משנת ארץ ישראל על משנה תענית · מבוא · מיקום 9

הנוהג של אנשים ונשים לקבל על עצמם תעניות לתקופה ממושכת, או רק לימי שני וחמישי, לתקופה קצרה או לתקופה ארוכה, אינו נזכר במפורש במשנת תענית, אולם מציאות זו מורגשת לכל אורך המסכת. היא מצויה ברקע להלכות מרובות במשנה. כבר הזכרנו כי ההלכות הקובעות את תעניות הציבור לימי שני וחמישי הן התאמה לנוהגי התענית של אנשים מישראל שצמו בשני ובחמישי, ולאחר שהציבור כולו סיים את כל מחזורי התעניות חוזרים היחידים ומתענים בשני ובחמישי⁴⁹להלן, פ"ב מ"ז, וראו בפירושנו למשנה זו. .

המציאות הזו, של קבלת תעניות בידי אנשים ונשים, חוזרת ועולה בדיונים בתלמודים. בספרות הקדומה של ימי הבית השני אין רמז לתעניות בימי שני וחמישי בדווקא. הנוהג של יחידים מישראל לקבל על עצמם תעניות נזכר פעמים רבות בספרות ימי הבית השני לדורותיה. ספר טוביה (יב ח) מדגיש את חשיבותו של הצום המלווה בתפילה עם מעשי צדקה וחסד, רעיון המודגש בדבריו של רבי אלעזר בן פדת כי "תפילה וצדקה ותשובה... מבטלין את הגזירה" (ירו', פ"ב ה"א, סה ע"ב, ומקבילות).

ספר יהודית מספר על צדקותה של יהודית ועל כך שהיא צמה כל ימי אלמנותה מלבד שבת וערב שבת וימים טובים וערבי ימים טובים⁵⁰יהודית ח ו. . בעל ספר צוואות השבטים מספר על אבות האומה שצמו, מי תקופה קצרה ומי תקופה ארוכה יותר, לכפר על חטאים או כדי להינצל מחטא. ראובן צם שבע שנים⁵¹צוואת ראובן א ט. , שמעון התענה שנתיים על חטאו במכירת יוסף⁵²צוואת שמעון ג ה. , יוסף צם שבע שנים כדי שלא ייפול בחטא⁵³צוואת יוסף ג ד. , ובהמשך צוואתו הוא מספר כי הרבה לצום ולהתפלל כדי להינצל מן החטא⁵⁴שם ד ז. ואף מצווה לבניו כי ינהגו באורך רוח, בתפילה ובצום⁵⁵שם י א. .

לוקס⁵⁶לוקס ב 38-36. מספר על אישה אחת בשם חנה בת פנואל משבט אשר שלא משה מן המקדש בירושלים ועבדה את ה' בצום ובתחנונים. המסורת התלמודית מספרת על גדולי חכמי ישראל שהרבו בתעניות מפני שחשו שלא נהגו כהלכה. על רבי יהושע בן חנניה מסופר שהכיר בכך שתקף שלא כהלכה את דעתם של בית שמאי: "הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי אמר נעניתי לכם עצמות בית שמאי... אמרו כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו" (בבלי, חגיגה כב ע"ב)⁵⁷בתוס', אהלות פ"ה הי"ב, מסופרת אותה מסורת בלי התוספת על התעניות. .

מעין דברים אלו נמסרים על רבי שמעון שדן שלא בכבוד הראוי בדברי רבי עקיבא. רבי צדוק התענה ארבעים שנה כדי שהמקדש לא יחרב (בבלי, גיטין נו ע"א; איכה רבה, פ"א עמ' 68). במדרש לא נזכר מספר השנים אלא שהיה כחוש מפני תעניותיו. אף על רבי אלעזר בן עזריה נאמר ש"השחירו שיניו מפני הצומות" משום שעשה מעשה שלא ברצון החכמים (ירו', שבת פ"ה ה"ד, ז ע"ג).

בבבלי מסופר שרבי זירא צם מאה תעניות כדי שישכח את תורת הבבליים, ובירושלמי נאמר שצם שלוש מאות תעניות ולפי גרסה אחרת תשע מאות. לא נאמרה כל סיבה לכך (בבלי, בבא מציעא פה ע"א; ירו', נדרים פ"ח ה"ז, מ ע"ד). נשמעות אמנם דעות נגד כל סגפנות ונגד צומות, ובמיוחד נגד תלמידי חכמים הצמים⁵⁸ספרי, נשא פיס' ל, עמ' 36; בבלי, יא ע"א-ע"ב; ירו', נדרים פ"א ה"א, לו ע"ד; שם, פ"ח ה"ז, מ סע"ד ועוד. אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך במסכת נדרים. , אך הנוהג היה רווח בימי הבית, בימי המשנה ובימי התלמוד. מן המקורות הקדומים והמאוחרים שהעלינו, ואחרים שלא הבאנום, מוברר כי המתענים הם גברים ונשים כאחד. במקור תלמודי מאוחר אנו קוראים: "רבי יעקב בר אחא מפקד לספריא אין אתת איתא מישאלינכון אומרון לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו שלמועד וחנוכה ופורים" (ירו', פ"ב הי"ב, סו ע"א; נדרים פ"ח ה"א, מ ע"ד; מגילה פ"א ה"ד, ע ע"ד)⁵⁹הורה לסופרים (מלמדי תינוקות) אם באה אשה לשאלכם אמרו לה... . דומה שהנוהג להרבות בצומות היה אפוא נוהג חסידות עממי ופרטי, לא תמיד ברצון חכמים. באופן טבעי היו גם מהחכמים שנהגו בו.

לעולם סגפני זה שייכת גם "מגילת הצומות"⁶⁰המגילה מופיעה בסוף חלק מדפוסי מגילת תענית, בספרי הלכה של ראשונים ובסדרת כתבי יד. . לא נעסוק במגילה במפורט ונסתפק בקביעה כי היא מכילה יותר מעשרים ימי צום, חלקם במועדים האסורים בצום כמו בראש חודש. לא ברור ממתי הרשימה, אך היא משקפת קבוצה, בשולי בית המדרש, שהרבתה בצומות. לחוג זה שייכות גם העדויות על צום בימי ראש חודש ובשבתות⁶¹על כך בפירוט מה במבוא למסכת שבת. . ההלכה הפורמלית אסרה זאת, אך היה זרם שהעדיף לבלות את ימי הקודש בצום, ובכך להאדיר קדושה. זהו זרם בתוך בית המדרש, ולא כך היה הנוהג ההלכתי המקובל⁶²לא השתמשנו במינוח "לא כך נפסקה ההלכה" משום שכל מושג זה של "פסיקת הלכה" ציבורית היה עמום עד סוף ימי האמוראים. (איור 5).