משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 23

בתלמוד הבבלי שנינו:

1. "אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב: התקין רבי בשדות, ראתה יום אחד – תשב ששה והוא; שנים – תשב ששה והן; שלשה – תשב שבעה נקיים.

2. אמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים.

א. אדבריה רבא לרב שמואל ודרש: קשתה שני ימים ולשלישי הפילה – תשב שבעה נקיים. קסבר: אין קשוי לנפלים ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

ב. אמר ליה רב פפא לרבא: מאי אריא קשתה שני ימים? אפילו משהו בעלמא! דהא אמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים!

3. אמר ליה: אמינא לך איסורא ואת אמרת מנהגא? היכא דאחמור – אחמור; היכא דלא אחמור – לא אחמור" (סו ע"א).

שתי תקנות נפרדות הן. הראשונה מיוחסת לרבי ואין לה מקבילות ארץ ישראליות או תנאיות. רבי עשוי להיות רבי יהודה הנשיא או נכדו, רבי יהודה נשיאה, שחי ופעל כבר בראשית התקופה האמוראית. שתי בעיות נוסח מעיבות על הבנת הסוגיה. האחת היא להיכן ייעד רבי את תקנתו, ליושבים ב"שדות" או ב"שרות", ובחלק מעדי הנוסח: "סוריא"⁴⁵לחילופי הנוסח ולדיון ראו מיטשם, נידה, עמ' 174 ואילך. . לכאורה, אם התקנה נועדה ליושבי סוריה, זו דוגמה לאזור שבו אין בתי דין של חכמים, כמו הערכאות שבסוריה הנזכרות בבבלי, סנהדרין כג ע"א. לעומת זאת, אם אלו "שדות", כי אז הכוונה היא ליושבי כפרי בת⁴⁶כפרי בת הם מבנים בודדים או קבוצת מבנים היוצרת כפר קטן, שתושביו באו מכפר 'אם'. תושבי כפר הבת נשענים על כפר האם לצרכי מסחר ושירותים, ומגיעים לכפר האם לפחות בימי השוק (שני וחמישי). ראו פירושנו למגילה פ"א מ"א. . אמנם הכינוי "שדות" בהקשר זה נדיר, אבל בברית החדשה⁴⁷כגון לוקס ט, 12; מתי ו, 56, ו 13; מרקוס ח, 27 ועוד. מופיע המונח אגרוס άγρρού, שמשמעו ביוונית שדות, והכוונה היא ליישובי שדה, בתים בודדים בשטח החקלאי. אם כך, התקנה נובעת מתנאי היגיינה קשים בשטח החקלאי (איורים 3א-ב). האישה אמורה להקפיד על ראיית דמים, אבל בתנאי שדה אין היא יכולה להקפיד לבדוק את עצמה, ואולי החמיצה את הופעת הזיבה או הווסת. אנו מניחים שהנוסח "שדות" הוא המקורי, משתי סיבות:

1. המונח "סוריה" מוכר יותר, וסופר משבש את המונח הלא ידוע באופן יחסי ולא את המונח הידוע.

2. הנוסח "שדות" מטיל את התפקיד על האישה לברר האם הדם הוא דם נידה ומתי פסק. כפי שנראה להלן, הטלת תפקיד הבדיקה השוטפת על הרב היא תופעה מאוחרת, אמוראית ובתר־אמוראית.

רש"י בפירושו לסוגיה מסביר ש"שדות" הוא מקום שאין בו בני תורה ומורי הוראה, ויש חשש שלנשים המסופקות אם ראו דם נידה או דם זיבה לא יהיה את מי לשאול. לעומת זאת, לפי הבית יוסף (טור יורה דעה סוף סימן קצג), החשש העיקרי שעמד מאחורי תקנה זו היה שמא ראתה האישה דם טהור (כגון דם מכה) במשך שישה ימים והחשיבה אותו כטמא (דם נידה), ואז החלה לדמם דם טמא במשך יום אחד, שפסק, והיא סבורה שכעת תמו שבעת ימי הנידה והיא יכולה לטבול בליל היום השמיני, אולם למעשה עליה לספור שישה ימים נוספים להשלמת שבעת ימי הנידה. מעניין לציין שנוסף על שני הפירושים דלעיל את המילה "שדות" – סוריה או כפרי בת – ישנו גם פירושו של הרי"ף על שבועות פרק ב (ד ע"א בדפי הרי"ף), הגורס: "התקין רבי בסוודית", והר"ן מפרש שם שהיה זה "מקום שאינן בני תורה". גרסה זו מצמצמת עוד יותר את תחולת התקנה – לא לכל הנשים שבשדות אלא לנשות סוודית (שם מקום) בלבד, ואולי רק לשכמותן. מכל מקום, אנו רואים שלפי כל הדעות הללו – מרש"י עד לר"ן – הסיבה לתקנה הייתה בערות וחוסר יכולת ספירה נכונה של נשים, בפרט במקום שאין בו מורה הוראה להיוועץ בו, וכנראה לא עקב הסיבה שבתנאי שדה אין האישה יכולה להקפיד לבדוק את עצמה, שכן ממה נפשך, אם היא יכולה להתפנות בצנעה היא יכולה גם לבדוק את עצמה. הנוסח "בסוודית" הוא נוסח יחידאי ויש לדחותו, אבל הוא מעיד על כך שהר"ן לא ראה בדברי רבי תקנה כללית.

מבחינת הנוסח, הקריאה "שדות" היא הסבירה ביותר, והצענו את פירושנו, המבוסס על משמעות המונח בדרך כלל בספרות התקופה. יתר על כן, התפיסה שלפיה החכם הוא מציע הפתרון האולטימטיבי לבדיקת הדם ובלעדיו האישה חסרת אונים אינה העמדה השלטת אפילו בספרות האמוראית (להלן). לפיכך הצענו את הסברנו, המבוסס על התנאים ההלכתיים ועל לשון התקופה.

נחזור כעת לדברי רבי בתקנתו לנשים בשדות. האזכור של שלוש אפשרויות של ראיית דם: יום אחד, שני ימים או שלושה ימים ויותר מלמד שהחשש הגדול של רבי היה שהאישה זבה ואינה נידה. כאמור, החשש העיקרי שעמד כפי הנראה מאחורי תקנה זו היה שמא ראתה האישה דם טהור במשך שישה ימים והחשיבה אותו כטמא (דם נידה), ואז החלה לדמם דם טמא שנמשך יום אחד ופסק, והיא סבורה שכעת תמו שבעת ימי הנידה והיא יכולה לטבול בליל היום השמיני, אולם למעשה עליה לספור שישה ימים נוספים להשלמת שבעת ימי הנידה. עם זאת, במקרה זה לא ידוע כמה ראִיות היו באמת, וייתכן שהאישה החמיצה את הראיות הראשונות. לפי דין נידה שבתורה עליה לשבת בסך הכול שבעה ימים, ללא קשר לימי זוב הדם. אמנם ייתכן שימי הנידה החלו קודם, אבל מתחילים לספור את ששת הימים מיום שהיא יודעת על נידתה. אם היא זבה, היא זבה רק יום אחד וטמאה רק יום אחד ("שומרת יום"). אנו מחמירים ומניחים שהיא נידה.

ברור שרבי לא הכיר את תקנת רבי זירא דלהלן, והדבר טבעי, שכן הוא פעל קודם ימי אמורא זה.

מכל מקום, זוהי תקנה בתר־תנאית, או לכל היותר תנאית מאוחרת, שיש בה עדות ברורה לכך שזבה אינה טמאה אלא לאחר שלוש ראִיות.