משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 18

דם הבתולין הוא הדם היוצא בעת הבעילה הראשונה כתוצאה מביתוק קרום הבתולין (דם הבתולין יכול להמשיך ולצאת גם בבעילות הבאות, שכן לעתים קרום הבתולין לא נקרע לגמרי, ומעניין שאם הוא יוצא בבעילות חוזרות הוא אינו מטמא. במקרים כאלו אין חוששים שמא "לפתע משכה זיבה"). מן הבחינה המשפטית מדובר ללא כל ספק בדם מכה, וכפי שכבר הראינו לעיל, הייתה מחלוקת בשאלה אם דם מכה מטמא כדם מן המקור. בשאלה זו של דם בתולין עסק בהרחבה גרוזמן,¹⁵גרוזמן, נידה, עמ' 95-18. להמשך ההתפתחות בתקופה האמוראית ראו שם, עמ' 38-19. לספרות הגאונים בנושא ראו שם בהמשך. ולדעתו, לפסיקה בנושא היו שלושה שלבים כרונולוגיים:

1. קביעה שדם מכה טהור ושדם בתולין הוא דם מכה.

2. מחלוקת בית שמאי ובית הלל (להלן י, א) בנוגע לבעילה הראשונה. משותפת להם התפיסה שבכל מקרה יש להשלים את בעילת המצווה עד תומה, והם חלוקים בנוגע למשך הזמן שבו בני הזוג עדיין מותרים זה לזו – לפי גיל הילדה או הנערה שזה עתה נישאה או לפי שלב הבגרות שלה.

3. החמרה כללית. הראשון שמבטא מגמה זו הוא רבי אליעזר בן הורקנוס (מסכת כלה א, ד). רבי אליעזר מטיל על האישה טומאה למשך שלושה ימים. לאחר מכן ההחמרה חוזרת בדברי אמוראים, כולל אמוראי ארץ ישראל, כפי שהראינו בפירושנו למשנה.¹⁶גרוזמן, שם, עמ' 45. בעמ' 52 הוא מייחס לבני ארץ ישראל עמדה עקיבה מקלה. אמנם רבי אליעזר היה "שמותי" וייצג את עמדת בית שמאי, אבל היו לו גם עמדות משלו, כך שבמקרה זה לא ייצג את בית שמאי.

אנו נבחן את הנושא בפירושנו למשנה הראשונה של פרק י. שם נראה שאמנם שתי מגמות לפנינו ושלכל אחת מהן כמה פיתוחי משנה, אבל המחלוקת בדבר מעמדו ההלכתי של דם הבתולין (אם הוא דם מכה או דם נידה) שרירה ועומדת לאורך הדורות. בפירושנו למשנה שם נטען שהנימוקים המשפטיים או הרפואיים לכך שדם בתולין מטמא, משניים. הם שונים במקורות השונים, וגם הלכות ההרחקה אינן אחידות. לדעתנו, הסיבה העיקרית להלכות ההרחקה, חברתית, וההנמקות המשפטיות באו לתרץ מצב נתון. תוך כדי כך נדון בשימוש שנעשה שם בהנחות רפואיות שאינן מבוססות בעליל מבחינת המציאות המדעית-רפואית. היחס בין הנימוקים המשפטיים לנימוקים החברתיים נדון על ידינו במבוא למהדורת ההגדה של פסח (המהדורה האנגלית).¹⁷ספראי וספראי, הגדה של פסח, פרק המבוא.

מכל מקום, ההבחנה בין דם בתולין לדם נידה רגיל נהגה הלכה למעשה בארץ ישראל. מעיד על כך אב הכנסייה הירונימוס במאה החמישית,¹⁸הירונימוס, מכתב 121, מעיד שהחכמים מבחינים בין הדמים השונים. וכן משמע מספר החילוקים מתקופת הגאונים. נדון בכך להלן בפירושנו לפרק י משנה א. לעומת זאת, בבבל ראו בדם בתולין דם נידה לכל דבר ועניין והניחו שדם הבתולין מעורב בדם נידה. בשל כך חייבו את הגבר לפרוש מאשתו (ואת האישה מבעלה) לאחר הבעילה הראשונה, הנקראת "בעילת מצווה", וכך נפסקה ההלכה בתפוצות ישראל. הסיבה לכך היא כנראה החשש שתוך כדי בעילת המצווה יצא גם דם מהרחם הנקרא בלשונם "דם חימוד", ובכך אפשר להסביר את ההחמרה לטמא דם בתולין, שהוא ללא ספק דם מכה וכאמור אינו בא מהרחם אלא מקרע בשולי הנרתיק בעקבות קריעת קרום הבתולין הנמצא בנרתיק, ואין לו כלל קשר לרחם.

נוסיף הערה אישית. כיהודים שומרי מצוות קשה לנו לקבל את העובדה שהלכה מבוססת על הנחות רפואיות עממיות ושגויות. אולם איננו סבורים שכיהודים דתיים אנו צריכים או רשאים לעוות את הכתובים או את המציאות הרפואית.¹⁹ראו למשל קטן, נידה. יש לבחון בכנות את הנתונים הידועים כיום, ואם קדמונינו לא הכירו דיים את גוף האדם, הדבר אך טבעי בתנאי המדע של ימי קדם. גם חכמי אומות העולם לא הכירו את המנגנונים הטבעיים, ולמדנו עליהם רק במהלך המחקר האינטנסיבי של גוף האדם במאה השנים האחרונות.

עם זאת, ההלכה אינה נובעת רק מהבנתנו את גוף האדם. ההפך הוא הנכון. אנו טוענים שהנתונים הרפואיים שחכמים מציגים מסבירים בדיעבד את הטקסים הקדומים על בסיס משפטי-רפואי. אבל הטקסים וההגבלות נקבעו לא רק מסיבות משפטיות אלא גם משילוב של תפיסות חברתיות עם תפיסה משפטית כוללת.

במקביל, אי אפשר להתעלם מהתפתחות הפסיקה במהלך הדורות. היו שתי גישות עקרוניות בנושא זה של טומאת הנידה בכלל וטומאת דם הבתולין בפרט. ראינו שמגמת הפסיקה היא להחמיר ואף שיערנו שבציבור התקשו או מיעטו לקבל מגמה זו (במקרה של דם בתולין). עם זאת, הפסיקה במקומה קיימת. בפירוש זה של מסכת נידה כמו בפירושי המסכתות האחרות לא באנו לעסוק בהלכה למעשה ולא לחקור כיצד עוצבה ההלכה עד לימינו אנו אלא ללמוד, לשאול ולפעמים גם לענות. את השאלות שאלנו, ולא עלינו החובה להעניק גם את כל התשובות.

במקביל לצד ההלכתי-רפואי יש להביא בחשבון גם את צורכי התפתחות הטקס. החובה המוטלת על בני הזוג להיפרד לאחר בעילת הבתולין מעצימה את טקס הנישואין ויוצרת הארכה של תקופת המעבר, המתחילה באירוסים ותמה שבוע לאחר הנישואין. רובין עסק רבות בהתפתחות טקס הנישואין במקורותינו, והראה כיצד הטקס הוארך ונוספו לו מרכיבים של שבעת ימי המשתה, השבת המיוחדת, סעודת הפרוטגמיה (סעודה דו־משפחתית של השבת הראשונה לנישואין), ברכות שונות, נגינה ושירה²⁰רובין, שמחת החיים, עמ' 294-233. ומרכיבים נוספים. הפרישה לאחר הבעילה הראשונה עשויה להתקשר למגמה זו של העצמת הטקסיות.