משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 16

כאמור, דין הנידה מופיע בתורה. הנידה שונה מהזבה בכך שהפרשת דם הנידה קשורה למחזור ידוע ומוכר לאישה, אשר לו לרוב קצב קבוע, אבל ייתכן גם שלא. כל דימום חריג המתרחש בימים ה-18-8 מתחילת דימום הנידה נכנס לקטגוריית הזיבה. כהגדרה, זו הגדרה ברורה לאישה ולהלכה. הנידה אינה חולה מבחינת רפואית. הזיבה, לעומתה, היא מצב חריג ואף חולני. כך, סביב גיל המעבר נמשכת לעתים הפרשת דם הנידה זמן רב יותר, ואם דימום זה מתמשך אל מעבר לשבעה ימים הוא הופך דם זיבה ("זבה על נידתה"). אף אם פסק הדימום, אבל התחדש ב"ימים הראויים לזיבה" (הימים ה-18-8 מתחילת דם הנידה), הוא נחשב זיבה. צריך אפוא להבחין בין שני סוגי דיון. הדיון הראשון הוא הדיון ההלכתי – מה הדין בכל מצב. לדם הנידה הסדיר והקבוע מועד טומאה מוגדר (בספרות התנאית הוא עדיין שבעה ימים, כמופיע בתורה), ואילו דם הזיבה הוא שינוי מהמצב הקבוע (קביעות המכוּנה "וסת"). הדיון השני הוא בשאלה מה מקור הדם ואם הוא בא מאיברי המין. חכמים הניחו מן הסתם שאלו דמים שונים, בהבחינם בשלושה סוגים עיקריים של דימום:

דם נידה – הדימום הרחמי השכיח והנורמטיבי הנובע ממחזור פיזיולוגי, בין סדיר בין לא סדיר.

דם זיבה – הדימום החריג, החולני והדורש התייחסות מיוחדת. מקורו באיברי המין, אבל לא ברור מהיכן חשבו שנבע.

דם מכה – הנובע אף הוא מאיברי המין, אולם נגרם עקב התערבות חיצונית כלשהי (שריטה, שפשוף, מגע מיני וכדומה).

דם מכה הוא דם הנובע מחבלה שנגרמה לאישה. כל הפרשת דם שאינה בזמן המחזור ואפשר להסבירהּ כדם מכה אינה מטמאת. המשניות העוסקות בכך (ב, ו; ח, ב-ג) עוסקות בדם שלא ברור מהיכן נבע. משנת פרק ב עוסקת בדם ירוק, והמטהרים סבורים כנראה שהוא לא נבע מהרחם אלא מחוצה לו. אפשר לכאורה לחשוב שזהו דם שלא יצא מהרחם אלא מצינור השפְכה, הנמצא מעל פתח הנרתיק ובסמיכות רבה לו, אבל הוא סוג דם ממקור שונה, או הפרשה שכלל אינה דמית, יהא מקורה אשר יהא. המשניות בפרק ח עוסקות במפורש בכתם, והשאלה היא אם זהו דם שנגרם ממכה חיצונית כלשהי או דם הנובע ישירות מהרחם. המתיר (רבי עקיבא) תולה את הדם בפצע חיצוני או בפשפש שנהרג (ח, ב). בכל ההעמדות הללו אין כל רמז לכך שדם הנידה ניכר במשהו אל מול הדמים האחרים. הדיון הוא סביב אפשרות ההיווצרות שלו, ואין רמז לכך שלחכמים או למישהו אחר ישנה יכולת להבחין בין סוגי הדם. הדבר היחיד שהם יודעים להבחין בו הוא ההבדל בין דם לבין צבע (ט, ו). לפיכך אין במשנה כל ביטוי לתופעה של בדיקת הדמים עצמם.⁸ראו פירושנו למשנה ב, ו להלן, שם מובא דיון בצבעי הדם, וכולם טמאים חוץ מדם ירוק, השנוי במחלוקת.

בתוספתא אנו מוצאים גישה שונה. כאן לראשונה אנו מוצאים אפשרות לבדיקה פנימית: "עד כמה מותרת לינשא? עד שלש. יתר מכאן לא תנשא עד שתבדוק עצמה בשפופרת. כיצד בודקין אותה? מביא שפופרת ונותן לתוכה מכחול ומביא מוך ונתן בראש המכחול. נמצא על ראשו – הרי זו טמא, מפני שהוא דם המקור. ועל הצדדין – הרי זה טהור, מפני שהוא דם הקינוח. אם יש לה ווסת – הרי זו חוששת לווסתה; ואם יש לה מכה – הרי זו תולה בה. אם היתה דם נדתה משונה מדם מכתה – הרי זו אינה תולה" (נידה ח, ב [עמ' 649]). בתוספתא מופיעים שני חידושים. הראשון: ישנה אפשרות לבדיקה פנימית (לא על פי מראה הדם אלא על פי מקום ההפרשה); השני: דם הנובע מדפנות הרחם טהור, שכן הוא דם "קינוח". כלומר, השאלה העומדת כאן לדיון היא אם אלו שאריות דם נידה שהופרש בעבר ומקורו מהרחם, או לחילופין, אם זו הפרשה דמית מקירות הנרתיק – דם הבא מה"צדדים", דם שאינו נובע מהרחם. כן נזכרת אפשרות של מכה פנימית; אם האישה טוענת שנפגעה ממכה פנימית – דמה טהור. ההלכה הבאה מדגישה את נאמנות האישה: "נאמנת אשה לומר: יש בי מכה מן המקור ואין בו מכה מן המקור, דברי רבי. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: דם היוצא מן החדר, אף על פי שבידוע שדם המכה – טמא, ורבותינו אמרו: דם המכה טהור" (שם, ג [עמ' 649]). רבי וחכמים סבורים שדם המכה טהור אף שאי אפשר להוכיח שהמכה היא שגרמה לדימום, ואילו רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר מהלך בדרך המשנה וסובר שדם המכה טמא, או משום שאי אפשר לוודא את סיבתו או את מקורו האנטומי או משום שדם מכה בתוך בית הרחם טמא כשלעצמו (בבחינת "כל הדמים טמאים"). כך או כך, מבצבצת האפשרות שלפנינו סוגי דמים שונים. עמדה זו, שלפיה רק דם המקור טמא, עולה מעדויות נוספות, שנברר בפירושנו לפרק ב משנה ה.

ישנה אפוא מחלוקת תנאית בשאלה אם דם המכה טהור או טמא. הפוסק שהוא טמא מוותר על האפשרות לברר את מקור הדם. לעומתו, הפוסק שהוא דם המגיע מהצדדים, מצריך בדיקה בעזרת שפופרת ומכחול לבירור מקור נביעת הדם, או בדיקה לזיהוי סוג הדם ולבירור איכותו, המטמא הוא אם לאו. רשימת צבעי הדם (ב, ו-ז) עשויה אפוא להיות בירור "מדעי" חסר חשיבות הלכתית, או לחילופין, לשמש כלי מעשי בעל משמעות הלכתית לבירור מקור הדם או סוגו.

בברייתא שציטטנו מוצגות שתי האפשרויות לשיקול דעתה של האישה: "ואם יש לה מכה – הרי זו תולה בה. אם היתה דם נדתה משונה מדם מכתה – הרי זו אינה תולה" (תוספתא, נידה ח, ב [עמ' 649]). ישנה אפוא אפשרות שלדם המכה צבע שונה, אולם הדבר מוצג כאפשרות בלבד.

בתלמודים מובא בפשטות שדם מכה הוא הדם האדום שברשימת הדמים האסורים (ירושלמי נידה פ"ב ה"ז, מט ע"ד), כלומר, הוא טמא. אל מול זאת אנו מוצאים בבבלי ציטוט מהתוספתא שהבאנו לעיל: "ואם יש לה מכה באותו מקום – תולה במכתה; ואם יש לה וסת – תולה בוִסתה,⁹שהיא נידה ולא זבה, ומימרה זו נוסחה כמובן קודם שתוקנה תקנת רבי זירא, אשר בה נעסוק להלן. ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה – אינה תולה. ונאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור, שממנה דם יוצא, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: דם מכה הבא מן המקור – טמא, ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור, שהוא טהור" (נידה סו ע"א).¹⁰וכן משמע מהבבלי, נידה מא ע"ב, וממכות יד ע"ב, שדם הבא שלא מן המקור – טהור. ישנה אפוא מחלוקת בשאלה אם דם מכה טהור או טמא. לפי שיטה אחת, הסוברת ש"דם המכה טהור", האישה יכולה לתלות ולטעון שהדם נובע ממכה פנימית בתוך חלל הרחם. נראה אפוא שכבר בתקופה התנאית היו שסברו שדם מכה טהור, וממילא צריך לברר את מקורו. בתקופה האמוראית זכתה עמדה זו (שדם המכה טהור) לתפוצה רבה יותר, והיא העמדה המקובלת. בכך יש הקלה, ובמקביל, פתיחת פתח להרחבת תפקידו של החכם כקובע את טיב הדם, נושא אשר בו נרחיב להלן.

דמים בגוונים שונים נזכרים בתוספתא גם בהקשר של ההבדל בין דם בתולין (שבו נדון להלן והוא בעצם חבלה פנימית, היינו, דם מכה), לבין דם נידה (הנובע "מן המקור"). מבחינה רפואית (פיזיולוגית) ההבדל בין דם בתולין לדם נידה מהותי הרבה יותר: מקור דם הבתולין אינו מהרחם אלא מִפתח הנרתיק ולכן אינו אמור לטמא בכל מקרה, אלא אם כן מתחשבים באוקימתא שלפיה אולי בדיוק ברגע שבו בותקו בתוליה פירסה האישה נידה או זיבה, דבר שאין לו כמובן קשר למציאות. ישנה הדעה שלפיה אולי בדיוק הפרישה האישה "דם חימוד". גם לכך אין שום בסיס רפואי או מציאותי, ובהמשך נעסוק בזה.

תוספת נוספת של התורה שבעל פה, שאינה מפורשת בתורה, היא האפשרות "לתלות". תוספת זו היא הקלה בהחמרה המקורית הנמצאת בתורה שבעל פה. על פי התורה, רק דם הנובע בוודאות מהמקור מטמא. חכמים, או המסורת שבעל פה, החמירו, וקבעו שכל כתם מטמא אלא אם כן יש לאישה סיבה לסבור שהוא נובע ממקום אחר ולתלות אותו בו, כגון לכלוך, מכה חיצונית, צבע וכדומה: "ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות" (להלן ח, ב, וראו פירושנו שם). ההחמרה היא שבכלל יש טומאה מִספק, וההקלה היא שאם יש לאישה הסבר אחר לכתם, היא טהורה. כך אנו מוצאים שמסופר בתוספתא: "תולָה בכל דבר שיכולה לתלות. מעשה ותלה רבי מאיר בקילור ורבי תלה בשרף של שקמה. ספק עברה בשוק של טבחיים ספק לא עברה – הרי זו אינה תולה. עברה, ספק נתנו עליה ספק לא נתנו עליה – הרי זו תולה. נתעסקה באדום – אינה תולה בשחור; במועט – אינה תולה במרובה. התולה בנכרית – רבי מאיר אומר: עד שתהא נכרית ראויה לראות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: קלה תולה בחמורה" (נידה ו, יז [עמ' 648]). כלומר, האישה היהודייה יכולה "לתלות" את הכתם שיש בבגדיה או על גופה בכך שעברה ליד נכרייה ודמה של הנכרייה עבר אליה. רשב"ג מסביר שהיהודייה, שטומאתה קלה (לכל היותר טומאת נידה או זבה), תולה את כתמה בחמורה ממנה: בנכרייה, שהיא טמאה תמיד, אבל ברמה אחרת. היא טמאה לא בטומאת נידה אלא בטומאה שונה וחמורה יותר: בטומאת נכרי. במשנה, ההיתר אפוא רחב יותר, ובתוספתא, מצומצם. הבדל בולט נוסף הוא שבמשנה, ההחלטה היא של האישה, ואילו בתוספתא, ההחלטה היא של הרב (רבי מאיר או רבן שמעון בן גמליאל). בהתפתחות זו של המעבר באוטונומיה להחלטה מהאישה לרב נעסוק להלן.

המשנה (ב, ו) מונה צבעים וגווני ביניים שבהם ניכר הדם האסור. משתמע ממנה שיודעי דבר (נשים, ובעיקר חכמים) ידעו לבחון את צבע הדם גם לאחר זמן מה ולקבוע אם הוא דם נידה (ב, ז; ט, יא, וראו פירושנו שם). הגוונים מתוארים בצורה הנראית ממבט ראשון מדויקת ואמינה. בפועל, התיאור אינו מספיק להבחנה מדויקת בין הדמים, וכנראה קשה לתאר בכתב גוונים אלו. יש לזכור שההלכה עברה מדור לדור גם בעל פה, או בעיקר בעל פה, ובמקרה זה, הלימוד בעל פה תוך בחינת סוגי הדמים בידי הרב והתלמיד בפועל, על דוגמאות חיות, היה משמעותי יותר מהתיאור בכתב. בצד הרפואי של צבעי הדם נעסוק בנספח הרפואי, שם נבהיר שאמנם דם הנידה שונה בהרכבו מדם רגיל, שכן הוא מכיל שברים של רירית רחם שמקורם בדופן הרחם (ראו נספח רפואי, סעיף 4), אבל הבחנות אלו אינן ניכרות לעין אדם אלא באמצעות מכשור מודרני בלבד. לעתים הגוון של דם הווסת כהה יותר מדם רגיל (דם פצע) בגלל החמצון המתחולל בתוך גוף האישה בזמן הדימום. בפועל, לפחות כיום, קשה להבחין בטיב הדם לפי גונו, ואכן, המשנה קובעת שכל גווני האדום נחשבים דם נידה, לעומת גוונים אחרים של הפרשות שאינן דמיות, שאינן מטמאות (לפי ההלכה).