משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 15

כידוע, במהלך ההיריון פוסק המחזור החודשי. עם זאת, לעתים ישנם דימומים בהיריון, ואלה עלולים להפוך את האישה נידה או זבה. דימום עלול להתרחש בהיריון עקב היפרדות שליה, גידולים שפירים או ממאירים בצוואר הרחם או ברחם וסיבות נוספות. חז"ל הכירו כנראה עובדה ביולוגית זו: "יש רואה מאה יום ואינה זבה בהן, שנים בלא עת, ושבעה נדה, ושנים לאחר נדה, ושמונים של נקבה, ושבעה נדה, ושנים לאחר נדה" (תוספתא, נידה ה, יא [עמ' 646]; ספרא, זבים פרשה ה, ד [עח ע"ד-עט ע"א]). לפנינו חישוב כמה ימי טהרה עשויים להיות לאישה לכל היותר אם לא פקדה אותה זיבה, גם אם בפועל שתתה דם מאזור הרחם. התנא מגיע למאה ימים, המורכבים כך:

2 ימי זיבה שלא בעת נידתה (אלו מטמאים אותה מעת לעת אבל אינם מטמאים שבעה).

7 ימי נידה. בימים אלו, אם זבה דם היא נחשבת נידה ולא זבה.

2 ימים לאחר הווסת. גם אם זבה בהם היא אינה מוגדרת זבה, משום ששתי ראִיות אינן מספיקות להגדרת זבה.

80 ימי הטוהר של היולדת נקבה, לאחר הלידה. כלומר, ימי הזיבה והנידה הקודמים היו בעת ההיריון למרות העובדה הביולוגית שבזמן זה אין מחזור וממילא אין תופעה של נידה (אמנם יש רק שישים ושישה ימי "דם טוהר", אבל ארבעה עשר הימים הראשונים [שבעה לאחר לידת זכר] הם ימי טומאה. הם אינם מוגדרים זיבה אלא טומאה סתמית).

7 ימי נידה נוספים מיד בסוף ימי דם הטוהר.

2 ימי זיבה. רק ביום השלישי תוגדר האישה זבה גדולה.

סה"כ: 100 יום.

החישוב מציג מצב קיצוני אבל מלמד על תפיסתם הרפואית של חכמים, שלפיה, בזמן ההיריון עשויה להתרחש הפרשת דם נידה או זיבה. כך גם נפרש את המשנה להלן (ד, ד). לעומת זאת, רבי אליעזר סבור שאין דרכה של מעוברת להפריש דם נידה ולכן היא פטורה מבדיקות, אולם כמובן ייתכן שתפריש דם במקרים מיוחדים (א, ב).