משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 22

כדי לנצל את המקור כהלכה ולתארכו אנו נזקקים לסיכום דרך עיצוב הטקסט של המדרש. בדיון מפורט ומלומד בירר מ' קיסטר את עריכת המדרש.²⁷קיסטר, אבות דרבי נתן. מסקנתו היא שאבות דרבי נתן הוא מדרש "מתגלגל". הנוסח הבסיסי נערך בראשית תקופת האמוראים; בשלב השני נוספו לו במהלך הדורות קטעים רבים שחלקם הגדול מלוקט ממקורות אחרים; בשלב השלישי התגבשו שני נוסחים עיקריים, והם המוצגים במהדורת שכטר של המדרש. לפיכך,²⁸את ההשלכות ההיסטוריות־כרונולוגיות אנו מסיקים מדברי קיסטר, אולם הוא לא התייחס אליהן במפורש. בשיחה על פה הסכים פרופ' קיסטר עם ההצעה ועם ניסוח זה, ותודתנו לו על שיחתו אתנו. קטעים המשותפים בלשונם המופיעים בשתי הנוסחאות שייכים לגוף המדרש, וקטעים המופיעים באחת הנוסחאות בלבד נמנים עם שלבים שונים בתוספת. במקרה שלנו, איסור הקישוט מופיע בנוסח א בלבד, ולפיכך הוא שייך לשלב המאוחר של התוספות. מסתבר אפוא לומר שאיסור הקישוט היה איסור תַנאי קדום שאמנם בוטל, אבל בתקופה הבתר־אמוראית שוקם מחדש (לפחות כך סברו חלק מחז"ל, שראו בדבריהם לא חידוש אלא שיקום).

יש להניח שזו החמרה בתר־אמוראית שבאה מבית מדרשם של המחמירים בהלכות צניעות, שהתנגדו לקישוט האישה בכלל. במשנה שבת ו, א אנו מוצאים איסור על האישה לצאת מביתה עטויה בתכשיטיה, בשבת בלבד. המשנה מניחה בפשטות שמותר לאישה לצאת לרחוב כשהיא עטויה בתכשיטיה בחול, אולם מסתייגת מעטיית התכשיטים בשבת משום החשש ה"טכני" שיסודו בהלכות שבת. ברם בספרות הבתר־אמוראית, במיוחד בזו הארץ ישראלית, אנו מוצאים גם גישה אחרת. חז"ל פירשו את האמור בפסוק המפורסם בפרשת דינה: "ותצא דינה בת לאה" (בראשית ל"ד, א), כמדבר בגנותה של דינה: יציאתה לחוץ גרמה צרות לה ולמשפחתה. במדרש תנחומא נשאל הדרשן: "ילמדנו רבינו: מהו שתצא אשה בתכשיטיה בשבת לרשות הרבים?", ומשיב בפרפרזה המיוסדת על המשנה בשבת ו, א: "ואם יצתה, אינה חייבת חטאת בזמן שיצתה בהן בתוך הבית. אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים. ורבותינו אומרים: אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים. וכך כך למה? שהעם מסתכלין בה. שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה. שאין נותנין פרצה לפני הכשר, וביותר, לפני הגנב".²⁹תנחומא בובר, וישלח יב (עמ' 170); תנחומא, שם ה; מקבילות במדרש רבי חננאל הסיקילי, מהדורת מאן, עמ' פח. המדרש ממשיך שם בסדרת דרשות בשבח צניעות האישה. באחד מספרי המעשים, שהוא אחד מספרי ההלכה הפרטיים שנכתבו בסוף התקופה הביזנטית, עולה השאלה אם מותר לנשים ולילדים לצאת בתכשיטים, והחכם האלמוני משיב שמותר לילדים לצאת בתכשיטים אם הם בני פחות מתשע שנים. עולה אפוא מתשובתו שהוא מתנגד לשימושיהם של אנשים ונשים מבוגרים בתכשיטים.³⁰לוין, ספר המעשים, עמ' 97-96. למקורות נוספים ראו ניומן, מעשים, עמ' 102-96.

הדברים שנאמרו במקורות הללו אינם דברי פרשנות למשנת שבת אלא דרשה בלבד. הדרשן מפרש את משנת שבת בניגוד לפשט ומנצלה כמקור השראה לרעיון שהוא דוגל בו, ברם אין לראות בדבריו רק התפתחות רעיונית מאוחרת. יש להניח שמגמות של החמרה בהלכות צניעות רווחו בעולמם של התנאים יחד עם ההכרה בזכותה של האישה להתקשט, מתוך הסכמה למנהגים שרווחו בימיהם. מכל מקום, המשניות בפרקים ד-ו במסכת שבת מלמדות על מערכת של תכשיטים שנהגו הנשים לענוד, כנראה דווקא בצאתן לחוץ.³¹הרשברג, יופייה, אסף עשרות מימרות על תכשיטי נשים. בדרך כלל התנגדו חז"ל להגבלות על התקשטות הנשים, ופסקו למשל שהמדיר את אשתו מתכשיט כלשהו, עליו לגרשה ולתת לה את כתובתה, משום שראו בהגבלה זו דבר חמור מדי לאישה (כתובות ז, ג). גישה זו משתקפת גם בהלכות אחרות. עם זאת, מצינו בדרשות אחרות תביעות לצניעות האישה והגבלת ההתקשטות למסגרת המשפחתית, כגון בדרשה שהבאנו לעיל ובדרשות אחרות.³²הרשברג, שם, עמ' 38. ההבדלים בין שתי הגישות ברורים. חילוקי הדעות אינם משקפים מחלוקת בין חכמים בעניינים הלכתיים גרידא אלא ביטוי לעולם מורכב: מצד אחד התביעה לצניעות, שהיא מהותית בספרות חז"ל, ומצד שני, הרצון לאפשר לנשים להתקשט בגבולות הצניעות.

אם כן, התקשטות האישה הנידה נאסרה, בדור יבנה (רבי עקיבא) בוטלה ההחמרה ונותרו רק איסורי קרבת גוף ממש, ואילו בתקופה הבתר־אמוראית אנו עדים למגמת החמרה, ששותפים לה לפחות חלק מהחכמים, אבל הדבר לא נקבע כנראה כהלכה פורמלית. האם ייתכן שמגמת ההחמרה שמצינו במדרשי תנחומא, באבות דרבי נתן נוסח א ובספר המעשים יסודה בתקופה האמוראית? אולי, אבל אין לכך ראיות. להלן נצטט סיפור מעשה מתנא דבי אליהו. גם שם בא לידי ביטוי איסור מוחלט על גילויי קרבת גוף בין הנידה לבעלה, אולם איסור הקישוט נעדר ממנו. תיארוך העמדה המתוארת שם גם הוא שנוי במחלוקת, כפי שנברר להלן.

על מידת ההרחקה בפועל שמענו בתוספתא: "אמר רבי שמעון בן לעזר: בוא וראה עד היכן פרצה טהרה. שלא גזרו הראשונים לומר: לא יאכל טהור עם הנדה, שהראשונים לא היו אוכלין עם הנדות, אלא אמרו: לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה" (שבת א, ד). אם כן, בתקופה הקדומה כבר הייתה הנידה במצב של נידוי מסוים. בפועל, ישיבה ביחד לסעודה משותפת אינה חייבת להביא לטומאה. אם הנידה מסבה או יושבת על כיסא נפרד אין חשש שתטמא את האוכל עמה. ואכן, אין זו הלכה הנובעת מהעברת טומאה אלא הכרעה של נידוי חברתי בפועל. הנידה נתפסת כמגונה, כחוטאת, כטמאה במובן החברתי ולא רק במובן ההלכתי. רבי שמעון בן אלעזר מלמד על החמרה שהחלה כבר קודם זמנו, שזב לא יאכל עם זבה, אף על פי ששניהם בנידוי ואין לזב עדיפות על פני הזבה. האיסור לאכול בצוותא הוא אפוא החלטה חברתית של סייג, המתבטאת בזהירות יתר בהלכות נידה, חשש מפני הרגל זלזול בהרחקת הנידה, או אולי ראייתה כמגונה אפילו יותר מן הזב, שגם הוא טמא במובן ההלכתי באותה מידה. אם שניהם מטמאים באותה מידה, צריך היה לצפות להרחקה זהה. את ההרחקה היתרה בנידה יש להבין על רקע המוכר לנו מתרבויות נוספות. האישה בנידתה נחשבה מגונָה, הדם שלה נחשב מפחיד ומאיים וכן הלאה.³³דוגלס, טומאה וסכנה. אנשי ההלכה יכחישו כמובן את השפעתה של תחושת סכנה זו על ההלכה. אנו מפנים למרכיב זה בכל המקומות שבהם הפן ההלכתי אינו נותן הסבר מספק להחמרה. החכם משבח החמרה זו ומכיר אותה כנוהג ראוי ומקובל, אף שמבחינה פורמלית אין הוא נחוץ. עם זאת, הדברים נאמרים במסגרת תיאור נוסטלגי של העבר לעומת ההווה, שבו רבים מהציבור חדלו להקפיד על הלכות טהרה. מניסיוננו בדורות האחרונים אנו יודעים שביטויים נוסטלגיים נוטים להקצנה ולהכללה מופרזת, ומותר לחשוד שגם התיאור שלפנינו מופרז במידת מה או שאינו מייצג את כל שכבות הציבור.

עם זאת, היו גם אלו שהסתייגו מההרחקה. כך למשל נמסר בשמו של רבי פדת: "אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא בבגדה – אסור, שמע מינה. ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר: 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה' " (שבת יג ע"א; עבודה זרה יז ע"א).³⁴עוד נוסיף שהמאירי על נידה סא ע"ד מצטט בשם התוספתא שאסור להכות אישה במקל, ומתנגד לכך. מכיוון שנוסח זה אינו נמצא בתוספתא, אנו רואים בכך אמירה המשקפת את הלכות הראשונים, ותחום זה אינו במסגרת דיוננו. אנו לומדים אפוא ממש מאותן מילים דבר והיפוכו, דבר המצטרף לראיות רבות לכך שלא הפסוק הוליד את העמדה ואת הגישה ההלכתית אלא להפך, ההלכה נקבעה לגופה, והדרשה סייעה ועיגנה את ההלכה בכתובים. בכך עסקנו כבר במבוא הכללי לפירוש המשניות. עדויות לעמדה מקלה זו מצינו רק בתלמוד הבבלי, וייתכן שלפנינו עמדה הנובעת מתנאי ההלכה בבבל, אשר בה אי השמירה על הלכות הטהרה הייתה מנומקת מתוך המערכת ההלכתית. בארץ ישראל, לעומת זאת, אשר גם בה רבים לא שמרו (בתקופת האמוראים) על דיני טהרה, הייתה זו בבחינת עבירה נפוצה,³⁵לפי תפיסת חז"ל, מי שאינו כוהן אינו חייב בטהרה, אולם חז"ל העמידו חובה זו כדרך התנהגות ראויה אף שהיא לא עוגנה במערכת משפטית מלאה. אין זה לא דין תורה ולא החמרה מדיני סופרים. כך ראוי. וראו המבוא למסכת טהרות. ואילו בבבל היה הדבר מתוך היתר פנים־הלכתי מלא. אם כך, בתקופה אשר בה גם בארץ ישראל לא שמר רוב הציבור על דיני טהרה, קל וחומר בימי הבית ובדור יבנה, תקופות אשר בהן נשמרו דיני טהרה בקפידה, הקפידו מן הסתם על ההרחקה מהאישה לבל ייגע בה הבעל בטעות וייטמא. מגמת ההחמרה היא לעתים גם פרי המצב של שמירת ההלכה: פנייה לקיצוניות כדי למנוע סטייה לכיוון מקל, מתוך תקווה להחזיר את מה שנתפס כמצב מאוזן.

הרחקת הנידה מתבטאת אפוא בראש ובראשונה באיסור לקיים יחסי אישות. עם כל חשיבותה של הגבלה זו, מבחינה חברתית (וגם מן ההיבט ההלכתי) היא רק חלק מהתמונה. השאלה היא כיצד תפקדה האישה בעת טומאתה. האם יכלה לשהות בבית ולישון באותו חדר גם אם בריחוק מה מהבעל?³⁶בהנחה שלמשפחה היה רק חדר מגורים אחד. ה"בית" שחכמים מדברים עליו הוא "חדר" בשפת זמננו. אין בספרות חז"ל מונח המקביל ל"דירה" בת זמננו. האם יכלה להכין את צורכי הסעודה של בני המשפחה ולטפל בילדים? נגיעת האישה בחפץ אין בה איסור כשלעצמה, אלא שהחפץ טמא. החפץ טמא כאב הטומאה, והנוגע בו טמא רק עד הערב. זו טומאה קלה, שהציבור הרחב – לפחות מדור אושא ואילך – לא הקפיד עליה. לכוהנים אסור להיטמא בטומאה זו, אולם איננו יודעים אם הם אכן הקפידו על כך. על כל פנים, יכולים היו להיטהר בטבילה ולאכול בטהרה בערב (כולל תרומה). פעילות הנידה איננה אפוא מפגע כה חמור, אבל במשפחה שומרת טהרה (כוהנים או ישראל) יש בכך טרדה רבה. ואכן, פעם אחת אנו שומעים על "בית הטמאות" (להלן ז, ד), כפי שנראה בפירושנו להלן. אפשר שזו עדות לכך שהיה לנידות חדר מוגדר בחצר, שאליו פרשו בימי נידותן. אם אכן כך הוא, זו עדות יחידאית לאותו נוהג המוכר בעדה האתיופית עד היום. רמז נוסף לקיומה של הלכה זו אפשר למצוא במסורת הפרשנות המוסלמית של הקוראן (ה"חדית"). לפי מקורות ערביים אלו (מן המאות השמינית או התשיעית), יהודי מדינה נהגו לשלח את נשותיהם הטמאות למדבר לבל תתגוררנה בבית אחד עם הטהורים.³⁷מזוז, נידה בדת הפרסית; הנ"ל, הנידה. במסגרת זו אנו מוצאים את הטענה שלפיה הנשים שגורשו באופן זמני למדבר קיבלו מבעליהן את השמיכות החמות של הבית, ובני הבית סבלו באותה עת מקור. מסורות אלו, עלולות כמובן להיות לא מדויקות, אבל הן מצטרפות לרמזים שלפיהם אכן היו שנהגו כך בנשים נידות. כן אומר בעל "הלכות נידה", המחמיר, שאסור "אפילו להשקותו מים ואפילו לדבר עם בעלה, ולא תשב עמו בבית אחד, ואם אדם מיושב הוא, מיחד לה בית ותשב שם עד משלם שבעה ימים הראשונים".³⁸תורתן של ראשונים, עמ' 26-24. צריך להודות שזו מסקנה מתבקשת מהלכות ההרחקה ומתנאי החיים הצנועים של המשפחה הגרעינית. עם זאת, קשה קצת לקבל את התמונה הכוללת המשתמעת ממסורות אלו.

בפועל, לעתים קרובות חיו המשפחות הקדומות בבית אב הכולל 3-2 דורות, לעתים יותר ממשפחה אחת בכל דור. בבית אב אפשר להפריש לאישה מקום מוצנע, ויתר בנות המשפחה תמלאנה את מקומה בעבודות הבית. כך הופכת תקופה לא נעימה זו לתקופה אשר בה האישה טמאה (במובן ההלכתי ובמובן החברתי) מנודה, אבל גם נהנית מחופשה מעבודות הבית. אנו מניחים שמשחק המילים שבו השתמשו חז"ל נדה=מנודה (אבות דרבי נתן נוסח א, א [עמ' 4]; בבלי עירובין ק ע"ב) מופרז, ואכן, גם התלמוד הבבלי מסתייג ממשחק מילים זה (בהמשך הסוגיה שם).

השאלה של פעילות הנידה בחיי היומיום עומדת בתקופת הגאונים במוקד מחלוקת בין בני ארץ ישראל לבני בבל.

"אנשי מזרח – נדה משמשת בכל צרכי הבית חוץ משני דברים: אינה מוזגת לו את הכוס ולא מצעת לו את המטה. ובני ארץ ישראל – אינה נוגעת בדבר לח ולא בכלים שבבית, ומדוחק התירו שתניק את בנה" (מרגליות, החילוקים, סעיף יא). אם כן, בארץ ישראל המשיכו להקפיד על טהרת הנידה בחומרה רבה יותר מאשר בבבל. כפי שראינו לעיל, אכן יש יסוד להניח שלפנינו גלגולה של מחלוקת שהחלה בימי האמוראים לפחות, ועדות לה בספרות התלמודית והבתר־תלמודית. עם זאת, בתלמוד הבבלי מסופר על שמואל, שאשתו, כשהייתה נידה, הייתה מוזגת לו בשמאל (כתובות סא ע"א). ברור שאין הבדל בין טומאת יד שמאל לטומאת יד ימין, אולם מעשה המזיגה נחשב מחווה אינטימית, ואשת שמואל סימנה לו את מגבלות האינטימיות. בספרות הגאונים מובא מעשה הנרמז בתלמוד, ובו מסופר על סימן סודי שהיה בין שמואל לאשתו. הוא היה משגר לה כוס של ברכה, ואם הייתה מחזירה לו את הכוס סימנה לו בכך שהיא נידה.³⁹בבבלי, כתובות כב ע"א-ע"ב רמז למעשה, ופירוטו בתשובות הגאונים. ראו אוצר הגאונים על כתובות כב ע"א, עמ' 91, שאילתות דרב אחאי גאון שאילתא צו, ופירושנו לכתובות ב, ה. גם כאן הכוס של ברכה הוא רמז אינטימי ומעודן למעשה האישות, האמור לבוא אחר הסעודה.⁴⁰ראו פירושנו לסוטה א, ב (טרם נדפס), שם אנו מביאים את התוספתא (סוטה א, ב ומקבילותיה) המגדירה את מעשה האישות החפוז כזמן הדרוש למזיגת כוס ונסביר שיש בכך משחק מילים מעודן של כינוי למעשה האישות עצמו. על כל פנים, ההלכה התלמודית התירה לאישה הנידה למזוג את הכוס לבעלה, ורק שמואל, שהיה בין האמוראים המחמירים בהלכות אישות וצניעות, נהג הגבלה מסוימת, כחומרה אישית שלו. יתר האמוראים לא ראו בכך איסור, ורק בתקופת הגאונים מופיע האיסור הברור הנמצא בספר החילוקים.

לפי ההלכה הארץ ישראלית, הנידה מוגבלת בעבודות הבית. בפועל היא עשויה הייתה להשתמש בהקלות רבות שהנהיגו חכמים. היא יכלה להשתמש בכלים שאינם מקבלים טומאה ("חסיני טומאה" בלשוננו), כגון תנור סדוק שתיקנוהו בטיח,⁴¹ראו במבואות למסכתות כלים ואהלות. ולשטוף ירקות בעודם שרויים במים, שכן שנינו: "קופה שהיא מלאה תורמסין ונתנוה לתוך מקוה – מושיט ידו ונוטל תורמסין מתוכה והם טהורים. העלם מן המים הנוגעים בקופה – טמאים; ושאר כל התורמסים – טהורים. צנון שבמערה, נדה מדיחתו והוא טהור. העלתו כל שהוא מן המים – טמא" (מכשירין ד, ו). אם כן, כל זמן שהפֵּרות בתוך המים הם עדיין לא הוכשרו לקבל טומאה, ורק משיעלם בידו או בכלי יקבלו טומאה. טכניקות נוספות נדונו במבוא למסכת כלים ובמשניות אחרות,⁴²כגון טהרות ב, א, שם מתוארת דרך לאפשר לאישה טמאה לטפל בירקות עד שלב מסוים. והיה בהן כדי לתת פתרון חלקי להמשך התנהלות פחות או יותר נורמלית של החיים במצב של נידה.

אפשר אפוא לסכם ולומר שבפועל, גם בארץ ישראל יכלה אישה לעבוד במשק הבית בצורה מוגבלת: להיניק, לטחון, לנקות ירקות ולבשלם, ובאופן כללי להכין את הארוחה בשלבים שבהם האוכל עוד לא מוכשר לקבל טומאה. עם זאת, דיני הטהרה לא בוטלו. אישה בנידתה לא יכלה להפריש חלה ולהמשיך לבשל ולאפות לאחר הטלת מים (בארץ ישראל), וכמובן, מחוות אינטימיות ממש (מזיגת כוס והצעת מיטה⁴³להצעת המיטה ראו פירושנו לכתובות ה, ד; לכוס של ברכה כמחווה אינטימית ראו במבוא למסכת ברכות ולהלן; למזיגת הכוס כמחווה אינטימית ראו פירושנו לברכות פ"ז מ"ה. ) נאסרו אפילו בבבל.

אשר להלכה הבבלית המאוחרת, נעסוק בכך להלן בסעיף העוסק בהלכה הגאונית, ונסתפק כאן במרכיב ההרחקה בלבד. כאמור, ספר החילוקים מציג הלכה מקלה. מתשובת גאונים חשובה אנו שומעים שאכן בתקופה הקדומה (האמוראית, לפני הכיבוש המוסלמי) שררה מגמת הקלה ואפשרו כנראה חיים משותפים של האישה בבית הבעל, כפי שמוצג בספר החילוקים. הנימוק לכך היה שממילא בבבל כולם טמאים ואין שמירת טהרה. הנידה יכולה להיטהר בטבילה, אבל כל מי שנטמא במגע נידה ממילא טמא כבר בטומאת מת, אז מה תוסיף או תגרע טומאת הערב שמש – שהיא טומאה קלה – למי שכבר ממילא טמא בטומאה חמורה? על כן שררה מגמת הקלה. אבל בתקופה הגאונית, בהתאם למגמה הכללית, החמירו בהלכות הרחקה ואסרו על הנידה לגור עם בעלה באותו בית (כלומר באותו חדר), וכמובן אסרו עליה לסייע בעבודות הבית. דומה שבני בבל החמירו עוד יותר מכפי שנדרש בהלכה הארץ ישראלית התנאית. בהלכה התנאית מצאו פרצות והקלו בפרטים שונים, כפי שנכתב לעיל, ואילו בבבל, אשר בה כל תחום הטהרה היה פחות מפותח, לא הכירו בהקלות אלו.⁴⁴כגון האפשרות שהאישה תדיח ירקות ופרות בעת שרייתם במים וכך לא יוכלו לקבל טומאה. נרחיב בכך בסעיף העוסק בתקופה הגאונית.