משנת ארץ ישראל על משנה תענית · מבוא · מיקום 2

מעדויות קדומות במקרא, מימי המלוכה ומימים שלפניהם, אנו למדים על הכרזת צום והתכנסות לתפילה בשעת צרה. בספר במדבר (יא) נצטווה משה להתקין שתי חצוצרות אשר תשמשנה להקהלת ראשי העדה או כל העדה. החצוצרות נועדו אף לשעת מלחמה: "וכי תבֹאו מלחמה בארצכם על הצר הצֹרר אתכם והרעֹתם בחצֹצרֹת ונזכרתם לפני ה' אלהיכם" (פסוק ט). בספרי במדבר מלמדנו רבי עקיבא: "אין לי אלא מלחמה, שדפון וירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים מנין תלמוד לומר על הצר הצורר אתכם, על כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור והרעותם בחצוצרות וגו' " (ספרי במדבר, עו, עמ' 20). ואמנם, התרועה בחצוצרות נזכרת במשנה בתיאורי ההתכנסות והתפילה במקדש. במשנתנו, בתיאור התפילה, נזכר שבסיום הברכה מכריזים: "תקעו הכהנים תקעו" ובברכה שלאחריה: "הריעו בני אהרן הריעו"³להלן, פ"ב מ"ה. , אך לא נאמר שמריעים בחצוצרות בדווקא, אולם במשנת ראש השנה נאמר על סדרי התקיעות: "בתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף ושתי חצוצרות שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות"⁴משנה, ראש השנה פ"ג מ"ד, וראו פירושנו לה. (איור 1, איור 2).

בספרי המקרא, מן הימים שלפני המלוכה ועד ימי המלוכה ובימים שלאחר חורבן בית ראשון, מסופר רבות על הכרזת תענית, תפילה וקרבנות בשעת צרה. בספר שופטים פרק כ, בסיפור מלחמת שבטי ישראל בשבט בנימין, נאמר: "ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבֹאו בית אל... ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עֹלות ושלמים לפני ה' " (פסוק כו). התכנסות וצום של העם המלווה בתפילה עולה אף מן המסופר על מעשי שמואל המקבץ את כל ישראל המצפתה (שמואל א ז א-ה). הנביא ירמיה מוסר בנבואתו: "כי יצֻמו אינני שֹמע אל רִנתם וכי יעלו עֹלה ומנחה אינני רֹצָם" (יד יב). בספר יונה מתואר כיצד המלך נוהג כשנודעת לו הרעה העומדת לבוא על נינוה: "ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך... האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה... ויתכסו שקים... ויקראו אל אלהים בחזקה" (ג ז-ח). מציאות זו עולה גם ממגילת אסתר (ט לא): "וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם". רבו הפירושים לכתוב⁵ראו פירושו של אבן עזרא ודבריו של הרמב"ם בהלכות תעניות פ"ה ה"ה. , שהרי אין להניח כי התכוון הכתוב לומר שישראל קיבלו עליהם לדורות דברי צומות וזעקה בימי הפורים, אך על כל פנים יש בכך עדות נוספת לזעקה המצטרפת לצום.

עדות נרחבת על קריאה לצום ולתפילה, לשימת שקים על הגוף ולנתינת אפר בראשיהם, כהלכות הסדורות במשנת תענית, מצויה בספר יהודית. לפי המסופר בספר קרבה סכנת מלחמה על ירושלים והכוהן הגדול יהויקים מצווה עליהם כיצד לקדם את האויב, אך גם "ויזעקו כל איש ישראל אל האלהים בחזקה רבה ויענו את נפשותם בצום גדול... שמו שקים במתניהם וכל איש ישראל ואשה ונער היושבים בירושלם נפלו לפני ההיכל ויתנו אפר על ראשיהם" (ד ח-יא). נתינת האפר על הראש בזמן ההתכנסות והתפילה נזכרת במשנה, בראש פרק ב: "סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל אחד ואחד נותן בראשו". נתינת שקים אינה נזכרת לא במשנה ולא בברייתות, אולם הגמרא בפירושה למשנה שואלת "ולמה מתכסין בשקים" (בבלי, טז ע"א). השאלה נשאלה מתוך המציאות שמתכסים בשקים באותו מעמד⁶העמידונו על כך הר"ן בפירושו על הרי"ף והריטב"א עמ' קלח. .

המקור המקראי האחרון שנעלה הוא ספר יואל, כי המציאות שעולה הימנו קרובה לעולה ממשנתנו. הנביא מתאר צרה המתרגשת לבוא, ארבה הפושט בשדה ובעיר, והוא קורא: "קדשו צום קראו עצרה אספו... כל יֹשבי הארץ בית ה'... וזעקו אל ה' " (א יד); "וקרעו לבבכם... ושובו אל ה' " (ב יג). פסוקים אלו מספר יואל נזכרים גם במשנה; במשנה נאמר ו"הזקן שבהן אומר לפניהם דברי כיבושים" (פ"ב מ"א), ולפי המשך המשנה דברים אלו כוללים את ציטוט הפסוקים מספר יואל. אף התקיעה בשופר, אשר המשנה מפרטת את סדריה⁷פ"ב מ"ח ומשנת ראש השנה פ"ג מ"ד. , נזכרת כבר בספר יואל (א טו). בתיאור של הנביא ההתכנסות היא בבית ה' (א יד), והקוראים אל ה' הם הכוהנים: "בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים" (ב יז) ו"חגרו וספדו הכהנים" (א יג). בחגירה הכתוב מתכוון לחגירת שק, וכן הוא אומר "אלי כבתולה חגֻרת שק על בעל נעוריה" (שם ח). במשנת תענית ההתכנסות היא בערים השונות והמתכסים בשקים הם כל ישראל, ולא הכוהנים בלבד, אולם במשנה מסופר אף על התכנסות בהר הבית בימי קיום הבית. קרוב לומר שבימים קדומים של ימי הבית השני היה מוקד ההתכנסות בהר הבית, ומשם פשט אף לערים. בפרק ג משנה ו מסופר על "מעשה שירדו זקנים מירושלם לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלוא פי תנור שדפון באשקלון", ויש להניח שהכרזה זו לא הייתה בירושלים ובמקדש אלא באשקלון. התענית אמנם איננה במקדש, אך לפחות התיאור הספרותי משאיר את המקדש ברקע ההחלטה. בתיאור מעמד ההתכנסות בתעניות אין הכוהנים נזכרים. לא הם השמים על ראשם את האפר ולא הם האומרים דברי כיבושים, אולם נשארו בידי הכוהנים התקיעות בשופר. בפרק ב משנה ה מפורטים סדרי הברכות: "מעשה בימי רבי חלפתה ובימי רבי חנניה בן תרדיון", ושם נזכר כי הכריזו: "תקעו הכהנים תקעו" ו"הריעו בני אהרן הריעו".

בספר מכבים א (ג מו-ס) מסופר על הכרזת צום ותפילה לנוכח המלחמה עם היוונים. יהודה המכבי מכריז על צום והם מתכנסים במקום קדוש, "במצפה מול ירושלים כי מקום תפילה היה במצפה לפנים בישראל" (פסוק מו), ואף שמים שק על גופם ואפר על ראשיהם. המעשה של יהודה המכבי קרוב למדי מבחינת הזמן למעשה המסופר בפרק ג משנה ח על תפילתו של חוני המעגל לירידת גשמים. חוני המעגל פעל בימי ינאי או שלומציון, בראשיתה של המאה הראשונה לפני ספירתם.

תיאור התעניות במסכת תענית, בעיקר בפרקים ב-ד, ספוג אף הוא באווירת המקדש. אמנם הדיון העיקרי הוא על תעניות בערים השונות, אבל מניה וביה מדובר על התענית במקום מרכזי. כך, למשל, המשנה מדברת על הוצאת התיבה לרחובה של עיר (פ"ב מ"א) ורואה לפניה יישוב רגיל, אבל נזכר גם אב בית הדין והנשיא שוודאי פעלו רק במרכז. במשנה ה באותו פרק מדובר על העברת סדרי המקדש לערי ישראל. רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון הנהיגו במקומם (סכנין שבגליל) מעין הנוהג שבמקדש, וחכמים מתנגדים להרחבת כל פרטי הנוהג לעיירות ישראל. בפירוש המשנה נראה שלא ברור לְמה בדיוק התנגדו חכמים: "וכשבא דבר אצל חכמים ואמרו לא היו נוהגים כן אלא בשערי מזרח [ובהר הבית]". משנה ו באותו פרק עוסקת גם היא בנוהגי התענית במקדש ובמצוות תענית החלה על הכוהנים (אנשי משמר ואנשי בית אב), וכפי שנראה בפירושנו המקורות המקבילים מעבירים מרכיבים מנוהג זה לאחרי החורבן. פרק ג עוסק רובו בתעניות בעיירות ישראל, אך גם מספר על תענית שעליה החליטו זקנים שירדו מירושלים לעריהם. משנה ח באותו פרק עוסקת שוב בתענית שהייתה במקדש ומשנה ט בתענית בלוד, עירו של רבי טרפון.

פרק ד ממשיך באותה מגמה. הוא מתחיל בדיון בנשיאת כפיים במקדש בימי תענית, ובתענית של אנשי מעמד שהיו במקדש (פ"ד מ"ב), לאחר מכן בסדרי קרבן עצים ובזיקתם לימי תענית (מ"ה) ומסיים בהילולת ט"ו באב שנהגה בירושלים. עיקר הפרק עוסק אפוא במקדש ובנוהגיו.

במקביל, חלק מהלכות תענית נקבע בזיקה למקדש. כך, למשל, זמן שאלת גשמים והתחלת תעניות גשמים נקשר לזמן החזרה מעלייה לרגל. אמנם אין כאן קשר ישיר בין המקדש לזמן תענית, אבל לפחות מבחינה ספרותית הדברים מוצגים כקשורים, והקורא מתרשם שזמן התענית נקבע כעשרה ימים (או שבועיים) לאחר סיום העלייה לרגל.

מן הראוי להדגיש שהתוספתא, שעריכתה צמודה למשנה, מדגישה פחות את ההיבט המקדשי. שתי הלכות שבמשנה עוסקות רק במקדש מוסבות ומיושמות בתוספתא לתקופה שלאחר החורבן (משנה פ"ב מ"ד, העוסקת בתענית ביום העבודה במקדש, לעומת תוספתא פ"ב ה"ב, ומשנה פ"ד מ"ה, העוסקת ביום קרבן עצים במקדש, מוסבת לימים שלאחר החורבן בתוספתא פ"ג ה"ו). בתוספתא ההיבט המקדשי מודגש פחות ומתוארת התענית הנוהגת בימיהם של חכמים.

לפי התמונה המוצגת במשנת תענית נמצאנו למדים שתענית הציבור צומחת מתוך המקדש ומתפשטת לכל ערי ישראל. במקדש מילאו הכוהנים תפקיד מפתח, טבעי, בכל פרטי התענית, אבל המקורות התנאיים כמעט אינם מזכירים את הכוהנים. לא הם עוברים לפני התיבה, לא הם מתכסים בשקים, וודאי שלא הם האומרים דברי כיבושין לפני הציבור. אפילו התקיעה שנותרה בידי הכוהנים איננה נזכרת במפורש, אלא כבדרך אגב, אגב סיפור מקרי (איור 3).

צמצום תפקידם של הכוהנים איננו מקרי. זו מגמה בספרות חז"ל לצמצם את תפקידי הכוהנים, לעמעם את יוקרתם ולהעביר את תפקידיהם לידי חכמים. שאלה זו של תפקיד החכמים בתענית ומקומם בה תידון להלן.