משנת ארץ ישראל על משנה תענית · מבוא · מיקום 8

בפרק הרביעי נידונו סדרי התעניות לימים שנקבעו במהלך הדורות. בספר זכריה (ז א-ו) עולה השאלה האם יש להמשיך בצום החמישי, הוא חודש אב, "כאשר עשיתי זה כמה שנים" (פסוק ג). הנביא בתשובתו מזכיר את הצום בחמישי ובשביעי, הוא חודש תשרי, שבו נקבע צום גדליה בשלושה בחודש. בפרק ח פסוק יט נזכרים "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי". רבי שמעון בר יוחאי מוסר בשם רבי עקיבא: "היה רבי עקיבא דורש... צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז... צום החמישי זה תשעה באב... צום השביעי זה שלשה בתשרי... צום העשירי זה עשרה בטבת"³⁷תוס', סוטה פ"ו ה"ו-ה"י; ספרי דברים, ו, 51-50; ירו', פ"ד ה"ו, סח ע"ג; בבלי, ראש השנה יח ע"ב. .

המשנה בפרק ד אינה מזכירה כלל את צום השלישי, הוא צום גדליה, ואת עשירי בטבת, והיא דנה רק בצום של שבעה עשר בתמוז ובתשעה באב. לשני צומות אלו צירפו התנאים בלימודם מעשים מן העבר: "בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות" ו"בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ", ובצירוף הדברים שאירעו בעבר שנתה המשנה: "חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב"³⁸להלן, פ"ד מ"ו. . כפי שהזכרנו, מספר זכריה עולה כי כבר בראשית בית שני נהגו לצום בצום הרביעי ובצום החמישי³⁹על אי ההתאמה בין יום השבעה בתמוז לבין יום השבעה עשר בו ראו להלן בפירושנו למשנה. .

בספר זכריה נשאלה השאלה האם יש להמשיך בצומות שנקשרו לימי חורבן בית ראשון לאחר בניין המקדש. הנביא אינו עונה תשובה חד משמעית, ואין לדעת מן הכתוב האם הוא הורה להפסיק את הצומות או להמשיך בהם, כשם שאין ללמוד מן הכתובים איך נהג העם או השואלים בימי זכריה או בימים שלאחר מכן. חכם גדול אחד⁴⁰אפשטיין, מבוא, עמ' 1014-1012. ביקש ללמדנו כי בימי בית שני, לפחות בדורות האחרונים, נהגו להתענות בתשעה באב. במשנת ראש השנה שנינו: "על ששה חדשים השלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח על אב מפני התענית... וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין [אף] על אייר מפני פסח קטן" (פ"א מ"ג). המילה "אף" אינה בנוסחאות עיקריות כגון כ"י קופמן (אך נוספה בצד), לו (מל), בדפוס ראשון (מנ) ובראשונים, אולם היא נמצאת בנוסחאות רבות אחרות⁴¹ראו פירושנו לראש השנה שם. . אותו חכם סבור שיש לקבלה, ופירושה של המשנה הוא שכאשר בית המקדש היה קיים יצאו על כל החודשים שנמנו במשנה ואף על אייר, מפני פסח שני. המסקנה מפירוש זה היא שבימי הבית היו שלוחי ראש חודש יוצאים להודיע על יום קידוש החודש בחודש "אב מפני התענית". אולם, אף אם נקבל את המילה "אף" כטקסט הקובע בפירוש המשנה, אין ללמוד מכאן, לדעתנו, כי התענו בתשעה באב. המשנה סודרת את החודשים שבהם יצאו לאחר החורבן בימיהם של התנאים ומוסיפה שבימי הבית יצאו אף על חודש אייר, ואין ללמוד מכאן כי בימי הבית יצאו על כל החודשים שנמנו לפני כן במשנה⁴²בעל טורי אבן מחק את ה"אף", ואין הכרח בכך. הרמב"ם בפירושו כותב כי השליחים לא יצאו בחודש טבת ותמוז כיוון שלפי האמור בתלמוד אין תעניות אלו מחייבות ואם לא רצו אין מתענים, אך בימי הבית יצאו השלוחים בחודש אב בגלל חומרתו של תשעה באב. ראו עוד להלן, פ"ד מ"ח. .

עוד סיוע לדבריו העלה אותו חכם מן הברייתא השנויה בשני התלמודים ובמדרש: "כל מחוייבי טבילות טובלין כדרכן בתשעה באב וביום הכיפורים. אמר רבי חנניה סגן הכהנים כדיי הוא ביתו שלאלהינו שיאבדו עליו הכהנים טבילה אחת"⁴³ירו', ביצה פ"ב ה"ב, סא ע"ב; בבלי, יא ע"א; פסיקתא רבתי, ראש פי' כט, קלז ע"ב. . וכך נטען: רבי חנניה סגן הכוהנים חי בימי הבית, ואף נאמר במשנה: "שלש עשרה השתחויות היו במקדש, של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחוין ארבע עשרה" (שקלים פ"ו מ"א). אכן, רבי חנניה סגן הכוהנים היה בימי הבית, כפי שמעידות העדויות הרבות שהוא מוסר מחיי המקדש⁴⁴משנה, עדויות פ"ב מ"א-מ"ב; בבלי, יומא כא ע"ב ועוד. לתולדותיו של רבי חנניה ראו בפירושנו לפסחים פ"א מ"ו. , אך הוא חי אף לאחר החורבן. הוא מכונה לעולם בכינוי "רבי", כינוי שמשתמשים בו רק לאחר החורבן; הוא מוסר על נוהגי המקדש בלשון עבר, באותה לשון שרבי עקיבא מוסר בה באותה משנה (עדויות פ"ב מ"א), ושם בפרק ב משנה ג בהמשך דבריו נאמר: "אף הוא העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלם והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר" וכו'. הוא מעיד על נוהגי המקדש והעיר כרבים אחרים שחיו בימי הבית אך האריכו ימים לאחר החורבן ומוסרים מחיי המקדש והעיר ירושלים. אדרבה, נראה שיש ללמוד בדרך של הכרע כי בימי הבית לא נהגו להתענות בתשעה באב.

בפירושנו לפרק ד משנה ה ניווכח כי מן המשנה בתענית, מהתוספתא בביכורים ומעדות נוספת יש להסיק בבירור כי תשעה באב היה המועד הקדום להבאת קרבן עצים של הכוהנים והעם. הבאת קרבן עצים הייתה יום שמחה, יום מועד ולא תענית ציבור.

בראש פרק ד של מסכת פסחים בתלמוד הירושלמי (ל ע"ג)⁴⁵ובמקבילות, מגילה פ"א ה"ד, ע ע"ג; חגיגה פ"א ה"ד, עח ע"א. נאמר: "דתני להן כל אינש דיהוי עלוהי אעין וביכורין⁴⁶וכך כל אדם שיהיה עליו עצים וביכורים. . האומר הרי עלי עצים למזבח וגיזירים למערכה אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום". כל המביא קרבן אסור בהספד ותענית, ואף המביא עצים אסור בתענית⁴⁷הדברים מצוטטים בברייתא למגילת תענית (ליכטנשטיין, עמ' 332). לביאור טיבו של המועד ט"ו באב, אשר רק הוא נזכר במגילה, ראו פירושנו לסוף המסכת. . אף לאחר החורבן חגגו המשפחות שהיו מביאות את קרבן העצים את אותו היום ולא התענו בו. כך שנינו בתוספתא: "אותן ימים (של העלאת עצים למזבח) אסורין בהספד ובתענית בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית... אמר רבי לעזר בי רבי צדוק אני הייתי מבני סנואה בן בנימן (שמועד הבאת העצים של משפחתו הוא בעשירי באב) וחל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר שבת והיינו מתענין ולא משלימין" (תוס', פ"ג ה"ו). כללו של דבר: לאחר החורבן עמדו וחידשו את נוהג ארבעת הצומות הנזכרים בספר זכריה, ובמשנה נמנו המאורעות שאירעו בבית ראשון ובבית שני. בשלושה בתשרי ובעשירי בטבת לא אירעו דברים בימי בית שני, אבל בתמוז ובאב, בחודש הרביעי ובחודש החמישי, אירעו האסונות גם בימי בית ראשון וגם בחורבן בית שני. לא כל המקורות שווים בקביעה מדויקת של הימים, ובשני התלמודים העלו פירושים להתאמת הימים כפי שנציעם בפירושנו למשנה⁴⁸להלן, פ"ד מ"ו. המונה את האירועים בימי בית ראשון ובחורבן בית שני.