משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 21

בתורה נאמר: "ואל אשה בנִדת טֻמאתה לא תִקרב לגלות ערוָתה" (ויקרא י"ח, יט). התורה מדגישה אפוא את גילוי הערווה, וגם ביתר האזכורים הדגש הוא על איסור לקיים יחסי אישות. חז"ל הרחיבו את האיסור: " 'והדוה בנידתה' – זקנים הראשונים היו אומרים: תהיה בנידתה. לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים. עד שבא רבי עקיבא ולמד: נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה. הא מה אני מקיים 'והדוה בנדתה'? תהא בנדתה עד שתבוא במים" (ספרא מצורע פרשת זבים פרק ט יב, עט ע"ג).²⁶אבל במקבילה בספרא, אחרי מות פרק יג, ב (פה ע"ב) אין דיון כלל בהלכות המחמירות של איסור קישוט. אנו מוצאים אפוא שלושה שלבים בהתפתחות ההלכות של הרחקת הנידה:

1. איסור בעילה והרחבת האיסור לכל נגיעה כפי שנאמר במדרש הבתר־תלמודי: "אם אמרה לך אשתך שהיא נדה, אל תחטיא את גופך ותיגע בה" (תנחומא בובר מצורע ג).

2. הרחבה נוספת נגד קישוט הנידה.

3. הקלה וויתור על איסור הקישוט.

לפנינו עדות מיוחדת במינה שחכמים מודים בה במגמת הקלה מסיבות חברתיות.

אף על פי כן, ההתנגדות להתקשטות נמשכה גם בתקופה האמוראית והבתר־אמוראית. עדות לכך אנו מוצאים באבות דרבי נתן.