משנת ארץ ישראל על משנה נדה · פרק 10 · משנה 1

תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות, ונישאת – המשנה עוסקת בנישואי קטינות. אירוסי קטינות היו דבר מקובל, ולא הייתה מניעה הלכתית מפני נישואין של ממש. המניעה היחידה הנזכרת היא שהצעירה תהיה בת לפחות שלוש שנים ויום אחד (לעיל ה, ד) הרישא של משנתנו עוסק בתינוקת שעוד לא ראתה דם וכמובן עוד לא החלה התפתחותה המינית (לעיל ה, ח). זו יכולה להיות קטינה בת חמש, שש או אף עשר. מועד "זמנה לראות" תלוי בכל נערה בפני עצמה, אבל בממוצע, הוא גיל שנים עשר. בית שמי אומרים: נותנין לה ארבעה לילות – לכאורה זהו לדעת בית שמאי פרק הזמן הסביר המקסימלי שבו אפשר לתלות את הדם בקרע קרום הבתולין, ולאחר מכן יש כבר לחשוש לדם נידה. המפרשים המסורתיים הציעו שהמכה מדממת במשך ארבעה ימים, ולאחר מכן, כל דימום חשוד כדם נידה. להלן נציע פירוש אחר למחלוקת. ייתכן שבית שמאי החמירו, וסברו שהבעילה (או ארבע הבעילות) תזרז את סימני הנשיות ולאחר זמן זה הילדה תהיה בוגרת וראויה לראות דם. במבוא למסכת עמדנו על כך שבתקופה התנאית דם הבתולין נחשב טהור (לא כמו ההלכה הנוהגת היום, שמקורה בתלמוד הבבלי, כלומר, הוא דם מכה ולא דם נידה). [ו]בית הלל אומרים: עד שתחייה המכה – עד שיתרפא לחלוטין הפצע שנגרם מקרע קרום הבתולין ואין עוד אפשרות לתלות ראיית דם בפצע זה. לאחר מכן היא ככל אישה, ואם ראתה דם היא נידה. ההבדל בין בית הלל לבית שמאי הוא אפוא שבית הלל אינם מקציבים זמן מוגדר לתקופת הריפוי וסוברים שלכל אישה זמן הריפוי האופייני לה, ואילו בית שמאי סוברים שזמן הריפוי קבוע. אין אפוא הבדל עקרוני ביניהם, שכן שניהם סוברים שתולים כל ראייה של הילדה לאחר הבעילה הראשונה בדם המכה ושניהם סוברים שדם הבתולין אינו מטמא. שניהם סוברים גם שכל דם הבא לאחר ריפוי המכה אין לתלותו עוד בדם הבתולין אלא הוא דם נידה. גם אם זוהי ילדה, יש לחשוש שהגיעה הווסת שלה. המחלוקת ביניהם, לפי הסבר זה, היא רק בשאלה אם יש לקצוב זמן מוגדר לריפוי.

מבחינה ראלית, עמדת בית שמאי תמוהה: הרי הדימום של קריעת הבתולין מזערי, ומדוע יש לחשוש לו ארבעה ימים? לדעתנו, עמדת בית שמאי נובעת מתופעה אחרת, המוכרת עד היום. לעתים קרובות בני הזוג אינם מגיעים ליחסי אישות בלילה הראשון. ההתרגשות והעייפות עושות את שלהן, ולכן הנערה לא נבעלת וכל דם שתראה לראשונה הוא בחזקת דם בתולין. הראייה השנייה היא כבר ראיית נידה. כל זאת עד ארבעה לילות. אחר כך, חזקה שנבעלה והדם הוא דם נידה.¹כמובן שחלות כאן ההגדרות הרגילות המבחינות בין דם נידה לדם זיבה, אבל בכך אין המשנה עוסקת. אם נפרש כך את המחלוקת יובן הקשר להמשך, שבו בית הלל מצדדים בכך שיינתנו לה ארבעה לילות.

כעת יש מקום לברר באיזה מקרה מדובר: האם ראתה הילדה דם או שמא לא ראתה? בית שמאי מניחים שכעבור ארבעה ימים מאז נבעלה, אפילו אם לא ראתה הרי היא כאילו ראתה.

בשלב זה, מן הראוי להביא את דברי התוספתא במלואם: "תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, ונשאת – בית שמאי אומרים: נותנין לה ארבעה לילות מסורגין, אפילו ארבעה חדשים, ובית הלל אומרים: כל זמן שניגפת. במה דברים אמורים? בזמן שלא הפסיקה. אבל הפסיקה וראת מחמת תשמיש – הרי זו טמאה נדה ונותנין לה עד שתחיה המכה" (נידה ט, ז [עמ' 651]). לפי התוספתא, לדעת בית שמאי, הילדה נחשבת טהורה על פני כל התקופה שבמהלכה היו ארבעה אירועים של קיום יחסי אישות (ולא ארבעה לילות רצופים). בית הלל לעומתם תולים את הזמן שבו היא עדיין טהורה בהיותה "ניגפת", כלומר, כל זמן שכואב לה בשעת הבעילה, כלומר, האזור שבו היה קרום הבתולין לא נרפא במלואו, או אולי כל זמן שכואב לה עקב החדרת גוף זר לנרתיק, שכן היא צעירה והנרתיק צר מכדי לקיים יחסי אישות בנוחות.

התוספתא ממשיכה: "שינת מראה דמים וראתה – הרי זו טמאה נדה. ושהגיע זמנה לראות, הפסיקה וראת שלא מחמת תשמיש – הרי זו טמאה נדה, ונותנין לה לילה הראשון בלבד. שינת מראה דמים וראת – הרי זו טמאה נדה. לזו בית הלל אומרים: כל הלילה שלה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותנין לה עונת שלמה חצי יום ולילו" (שם, ח [עמ' 651]). כלומר, אם מראה הדמים השתנה וכעת הילדה מדממת דם שנראה שונה מדם הבתולין, דם זה ייחשב דם נידה. ברור אפוא שדם הבתולין טהור, ואם הגיע זמנה לראות היא בוודאי נידה, ואף על פי שהיא ספק נידה נותנים לה את הזכות להיות טהורה בלילה הראשון. אם התוספתא היא פירוש למשנה, במקרה כזה של שינוי דמים בית שמאי נותנים לה ארבעה לילות. אבל סביר יותר שבתוספתא מופיע מקרה שאיננו במשנה, וגם בית שמאי יודו כאן לבית הלל. לפי זה, התוספתא מדגישה שזו דעת בית הלל רק אגב הדמיון למשנה, ובמקרה של שינוי מראה, בית שמאי מודים. אם נוסח התוספתא מדויק, בית שמאי חולקים ומקלים מאוד, ואף שרגליים לדבר שהופיע דם הווסת, היא נחשבת טהורה. הביטוי הוא "נותנין לה", אבל למעשה הנתינה היא לשני בני הזוג, כדי שיוכלו להתרגל זה לזו באין מפריע.

ברורה עוד יותר ההלכה הבאה: "וכולן שהיו רואות דם – בודקין אותן בשפופרת, חוץ מן הבתולה, שדמיה טהורין מפני שהוא דם בתולין, ובכולן היה רבי מאיר אומר כדברי בית שמאי. שאר הראיות – הכל לפי הדמים. היה רבי מאיר אומר: דמים משונין זה מזה" (שם, ט [עמ' 651]).²ראו עוד, בבלי, נידה סה ע"ב. משמע מכאן על כל פנים שבתולה דמיה ודאי טהורים ודם בתולין לעולם טהור, אבל לדעת בית שמאי, לאחר ארבעה לילות לסירוגין שבהם שהו בני הזוג יחדיו אובדת חזקת הבתולין. בהלכה הבאה מציעה הברייתא הבדל חזותי בין דם בתולין לדם נידה: "דם הנדה אדום, דם הבתולים דיהה. דם הנדה זוהם, דם הבתולים אינו זוהם. דם הנדה מן המקור, דם הבתולין מן הצדדין" (שם, י [עמ' 651]). שוב ברור שרק אם הדין הוא שדם בתולין טהור יש צורך בחידוד ההבחנות הטכניות והחזותיות בין שני הדמים.

מהבחינה הרפואית ברור שדם הנידה מופיע עם הבשלות המינית. אין לו קשר לדם בתולין, שהוא דם של פצע רגיל, ובעילה אינה מזרזת את הופעת דם הנידה ואת המחזור החודשי.

עוד מן הראוי להעיר: לפי בית שמאי, ארבעה לילות הם זמן מספיק לבעילה ראשונה ולריפוי הפצע. המשנה בכתובות קובעת שבתולה נישאת ליום רביעי (כתובות א, א), והלילה הרביעי הוא אפוא ליל מוצאי שבת. יש להניח שאם החתן לא הצליח לבעול את אשתו בלילות הראשונים הדבר נבע ממתח, מרעש, מחוסר ניסיון ומהתרגשות, ועד הלילה הרביעי הצליח הדבר בידו. מה גם ששבת הייתה זמן מובהק לקיום יחסי אישות,³ראו מבוא למסכת שבת. ולכן נותנים לו זמן עד מוצאי שבת. פירוש זה מפורש בהמשך, אולם לדעתנו הוא אינו משקף את עמדת בית שמאי, שכן בתוספתא שהבאנו, מפורש: "תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, ונשאת – בית שמאי אומרים: נותנין לה ארבעה לילות מסורגין אפילו ארבעה חדשים" (שם, ז [עמ' 651]). הרי שבית שמאי אינם קובעים זמן קבוע (עד מוצאי שבת), אלא ארבעה לילות של בעילה המשתרעים על פני זמן רב.

נעיר בדרך אגב הערה נוספת. כידוע, הייתה מחלוקת בין אנשי יהודה לאנשי הגליל, שבה התירו אנשי יהודה לקיים יחסי אישות מזדמנים בזמן האירוסין בעוד הנערה בבית אביה.⁴ראו פירושנו לכתובות א, ה ובמבוא למסכת קידושין. בדיוננו ראינו שזו הייתה ההלכה הקדומה, ומנהג הגליל לא לאפשר זאת היה חידוש תַנאי מדור אושא בערך. אם כן, אפשר לפרש שארבעת הלילות הראשונים שבהם מדובר הם עדיין בזמן האירוסין, והניסוח של דברי בית שמאי מתאים למנהג יהודה וכמובן גם למנהג הגליל. ואילו הניסוח של בית הלל להלן, שנותנים ארבעה לילות עד מוצאי שבת, הוא כמנהג הגליל. בית שמאי ובית הלל הם חכמי יהודה המובהקים. הווה אומר, דברי בית שמאי כפי שהם מתפרשים בתוספתא עשויים להתאים למנהג יהודה. לעומת זאת, דברי בית הלל להלן הם ניסוח גלילי בלבד, המתאים את ההלכה (את דברי בית הלל) בעניין זה לנוהג הקבוע בימי התנאים המאוחרים, לאחר דור אושא, שבו עברו בתי המדרש לגליל. בדיוננו במבוא לקידושין ראינו משניות וברייתות נוספות המסבירות את עמדות חכמי יהודה כך שתתאמנה להלכה הגלילית, שהייתה מקובלת בימי התנאים והאמוראים. גם משנתנו מניחה שיחסי האישות מתחילים רק עם הנישואין, והם תיקון וניסוח של ההלכה היהודאית כך שתתאים להלכה הגלילית. כאמור, דעת בית שמאי מתאימה לשני המנהגים ולא היה כל צורך לעדכנה.

המשנה מציגה את הטהרה כמתת מיוחדת: "נותנים לה". ובכלל, האישה מתוארת כמי שנזקקת ליחסי האישות והגבר משמח אותה. בשבילו זו חובה הלכתית, והיא, שאינה חייבת מבחינה הלכתית, עושה זאת מהנאה בלבד. עמדה זו נרמזת כבר בתורה, המשחררת (ממלחמה) את החתן הטרי לביתו: "ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים כד, ה). היא תשמח. והוא? גישה זו מודגשת עוד יותר בתלמוד הבבלי: "והאמר רבא: חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה! – סמוך לווסתה" (בבלי, פסחים עב ע"ב). הגבר משמח אותה, במיוחד עקב הסיכוי שייוולד בן, והוא כביכול עושה זאת רק להנאת אשתו.

למעשה, הנתינה היא לשניהם. לעתים היא רוצה בכך יותר מהבעל ולעתים הוא רוצה בכך יותר ממנה. אבל במשנת נידה, האישה היא העומדת במרכז. היא האחראית על הטומאה והיא טהורה לבעלה או טמאה לו (לעיל ב, ד). בתלמוד הבבלי מודגש שבדרך כלל היא כמהה לו, והוא, אין לו רצונות משלו. לכן גם כאן האישה היא העומדת במרכז ההלכה. מאחורי הניסוח מסתתרת ההנחה שהיא מעוניינת ביחסי אישות יותר מן הגבר. ואם אין כוונה כאן, המשפט עצמו מעצב תפיסה חברתית כזאת, והרחבנו בכך במבוא למסכת. המשנה מעצבת את התפיסה הזאת ומדגישה אותה גם כשאינה הגיונית, כמו במשנתנו. כך למשל, כשמדובר בילדה בת חמש, אין לה רצון, אין לה אחריות והיא אינה מעוניינת ביחסי אישות. גם המונח "בעילת מצווה" מתייחס בעיקר לגבר (ראו להלן),⁵יבמות ו, ו, שם הנושא נמצא במחלוקת תנאים בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית, נח פרק ט : " 'ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ' – אחד הזכר ואחד הנקבה מצווה בפריה ורביה, אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה". וכן המונח "שלילה [כולו] שלה" מתייחס ליחסי אישות כרצון שלה, ולא נאמר כולו "שלו". אין זה בהכרח תיאור המציאות הקדומה אלא הצורה שבה ראו חכמים תחום זה של החיים.⁶ייתכן שהמשנה משקפת מצב של ביגמיה, אבל גם במצב זה, ההקלה ההלכתית היא לטובת הגבר והאישה כאחד, אם כי לגבר יש אולי גם פתרונות חילופיים.

הגיעה זמנה לראות, ונישאת – היא מבוגרת מבחינה מינית אבל עוד לא ראתה דם בפועל, או הופיעו אצלה כבר סימני המין המשניים: שיעור הערווה ו/או תחילת התפתחות השדיים, אבל עוד לא הופיעה הווסת הראשונה. בית שמי נותנין לה לילה ראשון – את הדם שהיא רואה בלילה הראשון בלבד לאחר בעילתה תולים לה כדם בתולין, שטהור (גם אם שימשו יותר מפעם אחת במהלך אותו לילה), ואם הופיע או המשיך הדם בלילה השני והלאה אי אפשר לתלותו עוד בדם הבתולין והוא נחשב דם נידה, שטמא, שכן כבר הגיע זמנה לראות ויש לחשוש שמא פירסה נידה. [ו]בית הלל אומרים: עד מוצאי שבת ארבעה לילות – כניסוחם של בית שמאי בנוגע לתינוקת קטנה בלבד, ומאותה סיבה, שכן אפשר לתלות בדם בתולין, שהוא דם מכה, וטהור, עד ארבעה לילות מהבעילה הראשונה. יש כאן כנראה ביטוי מצד אחד לכך שפצע קריעת הבתולין של נערה גדולה יותר מתרפא מהר יותר מעצם העובדה הביולוגית שפתח הנרתיק שלה רחב מזה של תינוקת; מצד שני, יש חשש שהנערה תראה דם נידה, שכן כבר הגיע זמנה לראות, דבר שאינו קורה אצל ילדה. לכן בית הלל נותנים לילדה את כל הזמן עד לריפוי המלא כדי לתלות את הדם בדם בתולין, ואילו לנערה הם נותנים ארבעה ימים בלבד, הן מפני החשש שתפרוס נידה הן מפני שריפויה מהיר יותר.

עם זאת, אפשר לראות במשפט זה ביטוי ברור לתפיסה שהנישואין היו בליל רביעי ("בתולה נשאת ליום הרביעי" [כתובות א, א]) והלילה הרביעי הוא מוצאי שבת, שעד אז, לדעת בית הלל, יכולה לשמש עם בעלה אף על פי שרואה דם, שכן תולים זאת בדם בתולין. מבחינה סגנונית, המשפט "עד מוצאי שבת" הוא נטע זר במשנה, ולדעת חכם אחד הוא תוספת אמוראית.⁷גרוזמן, נידה, עמ' 30-28. אנו לא השתכנענו בכך. אמנם הבבלי (נידה סד ע"ב) שואל מדוע הכפילות, אולם לדעתנו הכפילות בלשון המשנה אינה חריגה,⁸ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. וודאי לא במקרה שבו יש לה משמעות ושבו מתגלמת מחלוקת על דברי בית שמאי: "במסורגין". בהמשך הסוגיה שם: "מיתיבי: מעשה ונתן לה רבי ארבע לילות מתוך י"ב חדש" (נידה סד ע"ב). רבי הבין אפוא שאלו ארבעה לילות מסורגין (והילך כדעת בית שמאי), אולם אין זו עדות לנוסח המשנה אלא לכך שעמדתם של בית שמאי התקבלה בחלקה להלכה.⁹למקרים נוספים ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. עם זאת, כאמור לעיל, ניסוח זה הוא כמנהג הגליל,¹⁰לפי מנהג הגליל, שהוא מנהג בבל השורר עד היום, האירוסים אינם מקנים לבעל זכויות של מעשה אישות, ורק בזמן הנישואין הוא רשאי (חייב) לקיים עמה יחסי אישות ולקיים את מצוות "פרו ורבו". וברור שעורך המשנה התאים את דברי בית הלל להלכה שנהגה בימיו (מנהג הגליל). מכל מקום, הבבלי כבר הכיר משפט זה במשנה, שכן הוא מקשה מה המשפט מוסיף, והוא נמצא בכל עדי הנוסח.

מכל מקום, שני הבתים (בית שמאי ובית הלל) הכירו בעובדה שנשף הנישואין נמשך ברגיל לפחות ארבעה ימים ושרק אחרי זמן זה יש להניח שבני הזוג כבר התרגלו זה לזו וקיימו יחסי אישות כהלכה. כמובן, חכמים מתייחסים גם למקרים האחרים, אבל סתם נשף הוא ארבעה ימים.

ראת ועודה בבית אביה – היא בוגרת, וכבר ראתה דם קודם נישואיה.

בית שמי אומרים: נותנין לה בעילת מצוה – בלבד, כלומר, בעילה ראשונה, לא ארבעה לילות, כמו אצל הנערות האחרות שעוד לא ראו (הרישא של המשנה), שכן תולים את הדם בדם הבתולין, שהוא טהור. ייתכן אפילו שלהלכה זו יש לצרף את ההבחנות שבתוספתא שציטטנו (נידה ט, י [עמ' 651]), שאפשר להבחין בין דם נידה לדם בתולין. מכל מקום, גם בית שמאי מתירים לה (לזוג) לסיים את הבעילה הראשונה, אף שבמצב רגיל, עם הופעת הדם נדרשת פרישה מידית.¹¹לפי הבבלי (נידה סה ע"ב), אם עצם מעשה התשמיש גורם בוודאות להופעת דם בתולין, התשמיש אסור. בבבלי ישנן הנחיות כיצד לפרוש אם התגלה דם באמצע המעשה. ו]בית הלל אומרים: כל הלילה שלה – "שלה", כלומר, במשך כל הלילה כולו האישה טהורה ורשאית לקיים יחסי אישות חוזרים בלילה, שכן אפשר לתלות את דם הבתולין שיצא בביאה הראשונה למשך כל הלילה כדי לאפשר בעילות נוספות. רק למן הלילה הראשון ואילך חוששים לדם נידה, שכן אישה זו כבר התנסתה בדם נידה והוכח שיש לחשוש לדם זה. מבחינה זו, בית הלל נוקטים כאן גישה מקלה יותר. אין חוששים לכך אפילו אם הדבר עלול לקרות. ניכר שבית הלל ובית שמאי (במידה פחותה) מאפשרים לזוג את המגע הראשון אף על פי שיש סיבות לאסור זאת.

עד כאן ההלכה במשנה בנויה במערכת היררכית ברורה של שלושה על שלושה מצבים, והחומרא עולה בדרגה אחת.

על רקע זה ברור שגם לדעת בית שמאי דם בתולין אינו מטמא כדם נידה. שאם לא כן, במקרה הראשון האישה הייתה טמאה ברגע שהופיע דם הבתולין. רק הבעילה החוזרת ונשנית גורמת דימום הנחשב מטמא.

בתוספתא מוצאים עמדה נוספת: "שינת מראה דמים וראתה – הרי זו טמאה נדה. ושהגיע זמנה לראות, הפסיקה וראת שלא מחמת תשמיש – הרי זו טמאה נדה. ונותנין לה לילה הראשון בלבד. שינת מראה דמים וראת – הרי זו טמאה נדה. לזו בית הלל אומרים: כל הלילה שלה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותנין לה עונת שלמה, חצי יום ולילו" (נידה ט, ח [עמ' 651]). רבן שמעון בן גמליאל קוצב אותו זמן בצורה שונה, כך שיוצא שהוא מקל מבית הלל (שכן בפועל האישה מקבלת עוד חצי יום טהור). כל התַנאים מכירים בכך שהדם חשוד כדם נידה משום שצבעו אחר (להלן), וכנראה "נותנין לה" מרמז על החלטה מלאכותית להעניק לאישה מעמד של טהורה כדי לא לפגוע בשמחת החתונה ולאפשר לה (לבני הזוג) לממש את הזוגיות החדשה שלהם. בכך מעניקה המשנה מעמד מיוחד לטומאת הנידה. החומרא וחרדת הטומאה¹²"חרדת טומאה" איננה ביטוי הלכתי. אדרבה, בהלכה עצמה חשש הטומאה הוא ככל חשש הלכתי אחר ואיסור טומאה הוא ככל איסור אחר. אבל מבחינה חברתית עמדו חוקרי דתות על החרדות המיוחדים המתלווים למונח הטומאה או הטאבו. ראו דוגלאס, טהרה וסכנה. נדחות מפני שמחת החתונה וקדושת המעמד. כך גם הסברנו את המשנה לעיל: "כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך – נשיהם להם בחזקת טהרה" (נידה ב, ד). התלמודים התקשו בהלכה משום שמבחינה משפטית ההגעה מהדרך אינה משנה את מעמד האישה, ואכן כך הדבר מההיבט ההלכתי. אבל חכמים הבינו את חשיבות המפגש, לא רצו לפגוע בו ואפשרו מפגש הדדי בתנאים מסוימים למרות חשש הטומאה. הגישה שלפיה יש נסיבות שבהן הטומאה נדחית מעניקה לטומאת הנידה מעמד הלכתי רגיל. היא איננה סכנה מיסטית כפי שמגדירים אותה חוקרי חברה,¹³ראו דוגלאס, שם. כלומר, עברה איומה. אין בה חשש לפגיעה בוולד או לאסון טבע. זו הלכה רגילה בעלת ממד טכני כמו כל איסור אחר, ואם יש נסיבות מקלות אפשר להתירה בסדר העדיפות ההלכתי־זוגי שמציעים חכמים. כמובן אי אפשר להתיר איסור תורה, אבל במקרי הגבול כמו במשנתנו או במשנה לעיל בדבר הבא מן הדרך, מצאו חכמים דרכים להקל.

עוד שנינו בתוספתא: "וכולן שהיו רואות דם בודקין אותן בשפופרת, חוץ מן הבתולה, שדמיה טהורין מפני שהוא דם בתולין. ובכולן היה רבי מאיר אומר כדברי בית שמאי. שאר הראיות – הכל לפי הדמים" (נידה ט, ט [עמ' 651]). התוספתא מציעה אפשרות אחרת, של בדיקה בשפופרת. התלמוד הבבלי מסביר כיצד הבדיקה מתבצעת: "כיצד בודקת את עצמה? מביאה שפופרת ובתוכה מכחול, ומוך מונח על ראשו. אם נמצא דם על ראש המוך, בידוע שמן המקור הוא בא. לא נמצא דם על ראשו, בידוע שמן הצדדין הוא בא" (נידה סו ע"א). אם כן, דם הבתולין טהור, שכן הניחו שהוא בא מן הצדדים, ולברייתא שיטה להבחנה בין דם שבא מהצד, שהוא טהור, לבין דם נידה, המגיע מעמקי הרחם ומופיע במרכז ("ראש") המוך. אבל בתולה אפילו אינה צריכה בדיקה זו. רבי מאיר, שעליו נאמר שהוא נוקט את דעת בית שמאי (תוספתא, נידה ט, ט [עמ' 651]) סבור כנראה כתוספתא שהבאנו, שאפשר להבחין בין דם בתולין לדם נידה לפי צבעו, וראו בנספח הרפואי, סעיף 37.

הראייה בשפופרת אינה מוסכמת על הכול. בבבלי, בסוגיה אחרת, נקבע: "הרואה דם בשפופרת, מהו? 'בבשרה' אמר רחמנא, ולא בשפופרת" (נידה כא ע"ב). אם כן, התלמוד מתחבט בשאלה אם אפשר להשתמש במכשיר, ויש מי שסבור שדם בשפופרת אינו נחשב טמא. כלומר, אי אפשר לפסוק אם האישה טמאה או טהורה באמצעות השפופרת. הוא מסכם שאכן ישנה מחלוקת בנושא השימוש בשפופרת.

אפשרות שנייה היא הבחנה בין סוגי הדמים: "היה רבי מאיר אומר: דמים משונין זה מזה.¹⁴משפט זה מופיע בהלכה ט והמשכו בהלכה י. מי שחילק את ההלכות לא חילקן נכון. דם הנדה אדום, דם הבתולים דיהה; דם הנדה זוהם, דם הבתולים אינו זוהם; דם הנדה מן המקור, דם הבתולין מן הצדדין" (תוספתא, נידה ט, ט-י [עמ' 651]). אם כן, צבע הדם מעיד על טיבו, וברור שלפי הברייתא דם הבתולין טהור לחלוטין.

ההלכה הקובעת שדם בתולין טהור מוסכמת על כל תַנאי הפרק (ומודגשת בתוספתא). היא קרובה לעמדה שלפיה כל דם מכה טהור, וזו עמדתו העקרונית של רבי. ההגבלות המעטות במשנה נובעות מהחשש שבמקביל לדם הבתולין – הטהור לכל הדעות – יופיע פתאום גם דם נידה. כל זאת בניגוד למקובל בהלכה כיום, שלאחר בעילת מצווה יש לפרוש מן האישה (בכל סוגי הנשים). נפרט בנוגע לכך להלן.

רבי מקבל בקלות רבה הסברים לאי הימצאות בתולין אצל הבחורה או לכך שדם הבתולין לא נראה. נסתפק בסיפור אחד נוסף המיוחס לו: "מעשה באשה אחת שלא נמצאו לה בתולים ובא מעשה לפני רבי. אמר לה: איכן הן? אמרה ליה: מעלותיו שלבית אבא היו גבוהין ונשרו, והאמינהּ רבי. הדא דתימר, שלא להפסידה מכתובתה. אבל לקיימה אינו רשאי, משום ספק סוטה" (ירושלמי, כתובות א א, כה ע"א). בסיפור המקורי רבי מאמין לה, אבל האמוראים מתקשים לקבל את הסיפור, מצמצמים אותו להיבט הממוני ופוסלים את הנישואין עם האישה. עצם ההבחנה בין שני ההיבטים של אותו מצב אינה סבירה, ומעידה על הקושי של האמוראים לקבל את ההיתר. האמוראים סברו כפי הנראה שיש להבחין בין דיני ממונות (כתובתה) לבין איסור אישות על כל הכרוך בכך.¹⁵ראו עוד, יבמות טו, ג, שם מחלקים בית הלל בין מהימנות בדיני ממונות לבין מהימנות בדיני אישות, ובית שמאי דורשים גישה משפטית אחידה. ראו פירושנו למשנה שם.

במשנתנו מוצגת מחלוקת בית שמאי ובית הלל. במסכת כלה¹⁶מסכת כלה שייכת לקבוצת המסכתות המאוחרות (בתר־אמוראיות). בחיבור ישנם משפטים דמויי משנה שעליהם דיון בארמית מעין גמרא. אך אין זו משנה אלא חיבור מאוחר שמשוקעים בו מקורות קדומים רבים. זו מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, אבל העמדות שונות במקצת: "כלה – כיון שנבעלה יום ראשון אסורה לבעלה כל שבעת ימים, דברי רבי אליעזר [החושש שהמשך הדימום אינו עקב קרע הבתולין אלא הוא וסת שהגיעה מיד לאחר מכן], ורבי יהושע אומר: עד שיבדוק הדבר; אם היתה נדה בבית אביה – אסורה [שכן הוכח שהיא עשויה לקבל וסת]; ואם לאו – מותרת" (א, ד [עמ' 174] ומקבילות). עוד מוסיפה ה"גמרא" על "משנה זו": "וכמה זמן, ר' יהושע אומר שלשה ימים". לכאורה מסכת כלה חוזרת על עמדות התנאים שבמשנה, ורבי אליעזר מייצג את בית שמאי. אבל לא היא. המשנה עוסקת בקטנה, ואילו מסכת כלה, שהיא מקור בתר־תלמודי, עוסקת בכל אישה (כמוכח מדברי רבי יהושע). כך יוצא שבמסכת כלה באה לידי ביטוי הדעה שדם בתולין מטמא, ורבי יהושע מתנגד לכך, ולדעתו הדם מטמא רק אם יש רגליים לדבר שהוא דם נידה. ניכרת אפוא מגמת החמרה לפרוש אחרי הלילה הראשון. לדעת רבי יהושע, תלמיד בית הלל, אין לאישה את כל הלילה אלא היא צריכה בדיקה (בשפופרת או באבחון הדמים), ולדעת ממשיכם של בית שמאי, דם הבתולין מטמא או משום שהוא חשוד כדם נידה או משום שהוא אסור בפני עצמו. מכיוון שהמסורת מחמירה במידה רבה מהמשנה, יש לראות בכך חומרא מאוחרת בשם תנאים ולא מסירה רֵאלית של דבריהם כמות שנאמרו.

תנאים אחרים מבטאים דעות שונות במקצת. רבן שמעון בן גמליאל מתיר לבעול בעילה שנייה באותו לילה כבית הלל, אך חולק עליהם בפרטים (תוספתא, נידה ט, ח [עמ' 651]; בבלי, נידה סה ע"א). גם עמדתו של רבי יהושע במסכת כלה וגם עמדתו של רבן שמעון בן גמליאל מלמדות שהאיסור אינו הלכתי. אם דם הבתולין מטמא, האישה טמאה כבר לאחר הביאה הראשונה, ואם היא טמאה כנידה, היא טמאה שבעה ימים. אם כן, ההסבר המשפטי אינו מספק, ונחזור לכך להלן. בית שמאי אוסרים בעילה אחרי הלילה הראשון, חכמי בבל אוסרים אותה מיד לאחר הפעם הראשונה.(נידה סה ע"ב),¹⁷ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. וגישתם מחמירה הרבה יותר. התמונה הכללית היא שהאמוראים קיבלו את ההחמרה שלפיה דם בתולין מטמא את האישה.¹⁸גרוזמן, נידה, עמ' 51-39. על רקע זה מעניינים כמה ביטויים חריגים.

בירושלמי מובא: "[1] שמואל אמר: כל ההיא הילכתא דרישיה דפירקא אחרייא דנידה – להלכה אבל לא למעשה. [2] רבי יניי ערק אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת. [3] בעון קומוי רבי יוחנן:¹⁹חסר בשרידי ירושלמי, עמ' 11 ( T-S F17.3); רי"ף על שבועות ד ע"ב; רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל, עמ' 7; גינצבורג, פירושים, עמ' 365. מהו לתל(י)ות בדם? ולא הורי [על חשיבות שורה זו ראו להלן]. [4] מהו לבעול בעילה שנייה? אמרין: לתלות בדם המכה לא הורי, ולבעול בעילה שנייה הוא מורייא? [5] מה צריכה ליה? בשבאו לה ימי הפסק ימי טהרה בנתים. [6] אמר רבי אבהו: שושביניה דרבי שמעון בר אבא הוינא, [ו]שאלית לרבי אלעזר: מהו לבעול בעילה שנייה? ושרא ליה, דהוא סבר כהדא דשמואל, [7] דשמואל אמר: פירצה דחוקה נכנסין בה בשבת, אפילו [מ]משרת צרורות. [8] אמר רבי חגי: שושביניה דרבי שמואל קפודקיא הוינא, שאילית לרבי יאשיה, ושרע מיניה. [9] שאילית לרבי שמואל בר רב יצחק. אמר לי: מעתה, איזה דם נידה ואי זה דם בתולים? [10] תני: כלה אסורה לביתה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס של ברכה, דברי רבי אליעזר. מאי טעמא דרבי אליעזר? אי איפשר שלא יצא דם נידה עם דם בתולים" (ברכות ב ה, ה ע"ב). כאן אנו רואים שני דברים. ראשית – לפי רבי אליעזר דם בתולין מוחזק כטהור, אבל "אי איפשר" שלא יצא אתו גם דם נידה, הטמא. רבי אליעזר, המחמיר, סובר שמבחינה פיזיולוגית קרע דם הבתולין גורם באופן כלשהו גם ליציאת דם נידה רחמי, שהוא טמא, ולכן כל דם, כולל דם בתולין, הופך טמא (ראוי להדגיש שאין לכך ביסוס רפואי). בין יתר החכמים יש המהלכים כנראה בדרך זו של רבי אליעזר (רבי ינאי [2]). גם לפי הירושלמי דם בתולין טהור, אבל נאסרה בעילה שנייה מסיבות צדדיות, ואפילו האוסרים על בעילה שנייה מציגים את האיסור רק כהלכת חסידות. המתירים מתירים זאת בדוחק (פירצה דחוקה).²⁰ונראה שחלק מסוגיה זו נכלל אל תוך סוגיית נידה סד ע"ב. ראו גם דברי ליברמן אצל לוין, חילופי מנהגים, עמ' 18. בבבלי נאמר שרב ושמואל נהגו להסיק מהמשנה "כדמסיק תעלא מבי כרבא", כפי שמעלה השועל משדה כרוב. גינצברג סבר שמשמעות הביטוי היא שלא סברו שדינים אלו נאמרו להלכה. לדעתנו, מגמת המימרה פולמוסית: הם לא הסיקו את המסקנות הנכונות והמלאות מהסוגיה אלא ליקטו מעט פרי והזיקו לכל השאר.

בירושלמי שתי מגמות: מקלה ומחמירה. המימרה הראשונה היא של שמואל, הקובע שכל ההלכות שבמשנתנו אינן למעשה אלא רק להלכה. הוא אינו נוקט עמדה במחלוקת אלא סבור שכל המשנה בטלה.²¹ראו גינצבורג, פירושים, עמ' 363-362, שפירש כך גם את דברי רב המובאים לעיל. המשפט השלישי מספר על מקרה שרבי יוחנן נשאל בו והוא אינו אוסר אף על פי שזו הלכה מפורשת במשנה. אמנם לא נאמר מה דעתו, אבל מהמשפט הבא אפשר ללמוד שהוא התיר. כך אנו קוראים את המשפט שבדפוס (כאמור, בכתב היד מהגניזה הנוסח שונה):²²זו השלמה שלנו, החסרה בכתב היד.

לפי כתב היד נשאלו שתי שאלות. הראשונה משפטית: מהו לתלות בדם מכה? (ואז הבעילה הראשונה אינה מטמאת; השאלה השנייה היא: מהו לבעול בעילה שנייה. בשניהם רבי יוחנן אינו עונה, ונותרנו ללא תשובה. עיקר ההבדל הוא בסדר השאלות. בכתב היד לא נזכר רבי יוחנן ואפשר להבין שהדובר הוא שמואל. בעניין זה, נוסח הדפוס נראה לנו מקורי.²³להבנה שונה ראו גינצבורג, פירושים, עמ' 365. תוך כדי הדיון מתברר שהציבור (או חכמים אחרים) תמהו על השאלה השנייה: שרבי יוחנן מתנגד לתלות את דם הנידה במכה וסבור שכל הדמים מטמאים²⁴ראו דיוננו בדם נידה במבוא למסכת. ובכל זאת הוא טוען שדם בתולין אינו מטמא? השואלים מניחים שדין דם בתולין כדין דם מכה ושכל הסבור שדם מכה מטמא אוסר גם בעילה שנייה ורואה בדם הבתולין דם נידה, אבל מי שסבור שדם מכה טהור יטהר גם בתולה שנקרעו בתוליה. מה סבר רבי יוחנן? כנראה, בניגוד להיקש הרגיל, הוא לא ראה בדם בתולין דם מכה וסבר שלדם זה אופי אחר, מיוחד, ואינו מטמא. המשפט החמישי הוא ניסיון מלאכותי לתרץ את דברי רבי יוחנן ולהפכם על פניהם. בעצם, דם בתולין טמא, אבל לאחר כמה ימי טהרה וטבילה הבתולה טהורה. מי שכתב את המשפט הניח (בשלב ההוה אמינא) שלפי רבי יוחנן אסור לבעול בעילה שנייה ודם מכה מטמא, ומסבירים שלדעת רבי יוחנן דם כזה מטמא רק אם הגיע אחרי הפסקה. אבל בסוגיה נאמר שרבי יוחנן "לא הורי", כלומר, לא הורה, מכיוון שמותר לטהרה בטענה זו, והוא לא חש נוח לטהר משום ששאף להחמיר, ללא סיבה הלכתית. המשיב של משפט [5] מניח שהוא הורה לאיסור. משפט [6] מתאר היתר שלפיו דם בתולין אינו מטמא, על סמך דברי שמואל [7]. רבי יאשיה נשאל שאלה זו והתחמק מלענות עליה [8].

המגמה המחמירה עולה בדברי רבי ינאי [2] ואולי גם בדברי רבי שמואל בר יצחק [9]. לשונו של חכם זה עמומה, וקשה להבין למה התכוון. וכך מסכמת הסוגיה, כדעת רבי אליעזר [10].

נימוקו של רבי אליעזר מעניין: דם בתולין אינו טמא כדם נידה, אלא "אי איפשר שלא יצא דם נידה עם דם בתולים" (ירושלמי, שם), כלומר, הבעילה גורמת לאישה ליציאת דם נידה. טיעון זה, אין לו כל בסיס רפואי. דם הווסת מופיע תמיד כ-14-12 יום לאחר הביוץ אם לא היה היריון, ואין לו כל קשר לקיום יחסים, להתרגשות, לתשוקה או לכל דבר אחר. מכאן שגם המושג "דם חימוד" המופיע בגמרא בהקשר זה אין לו כל בסיס רפואי מדעי.

ביטוי מעניין להחמרה אפשרית בדין דם בתולין²⁵בניגוד לדם בתולה שבפרק א, שהוא דם נידה של בתולה. כדם נידה מופיע לכאורה במדרש: " 'כי יפלא' – מלמד שבמופלא הכתוב מדבר; 'ממך' – זו עצה; 'דבר' – זו הלכה; 'למשפט' – זה הדין; 'בין דם לדם' – בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה; 'בין דין לדין' – בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות; 'בין נגע לנגע' – בין נגעי אדם לנגעי בגדים לנגעי בתים" (ספרי, דברים קנב [עמ' 205]; מדרש תנאים על דברים יז, ח [עמ' 102]). המדרש מונה את תפקידיו של בית הדין. הוא דן גם בדיני ממונות וגם בדיני נפשות, ומשתמע שדינם שונה. עם זאת, אין כאן בהכרח הבחנה של "פטור" לעומת "אסור" אלא של שני סוגים שלכל אחד מהם איסורים אחרים, כגון ההבחנה בין נגעי אדם לנגעי בתים. לפי המדרש יש טעם להבחנה בין דם נידה לדם זבה, שדיניהם שונים (כפי שהראינו במבוא למסכת), וביניהם לדם היולדת, שגם דיניו שונים משני הקודמים ואינו דם נידה אף לא דם זיבה. אבל המדרש התנאי אינו מזכיר הבחנה בין דם מכה (בתולין) לדם נידה. דם הבתולין אינו נזכר, ואפשר להבין מכך שהוא כדם נידה, או להפך, שהוא אינו בגדר הדמים הטמאים ולכן אינו מטמא.²⁶זאת במסגרת הבנתם של חכמים. המדרש אינו מתייחס אפוא לדם בתולין. אפשר לפרש שהחמירו בו, אבל כאמור אפשר גם לפרש ההפך, ואין ללמוד מהיעדרו דבר בטוח.

אגב אורחא נעיר שזו אחת העדויות הקדומות לעיסוקו המוסדר של בית הדין של התנאים בעסקי דמים ובהבחנות ביניים. תפקיד בית הדין הוא לשפוט במקרים אלו כבכל סכסוך חברתי או שאלה דתית. מכל מקום, במקבילה האמוראית מופיע דם הבתולין במפורש: " 'בין דם לדם' – בין דם נידה לדם בתולים, בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת" (ירושלמי, סנהדרין יא ג, ל ע"א).²⁷בבבלי, סנהדרין פז ע"א לא נזכר דם בתולים. אם כן, דם נידה אינו כדם בתולין, ודם הבתולין טהור. במדרש אחר מדגיש האמורא שההבחנה "בין דם לדם" היא שהאחד טהור והאחר טמא: "ומניין שיש דמים טמאין ויש דמים טהורין? רבי חמא בר יוסף בשם רבי הושעיה, כתיב: 'כי יפלא ממך דבר למשפט' – 'בין דם ודם' אין כתיב כאן אלא 'בין דם לדם'. מיכן שיש דמים טמאין ויש דמים טהורין" (ירושלמי, נידה ב ה, נ ע"א). פשט הכתוב הוא שההבחנה בין דם לדם היא כמו ההבחנה בין נגע לנגע או בין דם זבה לדם נידה. לכל דם ולכל נגע ייתכנו דינים שונים.²⁸השיפוט בין דם לדם נזכר בדברים יט, ח ובדברי הימים ב יט, י. ברם שם אפשר לפרש שהכוונה היא לדיון בדיני נפשות. מכל מקום, מספר דברים עולה בבירור שבית הדין דן בנושאי "פולחן" (בין נגע לנגע). ברם בית הדין שם ובסיפור יהושפט בספר דברי הימים הוא בית דין ממלכתי של כוהנים. איננו עוסקים בדמותו של בית דין זה אלא בבית הדין התנאי, שלא מונה בידי מלך ולא כלל כוהנים. ראו במבוא למסכת סנהדרין. אבל אין מקשים על המדרש, וברור שהדרשן סבור שיש דם טהור, שהוא "דם בתולים" ("דם יולדת בדמי טהרה" אינו נזכר במדרש).

אם כן, מצינו מחלוקת בנוגע לתינוקת שדיממה. על כך עמד כבר גרוזמן. מחלוקת נוספת מצאנו על דם בקיעת הבתולין. בספרות התנאית דם הבתולין טהור,²⁹כפי שהדגשנו, גם לדעת בית שמאי הדם טהור, ורק תשמיש נוסף מתפרש כדם נידה. אולם מאוחר יותר ניכרת מגמה של החמרה ומיעוט בהבחנות משנה תוך שוני בין אמוראי ארץ ישראל, שהיו מהם שהחמירו, לאמוראי בבל, שהקלו מעט. על עמדתם המחמירה של גאוני בבל עמדנו במבוא למסכת, בפרק העוסק בגישתם להלכות נידה. מכל מקום, בתחום זה, דווקא בספרות האמוראית הבבלית מצינו את הסייגים ואת המחלוקות, ובארץ ישראל בתקופת הגאונים הקלו בעניין זה אף שבסעיפים אחרים בדיני טומאה החמירו שם, שכן אלו נשמרו שם במידת מה בראשית תקופת הגאונים.³⁰ראו ליברמן, ספרי זוטא, עמ' 136, הערה 40.

בספרות הגאונים מופיעה השאלה של דם הבתולין כחילוף הלכות בין ארץ ישראל לבבל: "אנשי מזרח אוסרין כלה על בעלה כל שבעת הימים מפני שהיתה בתולה ונעשית נדה. אנשי ארץ ישראל, על ידי שהוא מוציא את הבתולין בצער, מיד מותרת".³¹חילופי מנהגים, סעיף ו, מהדורת לוין, עמ' 15. בחלק מעדי הנוסח המסורת הפוכה. במקורות האמוראיים אין בסיס לחלוקה זו. דעות מקלים ומחמירים מצינו בשני התלמודים, וראינו שלמרות ההלכה הכאילו מפורשת, השאלה במקומה עומדת. הספרות הקנונית שבידינו אינה משקפת את עומק ההתחבטות בשאלה.

לכאורה, הסיבה ההלכתית ברורה. דם בתולין הוא דם מכה, ודם מכה אינו כדם נידה. מי שיקבל היקש זה יגיע למסקנה שדם בתולין טהור. אבל במקביל אנו מוצאים הסברים אחרים. בגוף המשנה הסברנו שחז"ל סברו שתשמיש המיטה הוא גורם המזרז את הופעת המחזור החודשי, וממילא הופך את האישה לנידה, ובמפורש מופיע הטיעון שלפיו יציאת דם הבתולין מלווה בהופעת דם וסת או גורמת להופעתו (זהו ההסבר הראשון). באותו זמן לא היו מודעים לכך שדם נידה מופיע רק כשבועיים לאחר הביוץ, כלומר, גם אם יחסי האישות מזרזים את השלמת ההתבגרות המינית, דם הנידה יופיע רק כמה ימים לאחר קיום יחסי האישות. במקביל מצאנו הסברים משפטיים אחרים, כגון שאין דם בתולין יוצא בלא דם נידה. בספר החילופים מופיע טעם קשה נוסף, שבקיעת הבתולין גורמת כאב,³²הקושי הוליד תיקוני גרסה, אולם במקרים כאלה, הכלל הוא שהנוסח המוקשה הוא המקורי. שום סופר לא היה מוסיף טעם שאין לו כל עיגון בתפיסה ההלכתית. ואין לנו אלא לתמוה: ומה בכך שנגרם לה כאב? במקביל ראינו שהטומאה אינה טומאה רגילה. רבי יהושע סבור שהיא רק לשלושה ימים, (ה"גמרא" על מסכת כלה) ורבן שמעון בן גמליאל מתיר לבעול שוב באותו לילה. זאת ועוד, הביטוי "הגיעה זמנה לראות ולא ראתה" אינו ביטוי משפטי. כיצד יודעים אנו שהגיע זמנה לראות? רק הופעת הווסת מעידה אם הגיעה זמנה. כל ההבחנה של ארבעה לילות בדווקא אינה מוסברת. יתר על כן, בסוגיית הירושלמי ראינו ביטויי ספק: דברי שמואל, המציע מתוך ספק, להקל (פרצה דחוקה). כך יש גם להבין את דברי רבי יוחנן, המסרב לענות לשאלות בעניין.

אי השלמוּת ואי הלכידות המשפטית היא בסיס לשחזורנו שכל ההלכה איננה משפטית. ההסבר הלא משפטי הוא הסבר חברתי. מצד אחד, כניסת האישה לחיי אישות גררה תחושה של צורך לציין את המצב החדש; מצד שני היה רצון עז לחזק את השמחה. כל התקופה שבין האירוסים לסוף טקס הנישואין היא תקופת מעבר, "תקופה לימינלית" בלשון חוקרי טקסים. הארוסה יוצאת מגדר בתולה, ואסורה לכול, גם לבעלה העתידי וגם לאחרים. סיום טקס הנישואין הוא סוף תקופת המעבר. רק טבעי הוא שהסוף יהיה בסוף, כלומר, רק אחרי השלמת שבעת ימי המשתה יתחילו חיי נישואין שלמים. על כן, בימי הנישואין מותר לבני הזוג לקיים חיי אישות פעם אחת, אבל לא להיכנס לשגרה של חיים בצוותא. השהיית הכניסה לזוגיות מלאה היא אפוא צעד מובן, והנימוקים המשפטיים אינם מספקים. הגישה המשפטית מציגה עצמה כהסבר היחיד לטקסי ציבור. ברם למעשה היא גישה מסבירה ואינה יוצרת הלכה. לפי הסבר זה, המצב החברתי הוא הגורם המניע את ההלכה הבתר־תנאית שלפיה אחרי בעילת מצווה יש לפרוש מהאישה לתקופה מוגדרת. דנּו בכך במפורט במבוא למהדורתנו ולהגדה של פסח (המהדורה האנגלית).

לא נעסוק כאן במגמות המאוחרות, אבל נראה שהגישה המאפשרת את השלמת הזוגיות ומגלה הבנה לצורך לא לפגוע בשמחת היחד פינתה את מקומה להחמרה הלכתית שבה שאלת הטומאה מקבלת עדיפות מוחלטת ודוחה את הטיעונים המעדיפים את חיי הזוגיות. הגישה המחמירה נבעה גם משאלה של צניעות, אבל היא נוסחה כאמור בצורה משפטית אף שבמהלך הניסוחים המשפטיים נעשה שימוש בהנחות רפואיות שאינן רֵאליות.

לתוספתא (נידה ט, ט-י) הייתה כנראה גישה שונה לחלוטין:

"[1] וכולן שהיו רואות דם בודקין אותן בשפופרת, חוץ מן הבתולה, שדמיה טהורין, מפני שהוא דם בתולין. [2] ובכולן היה ר' מאיר אומר כדברי בית שמאי. [3] שאר הראיות, הכל לפי הדמים. היה ר' מאיר אומר: דמים משונין זה מזה: [4] דם הנדה אדום, דם הבתולים דיהה, דם הנדה זוהם, דם הבתולים אינו זוהם. דם הנדה מן המקור, דם הבתולין מן הצדדין".

אם כן, בדרך כלל דם בתולין טהור, כנראה משום שאינו מהמקור. החשש שדם הבתולין מלווה בדם נידה אינו עולה. במקום זה מציעה התוספתא בדיקה של צבע הדם והבדלים בין דם לדם. גם בנוגע לדם נידה אנו מוצאים כאן גישה שונה. את הדם בודקים בשפופרת כדי למצוא מהיכן בא, כלומר, לפי החכמים המאפשרים שימוש בשפופרת, בדיקה פיזית באה במקום החמרה כללית. רבי מאיר כנראה חולק, ובחלק מהנושאים פוסק כבית שמאי (כפי שהעידה התוספתא שהבאנו [נידה ט, ט [עמ' 651]).³³על חכמים "מאוחרים" (אחרי דור יבנה) המהלכים בשיטת בית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. זהו פשוטו של השימוש בשפופרת. אפשר לפרש בדוחק שהשפופרת בודקת רק אם האישה בתולה, ואז דמיה טהורים.³⁴שפופרת משמעה צינור (פרה ה, ד; מקוואות ב, י). שפופרת סתם לא תסייע הרבה במקרה זה אלא אם כן היא מחוברת למקור אור או שיש בה זכוכית מגדלת. בספרות המחקר ישנם דיונים בשאלה מתי הומצאה הזכוכית המגדלת. אין ראיות ברורות לכך ששימשה בתקופה הרומית, אבל הדבר אפשרי. הבדיקה בשפופרת עצמה עלולה להביא להחמרה. החלטה לטמא אישה גם אם הדם פנימי ועוד לא יצא החוצה. אבל במקביל היא גם דרך הקלה. אי אפשר לפרש ש"שפופרת" היא זכוכית מגדלת, שכן בימי התנאים והאמוראים היא עוד לא התגלתה.

1. ישנם לכולי עלמא דמים טהורים: דם מכה (הכולל גם דם בתולין) ודם ימי הטוהר – הדם שבמשך שלושים ושלושה הימים שלאחר שבעת ימי לידת זכר והדם שבמשך שישים ושישה הימים שלאחר ארבעה עשר ימי לידת נקבה אם האישה לא ילדה בזוב. ישנה מחלוקת בשאלה מתי נחשבת אישה יולדת בזוב, המפסידה את כל ימי דם הטוהר שלה וטמאה טומאת זיבה עד חלוף שבעה ימים נקיים.

2. ישנם לכולי עלמא דמים טמאים: דם יולדת בשבעת הימים הראשונים שלאחר לידת הזכר ובארבעה עשר הימים הראשונים שלאחר לידת הנקבה; דם נידה (שבעה ימים מתחילת הדימום ובלבד שפסק); דם זיבה, הבא בחלוף ימי הנידה, בין הימים השמיני לשמונה עשר מתחילת דם הנידה. כאן יש חלוקה לזבה קטנה, המדממת יום או יומיים בימים אלו ושומרת יום נקי נוסף, לזבה גדולה, המדממת שלושה ימים רצופים או יותר במשך אחד עשר ימים אלו, ואז סופרת שבעה נקיים ומביאה קרבן למקדש.

לפי כללים אלו יש להבין את המשנה כעוסקת בחשש שמא יבוא דם טמא מיד לאחר דם טהור (בתולין). דרגות החשש מתחלקות לשלוש:

1. חשש קל – תינוקת.

2. חשש בינוני – נערה שעוד לא קיבלה וסת.

3. חשש כבד – נערה שקיבלה וסת/ות קודם נישואיה.

המחלוקות וטעמיהן:

1. חשש קל – תינוקת:

א. בית שמאי – כל דימום לאחר בקיעת קרום הבתולין נחשב כנובע מהבתולין ולכן הוא טהור עד ארבעה לילות מהביאה הראשונה. תולים כל דם שהילדה רואה בארבעה לילות אלו בדם הבתולין, והיא טהורה, ומשום שאין חוששים כל כך שילדה תפרוס נידה. לדעתם, הריפוי אמור להיות כבר לאחר ארבעה ימים, ואם הדימום נמשך מעבר לכך חוששים לדם שבא מהרחם, המטמא.

ב. בית הלל – כל דימום לאחר בקיעת קרום הבתולין נחשב כנובע מהבתולין ולכן הוא טהור, ללא הגבלת מספר ימים אלא עד שברור שהפצע נרפא. לאחר מכן, דימום הוא בהכרח לא מהפצע, ומטמא. בית הלל סוברים כנראה שאצל תינוקת הריפוי ארוך יותר בשל הפתח הצר יותר, ואין חוששים כל כך לדם רחמי, שכן מדובר בתינוקת, שאינה אמורה לראות דם נידה.

2. חשש בינוני – נערה שכבר הביאה סימני מין משניים (שער ערווה ו/או גדילת שדיים) אבל עוד לא חוותה וסת ראשונה:

א. בית שמאי – כל הלילה הראשון, לכל אורכו, תולים בדם בקיעת הבתולין, היינו, דם מכה, והנערה טהורה. דימום שנמשך לאחר הלילה הראשון טמא משום היא כבר בגיל שבו היא יכולה לראות דם נידה, וחוששים שהדם שלאחר הלילה הראשון הוא דם נידה, ואולי הפעילות המינית מזרזת ומקדימה את הופעת הווסת.

ב. בית הלל – תולים בבקיעת הבתולין כל דימום בארבעת הלילות שלאחריה, כולל אותו לילה, יום ד עד מוצאי שבת, והנערה טהורה, הן מפאת ההבנה שדימום של מכה עלול להימשך ארבעה ימים הן מפאת ההבנה שהחשש להופעת דם נידה אצל נערה שעוד לא ראתה דם וסת דווקא בארבעה ימים אלו הוא חשש נמוך יחסית.

3. חשש כבד – נערה שראתה וסת/ות קודם נישואיה:

א. בית שמאי – כל דימום במשך הבעילה הראשונה, שהיא בעילת מצווה, ייתלה בדם הבתולין. אין צורך לפרוש מיד כמו במקרה של נידה רגילה. כללי הפרישה המידית בעת תשמיש נקבעו במקום אחר (שבועות ב, ד).³⁵הנימוק במשנת שבועות הוא שפרישה מידית תגרום הנאה. כאן צריך היה לשאול, למה אסור ליהנות? הרי יש מצוות פרישה, אין חובה שהדבר יגרום צער. פרישה בביאה ראשונה עלולה להשליך מבחינה פסיכולוגית על כל הבעילות שלאחר מכן. אין במקורות עדות לכך שנימוק פסיכולוגי זה השפיע על קביעת ההלכה.

ב. בית הלל – כל דימום במשך ליל הבעילה הראשונה ייתלה בדם הבתולין ולכן יכול הגבר לבעול באותו לילה שוב ושוב, אפילו אם ייתכן שהופיע באותו לילה גם דם נידה. נראה שבית הלל דואגים ללילה כולו למרות החשש מדם נידה. שיקול זה הוא שהניע אותם לפרש את המציאות בצורה מקלה ולהיתלות בנימוק קל, שהדימום נגרם מהמשך דם הבתולין (למרות הקושי הראלי שבדבר). ייתכן שבימי התנאים והאמוראים ראו צורך בסטנדרטיזציה של הלכה זו כדי להשוות את הדין בין אלו שלמדו לבין אלו שלא למדו, ומכאן תחילת הדרך להשוואה הגורפת בין דם נידה לדם בתולין בימי האמוראים.