משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 17

כפי שציינּו לעיל, על פי התורה, זבה מקבילה בדיניה לזב אף על פי שמהות ההפרשה שונה. בזבה זו הפרשת דם שלא בעִתה, ובזב זו הפרשה דלקתית או הפרשת זרע מ"איבר מת". בתורה לא נקבע שיעור לזיבה, אבל חכמים הקלו וקבעו שרק זוב של שלוש פעמים (או שלושה ימים רצופים) במשך זמן מינימלי (8-7 דקות)¹¹כך נוכיח במבוא למסכת זבים. הוא זיבה (המכונה "זיבה גדולה") שעליה יש לשבת שבעה נקיים. הזב במשך יומיים בלבד טמא, אך אינו מביא קרבן, ובכך יש הכרה שזוב של יומיים הוא מצב של ספק, ומִספק אין מביאים קרבן. דין הזבה צריך לכאורה להיות זהה לדין הזב, שכן בשני המקרים זו הפרשה חולנית וחריגה שאינה מופיעה בזמן הראוי להפרשה ואינה מוגבלת במִשכה. ואכן, המקורות משווים בין הזב לזבה, אבל למרות הדמיון הבסיסי חז"ל מונים כמה הבדלים ביניהם. התוספתא מונה שנים עשר פרטים שונים.

"חומר בזב שאין בזבה ובזבה שאין בזב:

1. שהזב טעון ביאת מים חיים והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים.

2. זב מטמא בזיבת בן יומו, וזבה לעשרת ימים.

3. זב, אם ראה שלש ראיות לשלשה ימים מטמא בהן, וזבה, פעמים שהיא רואה שלש ראיות לשלשה ימים ואינה מטמא בהן.

4. זב, אין ימים שלו עומדין לפניו, מה שאין כן בזבה.

5. זב נזקק לספירת שבעה בשתי ראייות, מה שאין כן בזבה.

6. זב, אין מינו סותרו, מה שאין כן בזבה.

7. זב מטמא בלובן, מה שאין כן בזבה".

"חומר בזבה

8. שהזבה מטמאה משכב ומושב בראייה כל שהוא.

9. מיטמאה את בועלה

10. ומטמאה מעת לעת ומטמאה מבפנים כבחוץ

11. ומטמאה באונסין

12. ומטמאה באודם, מה שאין כן בזב" (זבים ג, א-ב [עמ' 678]).

הרשימה ספרותית וכוללת חזרות רבות. כך למשל, הזב אינו מטמא את האישה, אבל האישה מטמאת את הגבר. ההבדל אינו רפואי אלא גזור מהלכות נידה, שכן גם הנידה מטמאת את הבא עליה. אצל אישה, שבעת הימים הראשונים נחשבים נידה, ועל כן היא מטמאת רק בשלוש ראיות לאחר תום הנידה. מכאן נגזרים הבדלים נוספים (3, 4, 5, 8). ההבדלים טכניים במהותם וכמותיים, ואיננו מצליחים לזהות מגמה מגדרית בתוכן ההלכתי של שתי הרשימות. מהרשימה נראה כאילו הזבה והזב סובלים מאותה תופעה רפואית, אבל למרות זאת, הגדרתה ההלכתית של הזבה שונה מזו של הזב. אם הזב סובל ממחלה ("מחלת קודש"¹²"מחלת קודש" היא מונח שחידש המחקר. זו מחלה שריפויה נעשה באמצעות טקס או מעמד דתי, ויש לה תוצאות דתיות. ביהדות הכוונה היא לתוצאות הלכתיות (טומאה). אצלנו אין טקסי ריפוי כאצל עמים אחרים, אולם יש מצוות טהרה הנובעת מהמחלה. בבסיס התפיסה, מחלת קודש נגרמת בדרך כלל מחטא. במקרה שלנו, הגדרה זו מתאימה לצרעת, אבל לא לזיבה. ), הזבה היא אישה המדממת לא בעת נידתה, ועסקנו בכך לעיל. עם זאת, הגדרת הזבה דומה מאוד לזו של הזב. גם היא טמאה רק בשלוש ראיות או אחת ארוכה כעין שלוש. מעניין מאוד להשוות את הלכות הזב והזבה להלכות הנידה. בין שני התחומים ישנו דמיון חיצוני שכן שניהם עוסקים בהפרשות מאיבריו המוצנעים של אדם. מבחינה ביולוגית, בכך מסתיימת ההשוואה, אבל מבחינה הלכתית, מספר ההבדלים רב הרבה יותר. בברייתא שהבאנו לעיל מנויים כאמור כמה הבדלים, אבל היא אינה ממצה את כל הבדלים.

בין קולי הזבה מנוי מצב שבו האישה ראתה שלוש פעמים ובכל זאת אינה טמאה (3) (לזבה יש סיבות רבות שיכולה לתלות, כשיש בה דם מכה וכו'). כך מצטרפות שתי הנמקות: הראשונה שצריך לראות שלוש פעמים, השנייה שניתן לתלות בסיבה סבירה אחרת. בין הסיבות הסבירות מזכירים חכמים: דם פשפש. מה שאין כן בזב. בין חומרות הזבה אנו מוצאים שדם זבה מטמא בכלשהו ושאין צורך במשך הזמן המינימלי הנדרש לטומאת הזב.¹³ראו עוד, בבלי, פסחים צ ע"ב. בספרא נעשית השוואה דומה, אם כי הפרטים אינם זהים.

בנוגע לדינו של זב שראה שתי ראיות ישנן שתי ברייתות סותרות. בתוספתא שציטטנו לעיל שנינו שזב מטמא בשתי ראיות. אבל בשתי ברייתות אחרות מופיע דין שונה. בספרא: " 'תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע' – זה שראה ראייה אחת, שהוא כבעל קרי, וטובל ואוכל פסחו לערב. (ט) 'והדוה בנידתה' – זו שראתה שתי ראיות, שהיא כנדה, מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן. 'תורת הזב והזב את זובו' – זה שראה שלש ראיות, שהוא זב גמור, מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים וחייב בקרבן. (י) 'תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע' – מה הזוב סותר בזב, אף שכבת זרע סותרת בזוב. אי, מה הזוב סותר את הכל אף שכבת זרע תסתור את הכל? תלמוד לומר: 'לטמאה בה' – אין לה אלא יום אחד" (ספרא מצורע זבים פרק ט ח, עט ע"ב). נמצאנו למדים מכך שהזב טמא רק לאחר ראייה שלישית (הראשונה נחשבת לו טומאת "בעל קרי" בלבד, הטובל לערב), וזבה, לעומתו, טמאה לאחר שתי ראיות בלבד. בברייתא אחרת שם, שנצטטה למקוטעין, נאמר: "ומה אם הזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים [...] זב, שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד, אינו דין [...]?" (ספרא מצורע זבים פרשה א ד, עה ע"א).¹⁴גם תקנת רבי, אשר בה נדון להלן, מבוססת על ההלכה הקובעת שזבה היא רק מי שראתה שלוש ראיות. אם כן, גם בברייתא זו, להגדרת זב או זבה כטמאים נדרשות שלוש ראִיות. ההבדל הוא רק שאצל הזבה הראיות מתפרסות על פני שלושה ימים, ואילו אצל הזב די בשלוש ראיות ביום אחד.

ראינו אפוא שהברייתות בספרא אינן מזכירות את ההבחנה שזב שראה שתי ראיות טמא מִספק אבל אינו מביא קרבן. כל זאת, בניגוד לתוספתא שציטטנו. לפיכך ייתכן מאוד שגם בנוגע לזב וגם בנוגע לזבה הייתה בעבר מחלוקת בשאלה אם הם מטמאים בשתי ראיות או בשלוש, ורק בשלב מאוחר נקבעה עמדת הפשרה, או השילוב, ששתי ראיות הן ספק, ולכן מכל מקום הוא טמא / היא טמאה, אבל אינו מביא / אינה מביאה קרבן. אפשר גם לטעון ששאלת הקרבן אינה עולה משום שהברייתא עוסקת בדינים הנוהגים בימינו, כשאין בית המקדש קיים, ושכל העניין הוא בטומאה הנוהגת הלכה למעשה. על כל פנים, המקור האחרון מזכיר שלוש ראיות, לעומת המקור הקודם, (התוספתא) המזכיר שתי ראיות. אפשר לפרש את מדרשי הספרא השונים לפי העמדה המשלבת שבמשנת זבים פ"א מ"א. בפירושנו למשנה שם הרחבנו בכך.

זיבת הגבר מופיעה בפרק זמן קצר יחסית, וחכמים קבעו את משכו המינימלי. מדין תורה אפשר היה להבין כאמור שזבה מייצגת אותה תופעה שמייצג זב, ברם מעיון במסכתנו עולה שכל דם מן המקור שלא בימים הראויים לנידה נחשב זוב. המגבלה של שלוש ראיות אמנם שרירה וקיימת, אבל במציאות העולה מהמשניות ומהמקבילות היא כמעט אינה נזכרת. הזבה נתפסת כטמאה ללא כל אזכור של מגבלת הימים. עסקנו בכל אלו בסדרת המשניות ט, א-ה, שם נקבעות החלטות מִספק בלי להזכיר את הצורך בשתי ראִיות או בשלוש. הצורך במספר ראיות כמעט אינו מופיע במשנתנו, ורק הלכות מעטות מחוץ למשנה מזכירות אותו בהקשר של נידה, כגון: "פעמים שהכתמים מביאין את האשה לידי זיבה. כיצד? לבשה חמשה חלוקין הבדוקין לה וראת עליהן שלש טיפין לשלשה ימים או שראת כתם ואחר כך ראת שני ימים טמאין – הרי זו חוששת משום וסת. משלו משל, למה הדבר דומה? לעד שהיו נותנין בצד השקוף. כיון שיצא השמש ונכנס העד – מיד זהו וסת" (תוספתא, נידה ג, ה [עמ' 643]). כאן, דווקא הופעת דם נידה מותנית בשלוש ראיות, ולא דם זיבה. ההלכה נכתבה כנראה כדי לגרור את המשל המדמה את האישה לבית דין: השמש קורא, והעד נכנס להעיד. הווסת היא כביכול העד המופיע לאחר התראת הכתמים.