למשנה הבאה, אך הייתה גם נטייה להקל בשמירה על זיכרונות אלו. אף בהלכה זו כתובה במשניות ובגמרא שבדפוסים המילה כלל, ואף היא אינה בכל הנוסחאות העיקריות ובדברי ראשונים, שלוש שניות – התעניות השניות, אנשי משמר מתענים ולא משלימים – את תעניתם, ואנשי בית אב לא היו מתענים – מפני שיום טוב להם בעבודה במקדש. אף כאן אין לגרוס את המילה כלל.

ושבע אחרונות – התעניות החמורות, אנשי משמר מתענים ומשלימים ואנשי בית אב מתענים ולא משלימים – אף בתעניות חמורות אלו הכוהנים המשרתים בקודש אינם משלימים. החכמים מקלים בכל שלוש הקבוצות בדרגה אחת בחומרת התענית.

לסדרי הארגון של המשמרות ותולדותיו ראו נספח א.