משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 38

המגמה ההלכתית של תקופת הגאונים מוצגת בשתי תשובות הנובעות ממקור אחד. בידינו תשובה "מקורית" בגאוניקה שפרסם שכטר, והעתקה שלה בתשובות הגאונים מזרח ומערב. הגאון מציג בקצרה את הטענה שבבבל אין צורך לשמור בהקפדה על דיני טהרת נידה שכן כולנו טמאים עקב היעדר מי חטאת, וממילא, טומאת הנידה אינה משמעותית. זאת כדברי בעל הלכות פסוקות, סימן עו: "וכלי נדה בזמן הזה, שהכל טמאין טומאה חמורה, שאין טהרה עולמית אלא באפר פרה, מותר ללבשן בין יש עליהן דם בין אין עליהם דם אם דעתם יפה ומתקבלין עליה. אם לבנים הם, בין אנשים ובין נשים מותר ללבשן, אם מתקבלים עליהם. אבל איסור טומאה אין בהם, שהרי הכל טמאין במת ובאהל מת". עד כאן הציטוט המציג גישה מהפכנית ומקלה. לדעתנו, מקור זה השפיע מן הסתם על סדרת החלטות בנושאים שבהם האיסור על הנידה אינו מוצק. גם לפי תפיסה זו, הנידה עצמה טמאה וצריכה לטבול, אבל כליה (בגדיה) אינם טמאים שכן טומאתם נבלעת במצב הטומאה הכללי שהציבור שרוי בו. מכאן שגם אין לחשוש למגעה, שהרי לפי תפיסה זו, הנוגע בה טמא טומאה קלה, וזו נבלעת במצבו הכללי כטמא מת. גישה זו היא שהשפיעה על ההלכה שהבאנו בשם ספר החילוקים, שבני בבל מקלים בהרחקת הנידה.

בתשובה הנדונה מוצגת טענה זו, אבל היא מכונה "דברי תלמידים", כלומר, רעיון של הבל, לא הלכתי וכמובן לא מוסמך. הגאון טוען: "ואם כדברי התלמידים, היה לו לומר, וכי טהרה לחצאין? מה הזב מועיל כשירחץ מן הקרי ומה נידה מועילה ברוחצת מפלטה השכבת זרע בן שהיו כן מתחילה ובין מסוף? אלא מצוה היא לרחוץ מכל טומאה" (גאוניקה, תשובה 22, עמ' 206⁹⁸פרידמן, הרחקה. ). אם כן, הטענה נדחית משתי סיבות. האחת: אין טהרה לחצאין, ולפיכך, אם מקבלים את הנימוק הזה בטלה טהרת נידה לחלוטין. הסיבה האחרת היא שלמרות המצב בגולה, אשר בו אי אפשר לשמור על טהרה מלאה, מצווה לשמור על מה שאפשר, והנידה יכולה להיטהר ולשמור על טהרתה, שכן טהרתה אינה תלויה באפר פרה אדומה (במי חטאת) אלא רק בטבילה. הווה אומר, כשם שבזמן הזה, כוהן שהוא טמא מת אסור לו להוסיף על טומאתו, עליו לרחוץ מכל טומאה, אף שאין כל איסור להיטמא. אמנם הוא כבר טמא מת, אבל עליו להיזהר ממגע נידה. זו טענה שיש בה מרכיב של מעט דמגוגיה. לפי טיעון זה, צריך היה בבבל לשמור על כל הלכות טהרה, לפחות בכל הנוגע לוולד הטומאה, שהרי מטומאה זו אפשר להיטהר בטבילה בלבד, אולם כידוע, לא זו דרכה של הלכה. בתשובה שנצטט להלן נראה שאכן היה למגמת ההחמרה נימוק אחר, חברתי-ציבורי, שהמרכיב ההלכתי-טכני אינו מהותי בה.