משנת ארץ ישראל על משנה תענית · מבוא · מיקום 1

התעניות מתוארות במקרא, אך בדרך כלל אין הן מופיעות במסגרת של צו מסודר אלא כתיאור מאורע, והפרטים מתגלים רק כבדרך אגב. על כן לא הבאנו את הפסוקים, ואלו ישולבו במהלך הדיון להלן ובפירוש המשניות.

מסכת תענית עוסקת בהלכות תענית ובסדרי ההתכנסות והתפילה בימי התענית. בתורה אין חובת תענית נזכרת אלא ביום הכיפורים בלבד, ואף זאת לא במפורש. בספר ויקרא (טז כט) נאמר: "בחֹדש השביעי בעשור לחֹדש תענו את נפשֹתיכם וכל מלאכה לא תעשו", ובהמשך (כג לב) נאמר: "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשֹתיכם בתשעה לחֹדש מערב עד ערב". מסכת תענית רק מזכירה את יום הכיפורים כיום צום בזיקה להלכה בנשיאת כפיים (משנה, פ"ד מ"א). גם תשעה באב וי"ז בתמוז נזכרים רק כבדרך אגב²להלן, פ"ד מ"ו-מ"ז. . נוהגי התענית ביום הכיפורים נידונים בהרחבה במסכת בפני עצמה, מסכת יומא. משנת תענית עוסקת בעיקרה בתעניות אשר בית הדין או הנשיא מכריזים עליהן על צרות שמתרגשות ובאות לעולם.

רובה של המשנה עוסקת בעצירת גשמים, בסדרי התענית ובסדרי התפילה, ובחלקה עוסקת בתעניות הקבע שנהגו לאחר חורבן בית ראשון ובתעניות אחרות שהונהגו בהמשך הדורות של ימי הבית השני. ברקעם של סדרי התעניות ניתן לגלות את נוהגם של רבים מן הציבור להתענות בימי שני וחמישי, נוהג שידוע לנו בבירור ממקורות תלמודיים וחיצוניים שונים של ימי הבית.

בימי הבית, ובמיוחד בימי התנאים, קיימות אפוא שלוש צורות של תעניות:

א. תעניות שבית הדין מכריז עליהן על כל צרה שלא תבוא (כולל התעניות בימי שני וחמישי).

ב. תעניות בימים קבועים לזכר מאורעות שאירעו לעם ישראל. לתעניות אלו מן הדין לצרף את התעניות הקבועות לאנשי המעמדות בשבוע המשמרת שלהם.

ג. תעניות שאדם או חוג מסוים מקבל על עצמו להתענות בהן במשך כל ימות השבוע, או רק בשני ובחמישי.