משנת ארץ ישראל על משנה נדה · פרק 10 · משנה 2

נידה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצתה טהורה – כלומר, הדם פסק. המשנה משקפת כמובן את דין התורה, שהתבצע כלשונו בזמן המשנה, ושלפיו נידה טמאה במשך שבעה ימים בסך הכול.³⁶ראו במבוא למסכת. [ו]בין השמשות לא הפרישה – לא בדקה שוב וסמכה על בדיקת הבוקר וטבלה.³⁷רמב"ם, ובעקבותיו המאירי ופרשנים נוספים. הביטוי "הפרישה" מתפרש כאן שלא כטבעו. בדרך כלל המפריש הוא הטמא והמוציא את עצמו מהמצב שבו הוא נמצא. על פי הפשט, משמעות הביטוי היא שהאישה לא הפרישה עצמה מעולם הטהרה אף שלא טבלה. אבל פירוש זה איננו מתיישב עם העולם ההלכתי. על כן פירשו כל רבותינו ש"לא הפרישה" משמעו "לא בדקה", בניגוד לפשט המילים. "הפרישה" מצטרף לפי פירוש זה לכינויים לבדיקה שמחמת צניעות מיעטו להשתמש בשמה. ייתכן שאפשר לפרש את המילים "לא הפרישה" במשמעות של הפרשה מטומאה לטהרה, כלומר, לא ביצעה את הפעולות הנדרשות: החלפת בגדים ויציאה מבית הטומאות שבו שהתה בזמן נידתה. גם מהמקבילה בתוספתא (נידה ט, יב-יג) עולה ש"לא הפרישה" שבמשנה משמעה שהאישה לא בדקה, וכן משמע מהבבלי, נידה נג ע"ב, סח ע"א, שהניגוד ל"הפרישה" הוא "סילוק ידיה", כלומר, לא בדקה, וטבלה בערב כנדרש.

לאחר ימים בדקה ומצאתה טמא, הרי זו בחזקת טהורה – אמנם היא לא בדקה בערב, אבל למעשה היא מוחזקת טהורה, שכן מוכח מהבדיקה ביום השביעי בבוקר שדמה פסק, וטבילת ליל יום השמיני מסיימת את ימי הנידה משום שראתה בבדיקה אחת, אמנם בבוקר, שדמה פסק. אם נכנסה לאחד עשר הימים הראויים לזיבה ולא בדקה בימים אלו, טהורה, וכל הטהרות שעסקה בהן מאז טבילתה טהורות (לעיל ד, ז).

בדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאתה טמא [ו]בין השמשות לא היפרישה – לא בדקה שאכן דמה פסק.

לאחר ימים בדקה ומצתה טהור, זו היא בחזקת טומאה – שמא הדם המשיך לתוך הימים הראויים לזיבה. אמנם ימים אלו נחשבים ימים שאינם ראויים לנידה, אולם כל מי שהוא בחזקת טמא נותר בטומאתו עד שיבדוק, ויש חשש להמשך הווסת (ומצב הטומאה).³⁸ראו לעיל פירושנו למשנה ה פרק ט. מכאן מוכח ש"לא הפרישה" משמעו לא בדקה.

ומטמא – למפרע מעת לעת – עשרים וארבע שעות או ומפקידה לפקידה – מהבדיקה האחרונה, המועד הרחוק בין השניים. הטהרות שבהן עסקה מאז עד לגילוי הדם טמאות. משפט זה נסב על תחילת המשנה. אף על פי שהאישה היא בחזקת טהורה, מכל מקום, הראייה שראתה לאחר טבילתה מטמאת אותה למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה כשאר הנשים, כדעת חכמים לעיל א, א.³⁹כך העיר אלבק, פירוש, עמ' 405. אם יש לה ווסת, דייה שעתה – אם נגמרו אחד עשר הימים הראויים לזיבה ולא בדקה את בדיקת בין השמשות של היום השביעי בווסת הקודמת והגיעה וסת חדשה, היא נחשבת וסת רגילה כמו אצל כל אישה הפורסת נידה, שטהרותיה נטמאות רק מהרגע שבו ראתה דם נידה, שכן הגיע זמנה הקבוע לימים הראויים לנידה. אם החלה לדמם היא מטמאת רק מכאן ולהבא, שכן הסיכוי לטמאה למפרע (מהווסת הקודמת) קטן ביותר.

רבי יהודה אומר: כל שלא היפרישה בטה(ו)רה מן המנחה ולמעלן הרי זו בחזקת טומאה – רבי יהודה חולק על הרישא וסובר שאישה שהיא בחזקת טמאה תמיד ממשיכה עד ש"תפריש", כלומר, תבדוק גם בין השמשות של היום השביעי קודם טבילתה, תמצא עצמה טהורה, תטבול ותחליף בגדים בין טומאה לטהרה.⁴⁰הסברנו את המשנה לפי שתי הדעות. וחכמים אומרים: אפילו שנים בנידתה – כוונת חכמים היא לאישה שראתה וסת רק יום אחד ובדקה ביום השני ומצאה טהור, או שני ימים ובדקה ביום השלישי ומצאה טהור, או שלושה ימים ובדקה ביום הרביעי ומצאה טהור (ראו בבלי, נידה סח ע"ב). זוהי אישה שיש לה וסתות קצרות מאוד. זוהי מציאות קיימת.

בדקה ומצאתה טהור [ו]בין השמשות לא היפרישה – לא בדקה עצמה ביום השביעי בין השמשות ומצאה שהיא טהורה, וסמכה על הבדיקה הראשונה שממנה הבינה שדם הווסת פסק וממילא גם לא "הפרישה" ולא עשתה דבר לטהרתה קודם טבילתה בליל היום שמיני פרט לאותה בדיקה אחת. לדעת חכמים, גם אם לא בדקה בדיקה של בין השמשות של היום השביעי אלא בדקה רק ביום הראשון הנקי שלה, קודם היום השביעי, וטבלה בליל היום השמיני כדין נידה, היא טהורה עד שתמצא שוב דם, בדומה לאישה שבדקה רק ביום השביעי בבוקר ומצאה שהיא טהורה. חכמים הולכים רחוק יותר בקולתם, ואומרים שבכל זמן שהאישה מוצאת עצמה נקייה במהלך שבעה ימים אלו פרט ליום הראשון (שאז היא מוחזקת כמעיין פתוח), עצם העובדה שלא ביצעה בדיקה נוספת קודם הטבילה אינה מעכבת אותה מלהיות טהורה לאחר טבילת ליל היום השמיני.⁴¹ראו דיון בבבלי, נידה סח ע"ב, בפירוש המשנה לרמב"ם ובמאירי על אתר. ראו דברי התוספתא להלן (נידה ט, יב) ודברי בעל חסדי דוד שם. לאחר ימים בדקה ומצתה טמא, הרי זו בח[ז]קת טהורה – שכן דימומה פסק מעת בדיקתה עד למציאת הטומאה, והיא כשאר הנשים.

לפי התוספתא, חכמים כאן הם רבי שמעון:⁴²כן העירו בעל חסדי דוד וליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 288. "אמר לו רבי שמעון לרבי יהודה: אף את, אלו היתה אומר: תהא ידה בעיניה כל היום, יפה היית אומר. אלא מה לי הפסיקה טהרה מן המנחה ולמעלה מה לי הפסיקה טהרה מיום ראשון?!" (נידה ט, יב [עמ' 651]). הביטוי "ידה בעיניה" הוא כינוי (לשון נקייה) לבדיקה. היד בעין, והעין היא הערווה (לעיל ה, ד). רבי שמעון טוען שמכיוון שאישה אינה חייבת להפריז בבדיקות ואין צורך בבדיקות תכופות, אין זה משנה מתי בדקה, ובלבד שתהיה לה בדיקה אחת נקייה המעידה על הפסקת הדימום. בבבלי, מטבע הלשון הוא: "ידיה מונחות בעיניה כל בין השמשות" (נידה סח ע"ב).

הסברנו ש"לא הפרישה" משמעו "לא בדקה", וכך פירשו כל המפרשים וכן משמע מהבבלי. פירוש זה נוח אבל אינו מתאים לצורה המילולית. ההסבר שהצענו שזו ללשון זו דחוק. ושמא צריך לפרש את כל המשנה על פי פשטה כעוסקת בשאלה של מראית עין בין באי החצר. בדרך כלל, אישה שמצאה עצמה נקייה (פסקה מלדמם) ציינה זאת כלפי חוץ.⁴³כלומר, בחצר המשותפת. מן הסתם, כל השתלשלות העניינים לא הייתה חשופה כלפי חוץ ממש. היא יצאה מבית הטומאות שבו שהתה, החליפה בגדים והייתה במצב ביניים מבחינה הלכתית. כמובן, היא נטהרה באופן מלא רק לאחר הטבילה בערב. מצב ביניים זה מכונה "הפרישה". האישה המדוברת במשנה זו לא נהגה אפוא כלפי חוץ במנהגים אלו. ברישא קובעים חכמים שאי ההפרשה הזאת אינה מעכבת, ואם האישה טהורה בבוקר היא בחזקת טהרה לקראת הטבילה בערב. במציעתא נקבע שאם האישה הייתה בבוקר טמאה ולא הפרישה היא בחזקת טמאה, שכן מי יודע מתי נפסק הדימום. בעיקר, כל רואיה ישאלו את עצמם אם היא באמת טהורה.

פירוש המשנה מתבסס על חלוקה בין הימים שבהם האישה מדממת לבין הימים שבהם היא כבר אינה מדממת אבל הם חלק משבעת ימי הטומאה הנגזרים בתורה. במבוא הצענו שהימים האחרונים הם הנקראים ימי ליבון. בראשונים האישה מטמאה באופן מלא, ובאחרונים (מסוף הדימום ועד תום השבעה) נהגו בעם להקל מעט, לפחות במראה החיצוני, ואולי אף מעבר לכך.