משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 39

אם כן, מהתשובה עולה שבעבר, כשהישיבות שכנו בנהרדעא ופומבדיתא, שררה מגמת הקלה, אבל לאחר שעברו הישיבות לבגדד השתנתה המגמה. בידוע שהישיבות עברו לבגדד לאחר היווסדה בידי הכובשים הערבים במאה השביעית, ואז ראו חכמים שההקלות גורמות זלזול ופרצה. רבים (עמי הארץ) באים לזלזל בעצם מצוות נידה והרחקתה. אמנם הנידות טובלות, ואולי גם גברים נוגעים בהן, אבל הם מזלזלים בהרחקה בימי הליבון.¹⁰⁴הגאון מתכוון לימים שבין היום השביעי ליום האחרון של שבעה נקיים. כלומר, הם מזלזלים בתקנתו של רבי זירא שהצגנו לעיל. החברים שמרו על ההלכה, אבל עמי הארץ היו פרוצים, ולכן החליטו לא לדרוש ולהודיע בציבור על ההקלות האפשריות. כלומר, חכמים החליטו להסתיר מהציבור את המידע הרלוונטי ולהציג תדמית של החמרה (כאילו היא ההלכה המקורית). גם היום, כלומר, בימי הגאון, ההחמרה אינה נחלת כל הציבור: "ומי שהוא ראוי להיות בין אנשי לבב, כן יעשה. כי בבקשכם הלכה למשה מסיני הגדנו לכם דבר על בוריו", כלומר, עדיין ההחמרה פשטה רק בין אנשי "הלבב" ולא בכלל הציבור.¹⁰⁵ראו פרידמן, הרחקת נידה.

מעניין שהגאון רואה במגמת ההחמרה, שנימוקיה חברתיים והיא החלטה של גאוני בבל, "הלכה למשה מסיני". ביטוי זה בפי הגאון בא לתאר אמת דתית ולא תיאור היסטורי, שהרי ברור שאין כאן מסורת אלא הכרעה הנובעת מהחשש מפני עמי הארץ.¹⁰⁶כפי שציינּו, לדעתנו, גם בספרות התנאים ובחלק מספרות האמוראים, הביטוי "הלכה למשה מסיני" אינו תיאור היסטורי. עסקנו בכך במבוא הכללי לפירוש המשניות, וראו ספראי, הלכה למשה מסיני.

אותו מצב של היעדר טהרה אמִתית בבבל (בזמן הזה בכל העולם), המופיע כגורם הקלה (שיש אולי לדחותו כטענת התלמידים), מופיע במקורות אחרים כסיבה להחמרה. מדוע אנו שומרים על מה שכינינו לעיל "תקנתו של רבי זירא"? הגאון משיב: "במה דברים אמורים? בשנים קדמוניות, בזמן שהיו נביאים וחכמים שהיו מריחין¹⁰⁷הגאון רואה בכך יכולת מעין מיסטית ולא דבר הלכה "שקוף", כלומר, ניתן להוכחה, וראו דברינו לעיל על שילוב תורת הסוד בדרכי פסיקה בנושא נידה (לעיל ליד הערה 90). ומבחינין בין דם לדם. אבל בזמן הזה, כל דברים טמאים, ארץ שלנו טמאה ואנחנו שרויין בין הערלים, היאך אנו יכולין לטהר עצמינו? לכך החמירו חכמים ואמרו: בין נידות ובין זבות ובין טועות ובין יולדות: בזמן שהן רואות טפה אחת,¹⁰⁸טמאות. מפני שהוא ספק ואין אנו יכולין להבחין בו ולידע מה היא, לכך צריכות שבעה נקיים וטבילה, וכך מנהג בישיבה" (תשובות גאונים קדמונים, קה, וכן תשובות גאונים מזרח ומערב, מג).

לאור דברי בעל הלכות פסוקות שציטטנו, וגם לפי דברי בעל ספר החילוקים, המגמה המתוארת כקדומה עדיין שררה בסוף תקופת הגאונים. כלומר, אין כאן ויכוח בין "תלמידים" למורים או שינוי מגמה היסטורית אלא מחלוקת עכשווית של ימי הגאונים.

בעל שערי תשובה מציג גישה שונה לאותם תהליכים, והתשובה חשובה להבנת גישתם של גאוני בבל: "שאלה על נדה אשר רחצה אחרי ימי נדתה במים שאובין והיא שומרת שבעת ימי נקיים, אם יש לה משכב או מושב או לא? תשובה: אם על עיקר התורה אתם דורשים, כל זמן שאין הנדה טובלת במי מקוה היא כשאר בעלות נדה, דכתיב: 'והדוה בנדתה' – תהא בנדתה עד שתבוא במים, וצריכה למשכב ומושב.¹⁰⁹כלומר, בימי הטומאה היא מטמאת את הנוגע במשכבה או במושבה, וקל וחומר את הנוגע בה עצמה. אבל בזמן הזה, שאין מתרחקין ממשכבה ומושבה של נדה אלא כדי שלא תשתכח תורת טהרה מישראל, וכיון שטהרה מנדתה ורחצה במים שאובין אין מתרחקין ממשכבה וממושבה, וע"ז [ועל זה] הוא מנהג העם בדור הזה". אם כן, השואלים מחפשים היתר לטבול במים שאובים, והגאון קובע שכיום אין מדובר בשמירת דיני התורה אלא רק במאמץ שלא תשתכח טבילה מישראל, וזו סיבה להקלה כללית, בדיני טומאת האישה, והקלה זו גורמת להקלה בדרישות ההרחקה שלה. וכן המנהג.

אבל הגאון ממשיך: "בעוד שהיינו דורשין להשיב על הענין הזה הגיע אלינו כתב מחכמי הודו וכתב אחד מאנשי תוגרמא, ואנשי הודו וחכמיה, סופריה ומלמדיה האריכו ענינים רבים ונכבדים בכתביהם והוצרכנו להשיב עליהם בדרך אחר כפי חכמתם והשגתם אשר השיגו, וענין שלומותם". בהמשך דבריו הוא מתלונן על חכמי הודו ומאשימם בהאשמות לא ברורות. הם כנראה מואשמים בזלזול במצוות נידה באופן כללי, ואולי גם במצוות אחרות, ולכן כנראה נסוג הגאון מההקלה. הגאון (או המעתיק) מודיע שהוא אינו מפרט את טענותיהם, ופונה לשואלים ומרגיעם: "לכן חכמים נבונים, לא אליכם לטרוח עצמיכם על כונת הדברים האלה. הנה ידענו כי יש שבר בכל העמים אשר אין להם תורה, חכמה ותושיה, זולתי אותם ההולכים בחשך מחכמי הטבעי וחושבים כי אין תורה אחרת זולתה. וכי הוא יתברך, מחשבתו העליונה, הברה, והתורה, הוא בדרך טבע כפי מוחם הריקן, והלא כתיב: 'כי כגבוה שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם' ". בהמשך מופיעה דרשה ארוכה נגד חכמי הודו ההולכים בתורת אריסטו, ואין כאן תוכן הלכתי. נראה אפוא שאותה טענה, שלפיה בזמן הזה יש להקל בהלכות נידה, התפשטה בציבור, ואף הגאון נראה לו לקבלה (מעיקר הדין). אבל כיוון שהפכה כלי ניגוח נגד עצם שמירת ההלכה (בכלל, או בתחום טהרת האישה בפרט), הגאון מחליט להחמיר, אם כי פרטי ההחמרה אינם מפורטים (אולי טבילת נידה במים חיים, כאמור להלן, ואולי בפרטי הלכות הרחקה). נמצאנו למדים שהטענה המכונה לעיל (בגאוניקה מס' 22) "טענת תלמידים" היא שרווחה בציבור, וגם חכמי הודו, המתוארים כחכמים אך טועים לחלוטין, צידדו בה. הצד השווה בין חכמי הודו לבין "טענת התלמידים" הוא שהחשש מהתעצמות ההקלה האידיאולוגית דוחפת לדחיית ההקלות אף על פי שיש להן הצדקה משפטית.

שלושת התיאורים הגאוניים שונים בפרטים, ודי ברור שמבחינה היסטורית הם אינם מדויקים, שהרי יש בהם סתירות. עם זאת, יש בהם שלושה הסברים התואמים אותו עיקרון. מעיקר הדין אין טעם בשמירה על הלכות טומאת נידה והיה מקום להקל בהן הקלה ניכרת, ואכן זה היה המנהג העממי, אולי אף בתמיכת הגאונים עצמם. לא ברור עד היכן הרחיקה מגמת ההקלה: האם הנידה איננה טמאה כלל, האם הותרה לבעלה, או אולי הקלו בכמות הימים, במידת ההרחקה או בפרטים אחרים? אבל ההקלה התפרשה כהיתר לזלזול במצווה, ולכן קמה התנגדות. המגמה שונתה, ומגמת ההחמרה השתלטה על החשיבה ההלכתית.

למרות מגמות ההקלה, רוב התשובות וההלכות מספרות הגאונים נוטות להחמרה. אנו מזהים זאת ברשימת ההלכות הבאה:

א. תקנת רבי זירא מוצגת לא כתקנה או כמנהג חומרא (כמו בספרות האמוראית) אלא כהלכה לכל דבר, העוקרת גם דברי תורה (להלן). בעל הלכות גדולות מסכם את הגמרא ומציג את "שבעה נקיים" כ"בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים" (הלכות ברכות ה, עמ' נג), אבל ברוב הספרות, התקנה מוצגת כעיקר הדין. במקורות אלו אפשר למנות את הלכות קצובות, שער המקווה, ו; שערי תשובה, קסה; תשובות רב נטרונאי יורה דעה רמז, רנא; תשובות גאוני מזרח ומערב, ועוד.

ב. טבילה ליולדת במלאות ימי טהרתה, היינו, לאחר שבעת ימי טומאת היולדת זכר וארבעה עשר יום לאחר הולדת נקבה. לפי התורה בסוף הימים הללו היא טהורה, גם ללא טבילה.

ג. מצוות פרישות לאחר בעילה ראשונה. הנימוק הוא, כאמור לעיל, שמא ההתרגשות או בעילת המצווה גרמו להופעת דם וסת או "דם חימוד", ונימוק נוסף: "תינוקת, חששו חכמים שמא עם דם בתולים יצא{ו} ציחצוחי זיבה".¹¹⁰תשובות רב נטרונאי, (אופק), יורה דעה, רמח-רמט; שערי תשובה, קסו, קסח; תשובות גאונים קדמונים, כד, קה (תשובה זו מיוחסת לרבי יוסף טוב עלם, מראשוני חכמי אשכנז, רבו של רש"י); הלכות גדולות, מד, הלכות נידה, עמ' תנד; תשובות הגאונים הרכבי, סז (המצטט את ספר החילופים [חילוקים] בין בני ארץ ישראל לבני בבל). השואלים שואלים: "ילמדנו אדוננו הילכתא מאי, ובאי זה צד מנהאגיכון בהא מילתא", והגאון עונה שמנהגם כדברי רב נטרונאי, שלפיהם הבעל פורש לאחר בעילת בתולין. אגב, הגאון וכן השואלים רואים בכך מנהג, ואולי רמז בכך שאין זו הלכה ממש.

ד. הגאונים נחלקים בשאלה אם אישה לאחר בעילה ראשונה ("בעילת מצווה") היא כעיקר זבה או כעיקר נידה. לפי הפוסק שהיא כעיקר נידה, היא טמאה שבעה ימים מיום הבעילה, ולפי הפוסק שהיא עיקר זבה, היא טמאה בסך הכול יום נקי אחד נוסף, שכן היא זבה רק יום אחד. בכתבי הגאונים ובתשובות נראה שחילוף נוסח זה אקראי. מבחינה הלכתית, מי שניסח "עיקר זבה" הוא במקרה זה המקל. כך למשל, בתשובות גאונים הרכבי נכתב שהחשש הוא "מפני צחצוחי זיבה", אבל האישה נחשבת נידה: "ואחר כן פורש ונוהגת עצמה כנדה כל שבעה. אבל אין מטמאין אנו משכב שתחתיה בשעת בעילה משום דלאו נידה ודאי היא". הגאון יודע אפוא שמבחינה הלכתית אין היא נידה ולכן אין חלים עליה כל איסורי נידה אלא נוהגת אך ורק פרישה מבעלה. ערבוב זה בין נידה לזבה חוזר בתשובות נוספות. כך למשל בשערי תשובה, קסה: "וששאלתם הא דאמור רבנן: בועל בעילת מצוה ופורש צריכה ז נקיים וטבילה, כעיקר זבה או לא?", והגאון (רבי פלטוי גאון) עונה: "שאי אפשר בא דם בתולים בלא צחצוחי זיבה [...] והלכתא: עוּברת ומניקה שראו דם הרי הן כשאר כל נדות וזבות". נידות וזבות "בחדא מחתא", אף שיש ביניהן פער הלכתי של שישה ימים. להערכתנו, החילוף נידה/זבה מעיד שאין כאן חשש לא לזה אף לא לזה. הפרישות היא גזרה כשלעצמה, ותלייתה בחשש נידה או זיבה היא טיעון ספרותי הבא להרתיע עבריינים פוטנציאליים ואינה חלק ממערך הלכתי שקול ומדוד.

ה. הנידה צריכה לטבול במים חיים (כגון מי מעיין, מי נהר וכדומה) משום שהיא ספק זבה (תשובות גאוני מזרח מערב, עח; שערי תשובה, קסד).¹¹¹במקביל הבאנו לעיל את תשובה ה בקובץ זה, המתירה – מעיקר הדין – לטבול במים שאובים וכך לא תטמא משכב ומושב. אין להקשות משאלה לשאלה, שכן בקובץ ישנן תשובות של גאונים שונים. מה עוד שבתשובה ה, שהבאנו לעיל, הגאון מחליט לבסוף להחמיר ולא לאפשר טבילה במים שאובים, שלא תשתרש ההקלה. מבחינה הלכתית זו תוצאה טבעית של גזרת רבי זירא, שהרי הנימוק הטכני להחמרה זו הוא החשש שמא הנידה היא בעצם זבה, ואם כך, חלים עליה דיני זבה. אם הדימום נמשך שלושה ימים (ודימום נידה בדרך כלל ארוך אף יותר), דינה כזבה מִספק. אבל בפועל, זו החמרה גדולה. העובדה שהחמרה זו (טבילה במים חיים דווקא) אינה מופיעה בתלמוד הבבלי וגם לא אצל רוב הגאונים, ולא התקבלה במסורת ישראל, מוכיחה שגם תקנת רבי זירא איננה רק תוצאה של ספק הלכתי. הנימוק העיקרי שלה איננו בתחום ההלכתי אלא בעצם הרצון להרחיק ולהדר בהרחקה.

ו. גם בימי דם הטוהר של האישה, לאחר טהרתה מטומאת היולדת, אם ראתה דם אסור לה לשמש עם בעלה להלן פירושנו למשנה פ"ד מ"ג. זו החמרה גדולה בניגוד לדין תורה, שהרי לפי התורה כל דמיה טהורים, כפי שכתבנו בפתיחת המבוא. ההלכה המחמירה מופיעה בהלכות פסוקות, סימן ו; שערי תשובה, קעג, ועוד.¹¹²וראו שערי תשובה עח, תשובה לרבי חנוך, מראשוני חכמי ספרד, החוזרת לדין התורה עצמו.

ז. שבעת ימי ההרחקה לאחר טומאת היולדת. בתשובות גאונים קדמונים נקבע שבשבעת הימים הראשונים (ללידת זכר) האישה טמאה, כפי שנקבע בתורה, ואז היא סופרת עוד שבעה נקיים וטובלת,¹¹³בלשון אחרת, הגאונים החילו על היולדת את תקנת רבי זירא, שעסקה בעניין שונה. ורק אחר כך היא טהורה. בסוף ימי דם הטוהר היא נידה עונה אחת (כאמור בבבלי, פסחים קיג ע"א), ומכיוון שטבלה לאחר שבעת ימי הטומאה הראשונים אין היא צריכה טבילה בסוף ימי הטהרה. מכאן אנו למדים שהיו שדרשו טבילה בסוף עונת דמי הטוהר, ולאחריה הרחקה נוספת. ואכן, בעל חמדה גנוזה, קנד, סובר שעל האישה לטבול ביום האחרון ואז יש לפרוש ממנה למשך עונה. אם טבלה ביום הארבעה עשר לאחר לידת הזכר פטורה מטבילה נוספת (כמו בתשובות גאונים קדמונים). בעל תשובת גאוניקה 17 (עמ' 153) מציע הגדרות אחרות: "כך ראינו שיולדת, כיון שפסק דם ממנה תספור שבעה ימים ותטבול, ומותרת לבעלה. ואם רואה לאחר יד יום, צריכה שתשב שבעה נקיים, שסמוכין אנו עכשו על דרבי זירא, דאמר: בנות ישראל החמירו על עצמן. אבל במקומנו יולדת אינה טובלת אלא לאחר שלושים יום בין לזכר בין לנקבה, ומותרת לבעלה. ואם רואה כשהיא מניקה טיפה כחרת,¹¹⁴אדום בעל גוון שחור, ראו להלן נידה ב, ז. יושבת עליו שבעה נקיים". אם כן, בשבעת הימים השניים האישה טמאה וסופרת (ושומרת על) שבעה נקיים נוספים, וכן נדרשת טבילה אחת (לדעתו, בסוף ימי דם הטוהר, ויש המקדימים את הטבילה לסוף ארבעה עשר הימים הראשונים). ספירת שבעת הנקיים אינה אוטומטית. היא מתחילה רק אחרי הצטברות של שני תנאים: (א) לאחר שבעת ימי הטומאה; (ב) אחרי שפסק דימום הלידה. כפי שנדרש משיקולים הלכתיים טהורים. מן הבחינה הפיזיולוגית יש לציין שהדימום לאחר הלידה אינו פוסק כמעט לעולם לאחר שבוע או שבועיים אלא נמשך כארבעה עד שמונה שבועות לאחר הלידה.

ההחלטה שלפיה לאחר שבעת הימים הראשונים הכתובים בתורה האישה טמאה עוד שבעה ימים וחייבת טבילה היא החמרה שאין לה בסיס הלכתי, והיא מנוגדת באופן ברור לדין התורה, שלפיו, בימים אלו האישה יושבת "בדמי טהרה" (ויקרא י"ב, ד-ה). ההחמרה מנומקת כתוצאה הגיונית מתקנת רבי זירא: אם בשבעה הימים הראשונים היא טמאה, כלומר, היא נידה, והדמים שלה הם דמי נידה, היא נזקקת לשבעה נקיים. ברם היגיון הלכתי זה מוקשה מכול וכול: הרי הדימום של האישה הוא תוצאת הלידה ואינו מחזור או זיבה! ובכלל, האישה טמאה בשבעת ימים אלו גם אם היא אינה מדממת, ואם עליה לשבת שבעה נקיים לאחר שבעת ימי הטומאה, צריך היה לספור אותם מהדימום האחרון, בכל זמן שהוא מתרחש (מוקדם משבעת ימי הטומאה או מאוחר להם). ההחמרה המוזכרת אינה מקובלת על כל הגאונים. בעל הלכות גדולות (סימן מב), למשל, חוזר בנושא זה על דין התורה, ורק קובע שלאחר ימי דם הטוהר האישה טמאה במשך עונה, כדי שיתברר אם היא במצב דימומי (בעקבות בבלי, פסחים קיג ע"א).

ח. רצוי שלא להשיא נידה, ואם משיאים, יש לברך את שבע הברכות פעם נוספת (כשתטהר); תשובות הגאונים הרכבי, סה, ועוד.

מן הראוי לציין שבסך הכול, העיסוק בהלכות נידה בקרב הגאונים אינו רב. בחלק מהקבצים אין כלל עיסוק בנושא,¹¹⁵כך למשל, בתשובות הגאונים קורונל אין עיסוק בנושא נידה. אולם זו הכרעה של העורך המאוחר ולא של הגאונים עצמם. אין בספרות הגאונים עדויות לבדיקת כתמים הלכה למעשה (בניגוד לבבלי), ואולי הדבר נובע מטיבה של הספרות, שיש בה תשובות שנשלחו לתפוצות השונות ופחות עדויות על מעשי הגאונים עצמם. עוד נציין חיבור גאוני מוזר המכונה "הלכות נידה",¹¹⁶תורתן של ראשונים, ב, עמ' 26-24. כן מיוחסת ליהודי מדינה האמונה שהבא על אשתו שלא כדרך הטבע, ילדו יהיה פוזל, ראו מזוז, יהודי מדינה, עמ' 47-44.. במסורות הערביות שמזוז אסף מופיעים תיאורים של מנהגי בני מדינה, רבים מהם בתחום האישות. אמינותם שנויה במחלוקת במחקר. שכולו אזהרות מוסריות ומדרשיות על חרדת הטומאה, ו"מה קשה לפוגען כשחוזרות מן הטבילה". החיבור הוא הטפה לשמירה קפדנית והוא מלא אווירה של חומרה ומיסטיקה כאחת. החיבור מתאים ברוחו לחיבור מסתורי אחר, המכונה "ברייתא דנידה", וכולל החמרות רבות החורגות מכל מערכת הלכתית רגילה, וכן מימרות רבות האמורות ליצור אותה אווירה של חרדה מפני הנידה וטומאתה.¹¹⁷ראו הורביץ, ברייתא דנידה; מריאנברג, ברייתא דנידה.

רוב הפסיקות הגאוניות הן במגמת החמרה. הן מנומקות באופן משפטי, אבל ראינו שהנימוק המשפטי אינו "אמיתי" אלא הוא סוג של שיח, וההנמקות ספרותיות. הנימוק העיקרי הוא נימוק חברתי, גדר שיש להציב כדי למנוע זלזול במצוות נידה. הרעיון שלפיו הקלה גוררת זלזול, מהותי לתפיסת הגאונים, והקורא רשאי כמובן לשאול את עצמו אם תפיסה זו היא סייג שהציל בעבור עם ישראל את המצווה או שיקול דעת שיש להרהר אחריו. כלל זה נקוט בידינו בכל פסיקה הנבדקת בחיבור זה: אנו משתדלים להבין את השיקולים שגרמו להכרעה. ראשית אנו מנסים את הנימוקים במישור ההלכתי-משפטי. אם הנימוק המשפטי קביל, לכיד, מופיע בדברי ראשונים ומבוסס, איננו רשאים להניח שהיה שיקול חברתי נוסף שגרם להיווצרות ההחלטה. אולם אם הנימוק המשפטי חלש, לא לכיד, אינו מתאים למערכת ההלכתית וכדומה, יש לבדוק את האפשרות שהנימוק המכריע היה חברתי והנימוק ההלכתי הוא בחזקת דרשה, נימוק ספרותי המצטרף להחלטה בשלב משני.

שאלה זו, של נימוקים חברתיים או הלכתיים, שנויה במחלוקת במחקר¹¹⁸ראו למשל כץ, מגמות פסיקה, ובבהירות יתר במאמרו על שיט בנהרות (כץ, שיט), המעמיד את השיקול החברתי במרכז (בעקבות ספרו, גוי של שבת), וכנגדו תא-שמע (תא-שמע, שיט), הרואה בהלכה המשפטית את המרכיב המרכזי בהתפתחות ההלכתית. אנו מהלכים בתחום זה בדרך ביניים. לא נאריך כאן בשיקולים המתודולוגיים של כל הצדדים. ולא נוכל להרחיב. באנו רק להבהיר את עמדתנו, החוזרת בחלקים רבים של פירוש המשנה בכרכים השונים.

רוב ההחמרות הגאוניות התקבלו להלכה בימי הביניים ונוהגות גם בימינו, וחלקן נדחה. במסגרת זו לא נרחיב בנושא ההתפתחות ההלכתית הבתר־גאונית.