משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 11

הלכות הזב והזבה דומים באופן עקרוני, כאמור בויקרא ט"ו, לג: "והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה". המונח "זב" מתייחס לגבר המפריש זרע מ"איבר מת" או לגבר המפריש הפרשה דלקתית חריגה כגון ההפרשה האופיינית למחלת המין הנפוצה הנגרמת מנגיף המכונה בלועזית ניסריה גונוריאה (Nisseria Gonorrhoea), כיום חולים בה 1% מהאוכלוסייה. המחלה עוברת ביחסי אישות, כפי שנסביר במבוא למסכת זבים. המחלה מופיעה אצל גברים ונשים כאחד, ומתבטאת בדלקת ובהפרשה. לא נאמר במפורש שזיבת הגבר זהה לזיבת האישה, אבל הקורא מתרשם שמבחינת התורה אלו תופעות זהות. בפרשת הנדה נאמר: "ואשה כי תהיה זָבה, דם יהיה זֹבה בבשרה. שבעת ימים תהיה בנדתה, וכל הנֹגע בה יִטמא עד הערב" (ויקרא ט"ו, יט). אם היא זבה היא מכונה ב"נדתה", והזיבה גורמת אפוא לכאורה לנידה. חז"ל פירשו שנידה כאן, משמעה טמאה כנידה, ולכן המילה "זבה" בהקשר הנידה משמעה "זליגת" דם, ולא כזוב הגבר. בספרות חז"ל אין ביטוי לזיבה של נשים שהיא מסוג אחר. אמנם גם בספרות חז"ל ההבחנה בין זב לזבה (נידת יתר) אינה מודגשת, אולם יש לפרשה כך: מסכת זבים עוסקת כולה בזיבה דלקתית זו, ואילו מסכת נידה עוסקת בתופעות הפיזיולוגיות של הנידה על זמניה השונים.

אם כן, זיבת האישה היא דימום רחמי שאינו קשור למחזור החודשי, לא מבחינת טבעו ולא מבחינת מועדו. הצד השווה בשניהם (אצל האישה) הוא יציאת דם מהרחם. בווסת זוהי בעיקר נשירה של תאי רירית הרחם, ורק מיעוט ההפרשה הוא דם טהור. התהליך קורה בדרך כלל בעתות קבועים, כתוצאה מנשירת רירית הרחם לאחר התנוונות הגופיף הצהוב, אם כי יש גם נשים שאצלן מחזור הווסת אינו כה סדיר. זיבה, לעומת זאת, היא דימום אמיתי ממקור רחמי, שאינו קשור לגמילה הורמונלית של רירית הרחם אלא הוא תוצאת תהליכים חולניים אחרים, כגון אי סדירות הורמונלית, גידולים שפירים או ממאירים במערכת הרבייה הנשית, ועוד. לכן לדימום זה אין זמן קבוע, והוא יכול להימשך ימים מועטים, ימים רבים או אפילו באופן מתמיד.

כאמור, הפרשת דם זיבה מתוארת בתורה כך: "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה" (ויקרא ט"ו, כה), כלומר, זיבה לא בלוח הזמנים הרגיל (לא בעת הווסת) או הפרשת דם הארוכה מהזמן הקצוב לווסת נורמטיבית (שבעה ימים). לא נאמר כמה הם ימי הווסת, אולם מלשון הכתוב אפשר ללמוד שבאופן נורמלי אין דימום וסתי אמור להימשך יותר משבעה ימים. הפרשה ממושכת יותר היא אות לדימום לא תקין, ומכוּנה כאמור, זיבה. הלכה למשה מסיני, הימים הראויים לזיבה הם אחד עשר הימים שלאחר שבעת הימים הראויים לנידה, היינו, ימים 18-8 מתחילת הווסת. דימום לאחר מכן נחשב שוב דם נידה ולא דם זיבה. הצד השווה בין הלכות הזבה בעת זיבתה להלכות הנידה: "כל ימי זוב טֻמאתה כימי נדתה תהיה, טמאה הִוא" (ויקרא שם), וגבר השוכב עם שתי הנשים הללו עונשו כרת. ההבדלים בין דין הנידה לדין הזיבה באים לידי ביטוי בימים שלאחר תום הזיבה. על הזבה להמתין שבעת ימי טהרה, המכונים "שבעה נקיים", ולהביא קרבן, מה שאין כן בנידה.