משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 19

בתלמוד הבבלי (נדה כ ע"ב) מופיע המונח "דם חימוד". מדובר בדם הנובע מגוף האישה עקב ההתרגשות לקראת נישואיה, ודינו כדם נידה. במאמר מוסגר אפשר לשאול מדוע דם המופרש למשך יום אחד בלבד לא יהא נדון כדם זיבה קטנה. (אם אכן דם כזה קיים, ועל סמך הידע הרפואי שבידינו הוא אינו קיים). יתר על כן, ידוע שלא היו משיאים נשים בזמן נידתן, ולכן בהכרח הדם הוא דם המופיע בימים הראויים לזיבה, וצריך להיות נדון כדם זיבה ולא כדם נידה. אם הוא יוצא רק במשך יום או יומיים, מצד הדין היה צריך לספור רק יום נקי נוסף ("שומרת יום"). דבר זה עשוי אף הוא ללמד על הבלבול ועל טשטוש המונחים לא רק בימינו אלא אולי כבר אז, ובלבול זה הוא אולי המקור לכל המחלוקות הקיימות, שכן כיום, לאור הידע הרפואי שבידינו אנו מסוגלים להבין באופן הרבה יותר בהיר את הכתוב במפורש בתורה. אין לשכוח כמובן שהיו אלו גברים שעסקו בענייני נשים, ואלו נתפסו בתקופות קדומות כדמוניוֹת, שלמסתריהן המאיימים אין חקר. על כן צריך שהייה וטבילה, אף אם למעשה לא נראה דם זה. לפיכך כל אישה מחויבת לשמור שבעה נקיים ולטבול קודם נישואיה,²¹גרוזמן, נידה, עמ' 107-96. כדי להיטהר מטומאה זו. ההנחה הרפואית שהתרגשות מינית (בלשוננו) גורמת ליציאת דם אינה עולה בתצפיות הרפואיות בנות זמננו. היא נובעת אולי מהדימוי הקדום שדם נידה הוא כזרע הגבר, וכשם שהתרגשות מינית עלולה לגרום ליציאת זרע כך הוא גם אצל האישה. מבחינתו של חיבור זה ברור שהמונח "דם חימוד" אינו מופיע במקורות התנאיים ולא בירושלמי. זהו פיתוח בבלי בלבד, וצריך לבדוק את הסיבה ההלכתית לו.²²ראו עוד, מיטשם, נידה, עמ' 187. נושא זה נמצא אפוא מחוץ לתחום דיוננו.

עם זאת, אי אפשר לא להעיר הערה היסטורית פרשנית חשובה שעל הפן המשפטי שלה כבר עמד גרוזמן. הסוגיה העיקרית העוסקת בדם חימוד מופיעה בבבלי, נידה סו ע"א: "אמר רבא: תבעוה לינשא ונתפייסה – צריכה שתשב שבעה נקיים.²³עד כאן גם בבבלי, יומא יח ע"ב. רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חנינא. אמר ליה: סבר ליה מר למכתב כתובה לארבעה יום? אמר ליה: אין. כי מטא לארבעה נטר עד ארבעה אחרינא. איעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא. אמר ליה: מאי האי? אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרבא? דאמר רבא: תבעוה לינשא ונתפייסה – צריכה לישב שבעה נקיים! אמר ליה: אימר דאמר רבא, בגדולה, דקחזיא דמא. אבל בקטנה, דלא חזיא דמא, מי אמר?! אמר ליה: בפירוש אמר רבא, לא שנא גדולה לא שנא קטנה. גדולה טעמא מאי, משום דמחמדא? קטנה נמי מחמדא!" (תרגום: רבינא התעסק [סיכם על נישואין בין בתו ל]בנו של רבי חנינא. אמר לו: חושב אדוני לכתוב כתובה תוך ארבעה ימים? אמר לו: כן. כאשר בא אחרי ארבעה ימים שמר [עיכב] עוד ארבעה ימים אחרים. אמר לו רבינא: מה זה? אמר לו [רבי חנינא לרבינא]: וכי אין אדוני סבור כמו רבא? שכן אמר רבא: תבעוה להינשא ונתפייסה – צריכה לשבת שבעה נקיים! אמר לו: אולי אמר זאת רבא רק בגדולה, הרואה דם, אבל בקטנה, שאינה רואה דם, האם אמר את דבריו? אמר לו: בפירוש אמר רבא שאין זה מְשָנֶה אם היא גדולה ואין זה משנה אם היא קטנה. מה הטעם? משום שחומדת בכל מקרה, גם קטנה גם גדולה). רבא רוצה אפוא שהבתולה תמתין שבעה ימים ללא דם. רבינא בקושי מכיר את המימרה, ורבי חנינא, המבקש לנהוג כרבא, צריך לעשות זאת בערמה. הנימוק "משום דמחמדא" הוא נימוק מאוחר, והיו ראשונים שכנראה לא הכירוהו.

דם החימוד נזכר בסוגיות נוספות כנתון (כ ע"א), אבל לא נאמר אם הוא טהור או לא. הידע על אודותיו מוזכר רק כשמור ליודעי חכמה, ואמוראים מסוימים ומיוחדים מזהים בראייה ובבדיקה את ההבדל בין דם נידה לדם חימוד. נראה שההסבר "משום דמחמדא" לא היה לפני חלק מהראשונים, ועל כן הרשב"א על נידה כ ע"א קובע: "האי דם חימוד הוא – פירשו המפרשים דם חימוד וטהור הוא, והוא תימה, דהא אמרינן (ס"ו ע"א): 'תבעוה לינשא ונתפייסה – צריכה לישב שבעה נקיים', והתם משום חשש חימוד הוא! אלא משמע דדם חימוד טמא,²⁴ראו עוד, אור זרוע, הלכות נידה, שמא. והאי דקאמר דם חימוד הוא, לא כדי לטהרה אמר כן אלא כדי להראות חכמתו". הרשב"א גרס את המשפט "משום דמחמדא", ולכן ברור לו שדם חימוד מטמא, אבל ה"מפרשים" שהוא מזכיר כנראה לא גרסו טעם זה. ואכן, גם מסגנון הסיפור ניכר שהטעם "משום דמחמדא" אינו מגוף דברי הסוגיה אלא זהו הסבר מאוחר. מסוגיית הבבלי ביבמות לז ע"א עולה שההמתנה של שבעה ימים לא הייתה מקובלת או לא ידועה לחלק מהאמוראים, וכאמור, רבינא לא סבר כרבא. הייתה אפוא מחלוקת בנושא, ורק בספרות הראשונים הפך האיסור לכלל ידוע ומפורסם, וההנמקה הרפואית ("משום דמחמדא") איננה מגוף ההלכה אלא הסבר בדיעבד.

בדברי רבא לא פורט הטעם להלכה. לפי דרכנו עלינו לפרש את ההלכה על בסיס רֵאלי. בבבל, ובמידה מסוימת גם בארץ ישראל, לא שמרו על הלכות טהרה. לכן לא שמרו גם על הלכות טומאת הנידה (שהרי ממילא גם היא גם בני ביתה כבר טמאים טומאת מת). עם זאת, הקפידו על איסור הנידה לבעלה, ולכן נשים לא נשואות לא היו צריכות לשמור על טהרת נידה. גם בארץ ישראל רוב הציבור לא שמר על דיני טהרה, ומן הסתם טבילת הנידה נהגה בעיקר בנשים נשואות. לפיכך, על הנערה הנישאת לשמור על דיני טהרת נידה, להמתין שבעה נקיים ולטבול. גם כאן בולט ההיבט הטקסי. עד שתבעוה להינשא הייתה הנערה ככל אישה פנויה. כעת נכנסת לתקופת המעבר (התקופה הלימינלית), וחכמים מבקשים להרחיב את התקופה ולעשותה מודגשת יותר. בשלב זה, ספק אם נידה צריכה הייתה לשמור שבעה נקיים (להלן), אבל זבה גדולה בוודאי הייתה צריכה. אמנם האישה יודעת שבשבעת הימים האחרונים לא ראתה דם, ולכאורה יכלה לטבול מיד, אבל חכמים ביקשו טקס מסודר, ולכן עמדו על הצורך בימי השהייה.

ההיבט הטקסי בולט בדברי הריטב"א על הסוגיה המופיעה בנידה כ ע"א. הוא מתאר כיצד הכלה העתידה לובשת בגדי לבן ובודקת עצמה בעדים לבנים. נוסף על כך יש לזכור את ההיבט החינוכי. הנערה בוודאי לא קיבלה חינוך מסודר לחיי משפחה ולא ראתה כיצד הדבר מתבצע בדיוק. בבית החמולתי המשותף נהגו בדיקות וטהרה. הנערה נבדקה אגב אורחא כדי לברר אם הגיעה לבגרות: "בנות ישראל קטנות, עד שלא הגיעו לפירקן הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן. וכשהגיעו לפירקן הרי הן בחזקת טמאה, והנשים בודקות אותן. רבי יהודה אומר: אף משהגיעו לפירקן אין הנשים בודקות אותן, שמא יקלקלוהו בידיהן, אלא סכות ומקנחות מבחוץ והן נבדקות מאליהן" (נידה ה, ד [עמ' 645]). אבל יום הנישואין הוא הזדמנות לבדיקה טקסית ולהסברה רחבה הרבה יותר. מניסיוננו כיום אנו יודעים עד כמה הבנת הופעת הדם לקויה, ודרושים לה הסבר והטמעה. ימי הטקס הם הזדמנות ללמדה הלכה למעשה כיצד לבדוק, כיצד לטבול וכן הלאה²⁵וכך להרגילה במצווה ולחנכה לביצועה ולשמירתה. (ואולי גם להבטיח שלא תהיה חופת נידה, אשר בנוגע אליה הייתה מחלוקת לא פתורה בשאלה אם הקידושים תופסים או לא).

כמו בנושא דם הבתולין אנו רואים את ההיבט הטקסי כראשוני ולא את ההנחה הרפואית הלא מבוססת. אכן בתלמוד הבבלי סברו שדם החימוד נובע מהתרגשות מינית, אבל נראה שלא זה היה הבסיס להלכה.