משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 40

משנת נידה מונחת הייתה לפני האמוראים ויש עליה תלמודים. ברור שהעיסוק האמוראי בה היה רב. בניגוד ליתר המסכתות מסדר טהרות, על מסכת נידה ישנו תלמוד בבלי שלם ותלמוד ירושלמי חלקי, עד אמצע פרק ג. החלק האחרון אבד כנראה, שכן בירושלמי ישנה הערה של שמואל בנוגע למשנה הראשונה בפרק האחרון של נידה: "שמואל אמר: כל ההיא הילכתא דרישיה דפירקא אחרייא דנידה – להלכה אבל לא למעשה" (ירושלמי ברכות ב ה, ה ע"ב). הייתה אפוא לפניהם משנה סדורה עד הפרק האחרון, אבל או שלא נערך לה תלמוד מסודר או שנערך ואבד. מבחינת הירושלמי זהו סוף המשנה, שכן גם על סדר קודשים אין תלמוד, ואפשר שמהעותק ששרד והועבר לאירופה ולישיבות צפון אפריקה נתלשו העמודים האחרונים.

במשנת נידה אנו מוצאים ביטויים מיוחדים כגון "דייה שעתה" (א, א), "פקידה" (א, א) ו"בית תורפה" (ח, א). תופעה זו מאפיינת כל מסכת ומלמדת שלמרות העריכה הסופית האחידה ולמרות התשתית ההלכתית והלשונית המשותפת, בכל משנה ישנם רבדים ספרותיים מבתי מדרש שונים. במהלך הפירוש נציג תופעה נרחבת של שינוי הלכה, בדרך כלל בכיוון המחמיר על בני הזוג. כאמור לעיל, תופעה זו נמשכת גם בספרות הראשונים והיא שרירה וקיימת עד ימינו. מבחינת עריכת המשנה, שינויי ההלכה מלמדים על ריבוד ספרותי ועל מקורות שונים שנאספו. תופעה זו אינה ייחודית למשנת נידה, אולם נראה בעינינו שבמשנתנו היא רווחת יותר מכפי הרגיל במשנה. תופעה נוספת היא האופי הפחות משפטי ויותר ספרותי של המשנה. כך למשל נעיר בפירושנו לנידה ח, ב. במשנת נידה מצינו דוגמאות נוספות שבהן המקרים לא חודדו וההבחנות הפרטניות והמשפטיות כאילו אינן שלמות. הן עדיין במצב של בוסר שעוד לא גובשו בו כל הפרטים. כך למשל איננו מוצאים דיון בכמות הדם, בזמן הראייה (נושא הנדון אצל הזב) ובמועד הטבילה (ראו לעיל). כמו כן, כל הדיונים הנוגעים לשאלה מה רשאית האישה לעשות במשק הבית בזמן נידתה אינם מופיעים במשנה. במשנה מופיע המונח "כתם", והוא נעדר הגדרות כמותיות. עוד במשנה קטעים תיאוריים שאין להם משמעות הלכתית. התופעה הבולטת ביותר היא מניית חמשת הדמים המטמאים (ב, ו) כפי שנפרשה בגוף הפירוש. אין לרשימה משמעות הלכתית אלא היא תיאור בלבד. עם זאת, יש לה פיתוחים שונים במשנה עצמה (שם משנה ז) ובמקבילות שנביא. לדעתנו, כל המקבילות ספרותיות ולא הלכתיות. כן הדבר גם בנוגע למשפט "כל היד המרבה לבדוק, בנשים משובחת ובאנשים תיקצץ" (פ"ב מ"א), והמשפט הממשיך הלכה זו: "רבי טרפון אומר: תקצץ על טיבורו" (תוספתא, נידה ב, ח [עמ' 643]). ודאי שמשפט כזה אינו דבר הלכה כלשונו. הוא מבטא מגמה הלכתית אבל אינו מנוסח כְּהלכה אלא כאמירה דמגוגית מפריזה.

גם הגיוון הרב בכינויי הנידה, כינויי הרחם (בית סתרים, מקום תורפה, קבר, חדר, פרוזדור, בית ועוד), כינויי מעשה האישות (מעשה, שימוש, לשמש את ביתה וכו') וכינויי הדם (דם מגפתה, דם מן המקור וכו') שייכים לעולם זה של ספרות. כינויי לשון נקייה נמצאים כמובן גם במשניות אחרות, אולם ריכוז הכינויים במשנתנו בפרט, ובהלכות נידה בכלל, רב מהרגיל.

הסיבה הגלויה לעין היא הרצון לא להוציא מהפה מילים גסות,¹¹⁹מיטשם, נידה, עמ' 217-207, אספה רשימה מַרשימה של כינויים, שאפשר להוסיף עליה. או להפך, להימנע מאזכור שמות קדושים. בחברה הרומית, אשר בה בלטה הגסות והמתירנות, אנו מוצאים תופעה הפוכה: כינוי מעשים רגילים ושמות דווקא מתחום העולם המיני.¹²⁰אדמס, מילון המיניות. גורלם של כינויים להפוך בעצמם למילים גסות, ואז ישתמשו בכינוי לכינוי, וכן הלאה. ריבוי הכינויים מביא אותנו לתחושה שונה. במקביל לרצון לעדן את השפה אנו מוצאים בהם גם רצון נסתר להמשיך ולעסוק בנושא, לתאר את אשר אסור לומר ולעסוק בו. זו דרך עוקפת לנהל שיח אינטנסיבי בנושא שאין זה רצוי ואף לא ראוי לדבר בו. יהא ההסבר אשר יהא, תופעת ריבוי הכינויים בולטת במסכת.

במשנה פ"ז מ"ה נמצאת רשימה ספרותית שאינה מתאימה לפרטים ההלכתיים, ובמשנה אחרת (ח, ג) ישנה דוגמה נוספת להלכה אשר בה המקרים לא חודדו וההבחנות הפרטניות והמשפטיות כאילו אינן שלמות, והן בוסריות. גם במשנה הבאה אחריה אנו מוצאים פיתוח הלכתי "לא מפותח" (פחות כללים ופחות הבחנות משפטיות) מאשר בהלכות דומות במסכת טהרות.

תופעה ספרותית בולטת היא השימוש במשלים. במקום אחר נבחנו בקפידה המשלים השונים שבספרות חז"ל.¹²¹ראו נוטלי וספראי, משלים, פרק המבוא. דיון ארוך הוקדש שם לכך שכמעט אין בספרותנו משלים בחומר הלכתי מובהק. ברור שחז"ל לא השתמשו במשלים כדי להסביר את ההלכה. יוצאי הדופן המעטים עוסקים בדרך כלל לא בהלכה עצמה אלא בתופעות ובפעולות הקשורות לה. במקביל, בספרות העוסקת בהלכה, המשלים מועטים. כך אנו מוצאים במשנה מעט מאוד משלים, ובתוספתא קצת יותר. במדרשי ההלכה התנאיים מופיעים המשלים רק בפרקים העוסקים באגדה. חלק גדול מהחריגים במשנה נמצאים במסכת אבות, שאין בה הלכה, ובמסכתנו. במהלך הפירוש אספנו סדרת משלים, כגון בנידה ב, ה; ה, ז; ט, ה, וכן: "משלו משל למה הדבר דומה: לעֵד שהיו נותנין בצד השקוף. כיון שיצא השָמָש ונכנס העד, מיד זהו וסת" (תוספתא, נידה ג, ה [עמ' 643]); "נשים בבתולים כגפנים" (נידה ט, יא; מדרש שמואל ב, ג); "למה הדבר דומה? לגל טמא שניתערב בין בשני גלים טהורין" (נידה ט, ו); "כנותן אצבע בעיין" (שם ה, ד). המשל האחרון מופיע גם בהקשרים הלכתיים אחרים, כפי שהראינו בפירושנו. תופעה זו, שאותו משל משמש לכמה מסקנות, היא תופעה רגילה בספרות המשלים. כמו כן: "משל משלו חכמים באשה: החדר והפרוזדור והעלייה" (נידה ב, ה). ההבנה שמדובר במשל ואופיו המיוחד של המשל ההלכתי ישמשו בסיס לפירושנו למשנה קשה זו.

מְשלים בהלכה נמצאים גם בתוספתא וגם בתלמודים. כך למשל בתוספתא: "משלו משל: למה הדבר דומה? לנותן אצבע בעין – כל זמן שהוא דוחק הרבה מוציא דמעה. במה דברים אמורים? בשכבת זרע, אבל לזיבה, כל היד המרבה לבדוק הרי זו משובחת" (נידה ב, ח [עמ' 643]).

המשל שהבאנו לעיל בדבר העד והשמש מופיע גם בתלמוד הירושלמי (ב ב, מט ע"ד), לעניין שונה במקצת, וכן בתלמוד הבבלי: "איבעיא להו: שפתה מזה ומזה, מהו? רב חסדא אמר: טמאה. רבי חנינא אמר: טהורה. אמר רבי חנינא: משל למלך שיצא וחיילותיו לפניו, בידוע שחיילותיו של מלך הן" (נידה לז ע"ב), וכן: "משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר פניו לאחוריו" (נידה כה ע"ב). המשל האחרון הוא דוגמה טובה לאופי המשלים. המשל מדמה את המונח "סנדל" בעזרת דימוי שאינו רֵאלי. סטירה אינה גורמת לא להיפוך הפנים ולא למחיקת פני האדם,¹²²לפירוש הסנדל ראו להלן ג, ד. וכן בדוגמאות נוספות (בבלי, טז ע"א). התופעה חוזרת גם במדרש. כך במדרש תנחומא בובר, בקטע העוסק בהלכה: "כך שנו רבותינו: אסור לשכב, שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכל שכן לפני הגנב, שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת, ואומר: 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב' (ויקרא יח, יט)" (תנחומא בובר, מצורע יג, וכן בתנחומא הרגיל שם). במקרה זה, באותו קטע מובאים שני דימויים המסבירים את ההלכה.

ריבוי המשלים מלמד על אופי יותר ספרותי ופחות הלכתי של היצירה (בעלת הסגנון המשפטי) של דיני נידה. לכך מצטרפים סימנים עממיים ופחות הלכתיים (ראו להלן פירושנו לנידה ט, ח) ועירוב קל של מרכיבים מאגיים (ט, ו), ולא מקרה הוא שכל המשניות הכוללות היגדים חוץ הלכתיים כאלו מרוכזות בפרק אחד.

גם במסכת נידה, כמו במסכת כלים, בידינו רמזים לכך שהייתה פעם משנת נידה אחרת, קדומה יותר (ראו פירושנו לנידה י, ה). נוסף על כך, במהלך הפירוש נאסוף עדויות לכך שמשנת נידה מאוחרת יחסית למסכתות אחרות (נידה ו, משניות י, יב).