משנת ארץ ישראל על משנה תענית · מבוא · מיקום 10

שם המסכת בכתבי היד של המשנה, בירושלמי ובדפוסיכם ראשונים הוא "תעניות", ובדפוסים מאוחרים: "תענית".

במשנת תענית משוקעות מסורות רבות קדומות מימי הבית. המסורת הקדומה ביותר אשר ניתן לקבוע את זמנה היא תיאור הפנייה לחוני המעגל, והמשך הסיפור על פנייתו של שמעון בן שטח אל חוני⁶³להלן, פ"ג מ"ח. . כפי שיתברר לנו בביאורנו למשנה היה המעשה בימי מלחמת האחים אריסטובלוס והורקנוס, בשנת 64 לפני ספירתם. באותו פרק במשנה ו מסופר על זקנים שירדו מירושלים לעריהם וגזרו תענית באשקלון ובעבר הירדן. כמובן מאליו זו מסורת מימי הבית. בפרק ב ממשנה א עד משנה ד המשנה מציעה את "סדר תעניות כיצד". בהצעת הדברים משוקעות במידה רבה סדרי התענית של ימי הבית, שכן במשנה ה נאמר כי "בימי רבי חלפתה ובימי רבי חנניה בן תרדיון" עבר אחד לפני התיבה ונהג כמתואר במשנה "וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגים כן אלא בשערי מזרח [ובהר הבית]". במשנה נסדרו סדרי הברכות במשנה ד, אחר כך בא המעשה שאירע בימי רבי חלפתא ורבי חנניא (ראש משנה ה) ואחר כך נפרטים סדרי התקיעות והתרועות ונאמר שבא הדבר אצל חכמים. ניתן היה לאמר כי סדרי הברכות הם רק מימי התנאים וסדרי התקיעות הם רק מימי הבית, אולם בתוספתא ערוך כל הסדר על תיאור התקיעות והתרועות "עד שיגמור את כולם" (פ"א הי"ב) ואחר כך בא "וכך הנהיג רבי חלפתא בצפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני", הרי שהתיאור בכללותו מעלה את המציאות מימי הבית. מהרי"ן אפשטיין⁶⁴אפשטיין, מבואות, עמ' 46-45. סבור כי כל פרק ב החל מראשיתו הוא מזמן הבית ומחיי בית הכנסת שהיה בהר הבית. דבר זה קשה לקבלו, שכן בראשית הפרק נאמר ש"מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין", וכל אלה הם דברים שלא היו במקדש. תיבת הספרים אינה נזכרת בזיקה למקדש. ספר תורה שבמקדש נזכר במסורות שונות מחיי הבית (משנה, יומא פ"ז מ"א; סוטה פ"ז מ"ח), אך לא מצינו תיבה של ספרים. אין במקדש רחובה של עיר, כשם שאין עדיין משרת נשיא ואב בית דין בימי הבית⁶⁵ראו להלן בפירושנו למשנה זו ובפירושנו לחגיגה פ"ב מ"ב. . עם זאת, כפי שנעלה בפירושנו, ההלכה בדבר תענית ברחובה של עיר נוסחה בסוף ימי בית שני, או מעט לאחר מכן.

קשה, אפוא, לקבל את דעת אפשטיין שכל סדר תעניות שבפרק ב הוא מזמן הבית, אבל עיקרו של סדר התענית על הברכות הנוספות וסדרי התקיעות והתרועות הוא מימי הבית, אך הוא נוסח כנראה בסוף ימי הבית או בראשית דור יבנה. בפירושנו לפרקים הדגשנו את אופיים המיוחד שהוא שילוב בין דברי הלכה לבין סידור הדברים בעל האופי הסיפורי המקובל בכמה פרקים המתארים את ימי הבית.

במשנת ראש השנה מתוארות התקיעות בראש השנה ובתעניות: "שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין... בתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף" (פ"ג מ"ג-מ"ד). כל התיאור הוא של התקיעות בראש השנה ובתעניות במקדש.

משניות א-ה של פרק ד מעלות את סדרי המעמדות של ישראל בעבודת המקדש. להלכות אלו מתקשרות המסורות על קרבן העצים, כי ביום הבאת העצים לא היה מעמד, לא התכנסו לתפילה ולקריאה בתורה במנחה, או לפי דעה אחרת בנעילה. ימי המעמדות הם ימי תענית לאנשי המעמד, ומשום כך נסדרו בסופה של מסכת תענית. הלכות אלו הן מימי הבית, ובפרט אחד שהזכרנו חלוקים רבי עקיבא ובן עזאי, או ליתר דיוק כיצד היה רבי יהושע שונה. ההלכות הן מימי הבית אלא שספק רב אם המשנה נשנתה בימי הבית, ומן הסתם לא נערכה בתקופה כה מוקדמת. ניתן אף לומר כי משניות אלו מצטרפות למשניות ופרקים רבים במשנה המעלים את זכרה של ירושלים ואת זכרו של המקדש, אולם עיקרם נסדר בדור הראשון לאחר החורבן. דוגמאות מובהקות הן משנת תמיד, שהיא משנתו של רבי שמעון איש המצפה אשר חי בימי הבית (משנה, פאה פ"ב מ"ו), אך האריך ימים לאחר החורבן וסידר את המשנה המעלה את סדר התמיד (ירו', יומא פ"ב ה"ב, לט ע"ד)⁶⁶אם יזכנו בורא העולם, בפרשנו את מסכת תמיד נראה שלא כל המסכת נאמרה על ידו, וודאי שלא נערכה על ידו אלא הוא רק עמוד התווך שלה, כדברי "רבי יעקב בר אחא ולא כולה, אלא מילין צריכין לרבנן" (ירו', יומא פ"ב ה"ב, לט ע"ד). .

כיוצא בה משנת מדות המיוחסת לרבי אליעזר בן יעקב⁶⁷כך מקובל במחקר, כנראה ללא ביסוס. ראו בן ארי, תחומי קדושה. . אף הוא ראה את הבית בבניינו וראהו אף בחורבנו, ושימר את המסורות מהימים הסמוכים לחורבן, את כל מערך הבית על חצרותיו ושעריו⁶⁸משנה, תמיד פ"ה מ"ד; ירו', יומא פ"ב ה"ב, לט ע"ד; בבלי, שם טז ע"א. ראו המבוא למסכת חגיגה, שם הסתייגנו מהקישור המלא שבין רבי אליעזר בן יעקב ומשנת מדות, ואף במקרה זה יש להעדיף את פרשנותו ההיסטורית של רבי יעקב בר אחא ולפיה רבי אליעזר בן יעקב סידר רק חלק מהמסכת. .

מסכת תענית היא מסכת סדורה ומגובשת בתכניה מתחילתה ועד סופה. אין בה קבצים שונים או משניות שעניינן בנושאי הלכה אחרים ושנקבעו במשנתנו מחמת מסגרות חיצוניות או הלכות משותפות כבמסכתות רבות אחרות.

בניגוד למשנת תמיד ומדות ופרקים כיוצא בהם אשר המסורת התלמודית שמרה על שמות מסדריהם הראשונים, לא הגיע לידינו כל ייחוס של משנת תענית או של המשניות המשוקעות בה. משניות רבות במשנת תענית, במיוחד אלו המתארות את הנוהג בימי הבית, הן ללא שם התנא השונה אותן. משנה ח בפרק ד חותמת את המסכת בדברי אגדה ונחמה של רבן שמעון בן גמליאל: "ביום חתונתו" (של שלמה, הוא הכינוי לקדוש ברוך הוא) – זה מתן תורה, "וביום שמחת לבו" – זה בניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו (אמן). משנה זו פותחת: "אמר רבן שמעון בן גמליאל", צורה המעידה כנראה שהוא הוא המסדר, התנא האחרון ששנה משנה זו והוסיף את דברי האגדה⁶⁹אפשטיין, מבואות, עמ' 46, וראו דבריו שם בעמ' 37 לסיומה של משנת יומא. .

שני הפרקים הראשונים עוסקים בסדרי התעניות והתפילות על עצירת הגשמים. המשנה פותחת בהלכות המבארות ממתי מזכירים את הגשמים בתפילה וממתי שואלים על הגשמים. הגיעה השעה לירידת גשמים ולא ירדו – מתחילים בתעניות, תחילה רק היחידים מתענים וכשלא ירדו גשמים בית דין גוזרים תעניות (פ"א מ"ה) וממשיכים בתעניות⁷⁰לאמצעי השרשור ראו שטיינפלד, סדרן, עמ' 163-161. , תחילה תעניות קלות ולאחר מכן חמורות, עד שלוש עשרה תעניות (פ"א מ"ו), ולאחר מכן שוב רק היחידים מתענים עד שיצא ניסן (שם מ"ז). הפרק השני מוקדש רובו לסדרי התפילה בימי התענית, כיצד מוציאים את התיבה לרחובה של עיר וכיצד מתפללים. פרק ב הוא המשך לפרק ראשון העוסק בנוהגים של עצירת הגשמים. עצירת הגשמים נרמזת בסדרי התפילה: "ומורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם". אולם סדרים אלו הם אף בתעניות על כל צרה שבאה. במשנה ג ו-ד של הפרק ערוך נוסח התפילה, או ביתר דיוק נושאן של שש הברכות, ונוסח חתימת הברכה. במשנה ה ערוכים סדרי התקיעות והתרועות המלוות את הברכות. באותה משנה אף נמסר על התנגדותם של החכמים להעתיק את סדרי הברכות והתקיעות שהיו במקדש בשלמותם לסדרי התפילות בימיהם⁷¹לאיזה מן הסדרים ראו בפירושנו למשנה ה. .

במשנה ו מפורט כיצד נהגו בתעניות השונות הכוהנים אנשי המשמר אשר עבדו את עבודת הקודש באותו שבוע, וכיצד נהגו אנשי בית האב שעבדו באותו יום ממש. אגב הלכות אלו נשנו במשנה ז נוהגיהם של אנשי המשמר ואנשי בית אב בשתית יין, ונוהגים אחרים שאינם קשורים לתעניות.

שלוש המשניות האחרונות של הפרק, משניות ח-י, דנות בשאלה באילו ימים מותר לגזור תעניות ציבור או להתענות. תחילה (משנה ח) באה מחלוקת תנאים בדבר הימים הרשומים במגילת תענית. ימים אלו נחשבים כימי מועד, והשאלה היא האם אין להתענות גם לפניהם ולאחריהם. התנאים חלוקים בשאלה ומבדילים בין הימים הרשומים שאין להתענות בהם ובין ימים שאסור אף להספיד בהם. החולקים הם רבי יוסי וחכמים, כלומר ימי דור אושא. בימיהם שמרו עדיין על כל המועדים הרשומים במגילת תענית⁷²לביטול מגילת תענית ראו פירושנו לפ"ב מ"ה. . במשנה ט חלוקים חכמים בקביעת הימים לסדרת התעניות, האם לעולם יש לשמור על הסדרה שני, חמישי ושני או שמא בהמשך התעניות ניתן להתחיל בחמישי ויתענו לפי הסדר חמישי, שני וחמישי. המשנה האחרונה בפרק, משנה י, דנה בשאלות באילו ימים אין להכריז תענית ציבור, ואם התחילו וחל ראש חודש, חנוכה או פורים, האם יש להפסיק את הסדרה, ואם אין מפסיקים – האם יש להשלים את התענית באותו יום.

הפרק השלישי מוקדש לדיני התענית על כל צרה אחרת שבאה על הציבור, בין אם זו ירידת גשמים שלא כתִקנה ובין אם פשטה מחלה קשה בצמחים – "צמחים ששנו", או כל צרה אחרת. משניות א-ג בפרק עוסקות בירידת גשמים שלא כתִקנם ומשניות ד-ה על צרות אחרות שבאות על הציבור. בכל אלה "מתריעים עליהם מיד". משנה ו מוסרת על מעשים שאירעו, והם מעשים מימי הבית. משנה ז מונה את הצרות שמתריעים עליהן מיד, אפילו בשבת, כגון עיר שהקיפוה גיס⁷³כך יש לגרוס, ראו בפירושנו. או נהר וספינה המיטרפת בים. משנה ח מלמדתנו שמתריעים על כל צרה שבאה על הציבור חוץ מרוב גשמים, ובזיקה להלכה זו מובא המעשה בחוני המעגל אשר אמנם התפלל על רוב גשמים אך כל מעשיו יש בהם ייחוד פנים. כל מערכת ההלכות על עצירת הגשמים וצרות אחרות מסתיימת בדיון הלכתי (משנה ט) בשאלה האם יש להשלים את התענית אם ביום התענית ירדו גשמים. גם בדיון זה מובא מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות, ורבי טרפון הורה כי יפסיקו את התענית ויעשוהו יום טוב.

הפרק הרביעי מוקדש לתעניות קבע בימי הבית ובימים שלאחר חורבן בית שני. משניות א-ה דנות בתעניתם של אנשי המעמד. הכוהנים אנשי המשמרות אינם מתענים. הם אף אינם מתענים אם גזרו תענית מחמת עצירת גשמים או מחמת כל צרה אחרת שבאה על הציבור. אולם אנשי המעמדות, קבוצה של אנשים מערי ישראל המייצגים בעמידתם על הקרבנות את העם, מתכנסים ארבע פעמים ביום לקריאה בתורה ולתפילה. משנה א מלמדתנו כי בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים מתקיימות ארבע תפילות, ובכל אחת מהן הכוהנים נושאים את כפיהם. משנה ב מסבירה מה טיבם של המעמדות. משנה ג מונה את סדרי קריאת התורה בכינוסיהם של אנשי המעמדות. משנה ד מפרטת באילו ימים נדחה המעמד ואינו מתקיים במוסף, במנחה או בנעילה. בין המעשים שבגללם נדחה מעמד זה או אחר נמנה גם יום הבאת קרבן עצים, ובזיקה לכך בא במשנה ה פירוט הימים שבהם התקיים מעמד קרבן העצים. המשנה מסתיימת בהלכה כי באחד בטבת לא התקיים כל מעמד, זאת משום שאחד בטבת קראו בו הלל, שהרי הוא חל בימי החנוכה והלל דוחה את המעמד בשחרית, ויש בו קרבן מוסף, כי הרי הוא ראש חודש ויום שיש בו קרבן מוסף ואף קרבן עצים, ושני אירועים אלו דוחים את המעמדות של מוסף, מנחה ונעילה. משנה ו מונה את חמשת הדברים שאירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב. המשנה שלאחריה, משנה ז, מונה את נוהגי האבל בשבוע שחל בו תשעה באב ובערב תשעה באב.

המשנה חותמת בדברי שמחה שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן וחולות בכרמים. למסורת זאת מתקשרים דברי אגדה ונחמה על מתן תורה ו"בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (אמן)".

בראייה כוללת, משנת תענית היא משנה מגובשת ומסודרת בסדר "הגיוני", תוך שילובם של מרכיבים אסוציאטיביים כמקובל בעריכת המשניות.