משנת ארץ ישראל על משנה תענית · פרק 2 · משנה 5

ראשיתו של הנוהג להתכנס לתעניות ולתפילה הוא כאמור במקדש, כמסופר בספר יואל פרק א, ונערך בידי הכוהנים. מן המקדש פשטו סדרי התענית לערים ולקהילות ישראל. תהליך זה דומה לנוהג במצוות אחרות כגון תקיעת שופר, נטילת לולב, ברכת כוהנים וכיוצא באלו¹³¹ראו ספראי, בימי הבית, ח"א, עמ' 153-133. . משנה ה מוסרת על מחלוקת או התלבטות בין החכמים בדור יבנה כיצד לנהוג בסדרי תענית בערים: אילו נוהגים שבמקדש יש לנהוג אף בערים ואילו נוהגים הם רק במקדש ואין להעתיקם לסדרי התענית בערים.

פירושה של המשנה תלוי בנוסח של המשנה, ואנו נציע את פירושה של המשנה בעקבות פירושם של הראשונים ולפי נוסח אחד, ולאחר מכן לפי הנוסח השני.

מעשה בימי רבי חלפתה ובימי רבי חנניה בן תרדיון – בתוספתא (פ"א הי"ג) ובבבלי (ראש השנה כז ע"א): "וכך הנהיג רבי חלפתא בצפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני", ואמנם ממקורות שונים אנו לומדים כי רבי חלפתא היה בן ציפורי ורבי חנניה בן תרדיון ישב בסיכנין¹³²באבות דרבי נתן נו"ב, פל"ד (לז ע"ב), אמור: "רבי חלפתא איש צפורי"; מרובים המקורות המזכירים את בנו רבי יוסי כאיש ציפורי, ואף בן בנו רבי ישמעאל הוא איש ציפורי. בבבלי, סנהדרין לב ע"ב, נמנה בית דינו של רבי חנניה בן תרדיון בין בתי הדין לתפארת שהיו בישראל: "אחר רבי חנניא בן תרדיון לסיכני". , שני יישובים בגליל התחתון ורחוקים ממושב הסנהדרין שישבה באותם הימים ביבנה, שעבר אחד לפני התיבה וגמר את כל הברכה – עד סיומה "גואל ישראל", וענו אחריו אמן – ובחלק מעדי הנוסח (להלן) "ולא ענו אחרין אמן" אלא ענו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כנהוג במקדש, שכן במקדש לא היו עונים "אמן" אלא "ברוך שם" וכו', וכפי ששנינו בברייתא בשני התלמודים (ירו', סה ע"ד; ברכות פ"ט ה"ה, יד ע"ג; בבלי, טז ע"ב): "תני לא היו עונין אמן בבית המקדש ומה היו אומרין: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"¹³³כך אמור גם בתוס', פ"א הי"ג ובברייתא בבבלי, טז ע"ב. למבנה ולתולדותיה של ענייה זו ראו אפטוביצר, בשכמל"ו, וראו פירושנו ליומא פ"ג מ"ח. .

תקעו הכהנים תקעו¹³⁴בעדי נוסח אחדים נוסף "הריעו בני אהרן הריעו" (א, מג), וכן בכל ברכה וברכה. – כך היה מכריז השמש, הוא חזן הכנסת, ושליח הציבור אומר: מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה – מסיימים ברכה שנייה וחזן הכנסת חוזר ואומר: הריעו בני אהרן הריעו! – ושליח הציבור ממשיך בברכה השנייה: מי שענה את אבותיכם על יום סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה – בברכה אחת חזן הכנסת אומר "תקעו" ובשנייה "הריעו", וכך בשאר הברכות, וכמו שאמור בתוספתא: "אחת תקיעה ואחת הרעה" (פ"א הי"ג). לפי הברייתא בתוספתא ובבבלי התקיעה פירושה תקיעה, תרועה ותקיעה, והתרועה בברכה השנייה היא תרועה, תקיעה ותרועה (תוס', פ"א הי"ב; בבלי, טז ע"ב). בתוספתא אמור: "בתעניות תוקעין שלש על שלש"¹³⁵ויש נוסחאות "שלש של שלש", והיא היא. תוס', ראש השנה פ"ב ה"ג. , כלומר חוזרים שלוש פעמים על השלישייה תקיעה, תרועה, תקיעה.

במשנת ראש השנה מצויים פרטים נוספים על סדרי התקיעות שבראש השנה ובתעניות. בראש השנה: "שופר של ראש השנה של יעל... בתעניות בשל זכרים" (פ"ג מ"ג-מ"ד). תוקעים בשופרות של אילים "ושתי חצוצרות באמצע" – באמצע שתי חצוצרות ומצדיהן שניים בשופרות – "שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות", ככתוב בתורה: "וכי תבֹאו מלחמה בארצכם... והרעֹתם בחצֹצרות" (במדבר י ט). מהמשך המשנה ברור שתיאור זה הוא הנוהג במקדש.

וכשבא דבר אצל חכמים – כשהגיע דבר הנהגתם לחכמים. בוודאי הכוונה לחכמי הסנהדרין ביבנה אשר מסופר עליהם שהתנגדו להוראתם ומעשיהם של חכמים בעריהם ביהודה או בגליל באותו דור (תוס', כלאים פ"א ה"ד; בבלי, סנהדרין לג ע"א). כפי שראינו בנספח למסכת ראש השנה עמלו חכמי דור יבנה קשות על האחדת נוהגי הדת ופסיקת ההלכות, וניסו לכפות הכרעות על חכמים בודדים. בדורות מאוחרים יותר נוכחו חכמים לדעת כי מדיניות זו של הכרעה וכפייה איננה יעילה, חכמים אינם מוותרים על השקפתם ומסקנותיהם וההכרעה האחידה רק גורמת לפילוג. לפנינו, אפוא, תגובה אופיינית של חכמי דור יבנה.

ואמרו לא היו נוהגים כן אלא בשערי מזרח – רש"י גורס "ולא ענו אחריו אמן" ומפרש שרבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון הנהיגו שבמקום "אמן", הנאמר כרגיל על ידי הקהל בסוף כל ברכה, ייאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"; הוא מפרש את התנגדותם של החכמים כהתנגדות לאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" מחוץ למקדש מפני שהחכמים סבורים שענייה זו אינה אלא במקדש. לפי פירושו של רש"י החכמים אף הם סבורים כי אף בגבולין מחוץ למקדש נוהגים בתקיעות כבמקדש. אולם הנוסח "ולא ענו אמן" אינו אלא לפי גרסת הפירוש המיוחס לרש"י¹³⁶כמה ראשונים מביאים נוסח זה בשם רש"י. וכן בכ"י מינכן ובדפוסים של הרי"ף, אולם בכל כתבי היד של המשנה והגמרא "וענו אמן", וכן גרסו הרי"ף¹³⁷לפי כ"י ועדותו של המאירי. , הרמב"ם, הריטב"א, הרי"ד, הר"ן בפירושו לרי"ף, ספר ההשלמה ועוד. הריטב"א אף מעיד כי כך הגרסה במשניות מדויקות ובספרים ישנים. התנגדותם של החכמים למעשה רבי חלפתא ורבי חנניא בן תרדיון הוא בהכרח לסדרי התקיעות והתרועות שמסופר עליהם לאחר מכן במשנה. אף מן התוספתא משמע כי התנגדות החכמים הייתה לסדרי הברכות והתקיעות, שכן התוספתא מזכירה את ההבדל בין הנוהג במקדש ובגבולין באמירת "אמן" ולאחר מכן בא תיאור ארוך ומפורט של סדרי הברכות, התקיעות והתרועות והוא מסתיים במשפט: "אחת תקיעה ואחת הרעה עד שיגמור את כולם", ורק לאחר מכן בא המשפט: "וכך הנהיג רבי חלפתא בצפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני" (פ"א סוף הלכה יג). יש להניח כי התוספתא התכוונה לומר שכך הנהיגו חכמי הגליל לעניין סדרי הברכות ולא לעניין אמירת ה"אמן". גם מתוך המשנה גופה ניתן להסיק כי התנגדות החכמים הייתה לסדרי הברכות ולא לאמירת ה"אמן". אף אם נגרוס "ולא ענו אמן" קשה להניח כי התנגדות החכמים הייתה לעניין ה"אמן", שהרי הדברים לא הובאו לאחר הזכרת ה"אמן" או אי הזכרתו אלא לאחר הרצאת סדרי הברכות והתקיעות.

כללו של דבר: לפי הרוב המכריע של עדי הנוסח יש להכריע כי הנוסח "וענו אמן" הוא עיקר, והחכמים שהתנגדו לרבי חלפתא ולרבי חנניה בן תרדיון התנגדו לכך שסדרי הברכות או התקיעות שנהגו במקדש ינהגו גם ב"בגבולין", כלומר בציפורי ובסיכנין.

אולם מוטל עלינו לברר לאילו סדרי ברכות ותקיעות התנגדו, ומה הייתה סיבת ההתנגדות. בתשובתם של רב שרירא ורב האיי לאנשי קהילת פאס¹³⁸לעדותו של ספר האשכול (ח"ב עמ' 6) התשובה נשלחה לראש קהילת פאס. השואלים אם החכמים שהתנגדו למעשיהם של רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון התנגדו לתקיעות בלבד או לתקיעות ולברכות, הגאונים כותבים כי ההתנגדות הייתה לתקיעות בלבד, אך המנהג בישיבות הוא לומר את הברכות והכוהנים תוקעים בסוף כל ברכה כסדר הערוך במשנה, ואף מוציאים לפעמים את התיבה לרחוב העיר ונותנים אפר מקלה על גבה ונוהגים בכל הסדר הערוך במשנה על התקיעות והתרועות של הכוהנים. אף נמסר נוסח של הברכה הראשונה המתארת את מעשיו של אברהם, כאמור במשנה שהברכה הראשונה מזכירה את זכותו של אברהם אבינו והיענות ה' לתפילתו¹³⁹למקורות שבהם מצויות תשובות הגאונים ראו בפירושנו למשנה הקודמת. . הראשונים בדרך כלל גורסים "וענו אמן", ולדעתם התנגדו החכמים למעשי חכמי הגליל שנהגו כבמקדש ואילו בגבולין יש רק לתקוע ולא להריע (הרי"ד). לדעת חכם אחר במקדש יש לתקוע בין ברכה לברכה אבל בגבולין אין לתקוע אלא לאחר כל התפילה (הרמב"ם), ויש שפירש שלדעת החכמים בגבולין יש לתקוע בשופר או בחצוצרות ולא בשניהם כבמקדש (הרשב"א). הפירושים אפשריים אך אינם עולים מן המקורות, לא מן המקורות התנאיים ולא מדברי האמוראים.

נוסחי המשנה מהטיפוס הארץ-ישראלי גורסים "בשערי המזרח" או "בשער המזרח", וכן כתבי יד טובים של נוסח בבל¹⁴⁰כך ב- ת, מיל, מנ, מפ, מדק, מרא, מרש, מרת4, מג, מרג, מפי, כ. , וכך אף בתוספתא. אולם במשנה שבבבלי ובברייתא שבבבלי למשנתנו (טז ע"ב) ובראש השנה (כז ע"א): "בשערי מזרח ובהר הבית". בעל מלאכת שלמה מוסר: "ובמשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחקו מלות ובהר הבית וכן בירושלמי". הרמב"ם גרס "בשערי המזרח" אך פירש, כנראה על פי הגמרא, "שער המזרח של הר הבית ושער המזרח של עזרה". רש"י לראש השנה (שם) מפרש: "חדא מילתא היא בשערי מזרח בהר הבית ויש אומרים בשערי מזרח בעזרת נשים" (איור

16-17).

בספרות התנאית והאמוראית יש שמתכוונים ב"שער המזרח" או ב"שערי המזרח" לשער המזרחי של הר הבית (משנה, ברכות פ"ט מ"ד; מדות פ"א מ"ג), ויש שמתכוונים לשער המזרחי של עזרת ישראל, הוא שער ניקנור (משנה, סוטה פ"א מ"ה; תמיד פ"ה מ"ו; תנחומא, נשא סימן א). מעשים של כוהנים ולוויים הנזכרים במשנה נעשו בשער זה (משנה, סוטה שם; תמיד שם; סוכה פ"ו מ"ד), וקשה להניח כי הכוהנים תקעו והריעו בשער המזרחי של הר הבית.

אין בידינו לקבוע מה הוא הנוהג שרבי חלפתא ורבי חנינא בן תרדיון הנהיגו ומה היה הנוהג שחכמי יבנה התנגדו לו, אולם ברור הוא כי חכמי הגליל ביקשו לנהוג בעריהם מנהג שהיה במקדש והסנהדרין ביבנה התנגדו להעתקת מנהגי המקדש בשלמותם לנוהג בתעניות ציבור בערי הארץ. באורח כולל ניתן לומר כי חכמי ההלכה בדור שלאחר החורבן ביקשו מצד אחד לשמור על דרכים ונוהגים "זכר למקדש", ולאידך גיסא נזהרו שלא להעתיק ולהעביר לחיי העדה ובית הכנסת את נוהגי המקדש בשלמותם. כדוגמה נציין את ברכת הכוהנים. יסודה בברכת הכוהנים בסיום עבודת הקרבנות (ויקרא ט כב; משנה, תמיד פ"ז מ"ב), והיא הועתקה לסיום התפילה בבית הכנסת, אולם המשנה מונה שורה של הבדלים בין דרכי ברכת הכוהנים שנהגה במקדש לבין זו שנוהגת בבית הכנסת (תמיד שם וסוטה פ"ז מ"ו).