משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 24

רבי זירא תולה את תקנתו בבנות ישראל, כלומר, במנהג עממי, להחמיר ולשבת שבעה נקיים גם אחרי נידה, כמו במקרה של זבה. בדיון בהמשך הסוגיה ברור שחכמי בבל ועורך הסוגיה ראו בכך החמרה ומנהג ולא ממש הלכה, כפי שנראה להלן. ההלכה מופיעה גם בירושלמי ברכות (ה א, ח ע"ד) כסתם הלכה, ללא תלות בבנות ישראל בדווקא, וכן במקור בבלי נוסף (תנא דבי אליהו טז, עמ' 76). וכך היא מוצגת גם בתנחומא בובר (מצורע טו, עמ' 52) ובתנחומא הנדפס (מצורע ז). מדרש תנחומא הנדפס הוא מדרש ארץ ישראלי במקורו, אבל יש בו תוספות בבליות. לעומת זאת, תנחומא מהדורת בובר הוא מדרש ארץ ישראלי ללא התוספות הבבליות שבנוסח הנדפס. ההלכה מופיעה כאמור בשתי הנוסחאות. היא נובעת משני חששות: האחד הוא החשש שאין האישה יודעת להבחין בין זיבה לנידה, האחר הוא החשש שימי הנידה האחרונים היו בעצם ימי זוב. אין צריך לומר ששתי אלו הנחות מלאכותיות, ודומה שיותר מכול יש כאן רצון להחמיר.⁴⁸מן הראוי להזכיר כאן שרעיון דומה מופיע גם בחוקי מקדשים פגאניים. כך למשל, בחוקי אחד המקדשים בסמירנה נקבע שאישה בהיריון או מיניקה או יולדת, מלידתה ועד סוף היום השמיני אסור להן להיכנס למקדש, וכן אסור לנידה להיכנס למקדש אלא לאחר שבעה ימים. משילוב הקטעים השונים באותה כתובת עולה שהאישה גם חייבת בטהרה, אם כי אין הגדרה לטיבה של טהרה זו, האם הכוונה היא לרחצה או לטבילה (SEG 997). לא נעסוק כמובן במסגרת זו במונח הטהרה הפגאני. ישנה אפשרות להשפעה הדדית בין המערכות השונות, אבל להערכתנו, לפנינו התפתחות פנימית של החמרה, הניכרת בכל הלכות הטהרה, והשפעת מקדשי החוץ על התהליכים היהודיים הפנימיים במקרה זה אינה מוכחת. פשוט יותר להניח שאם הייתה כאן השפעה, הלכות התורה השפיעו במקצת על התפיסות הרעיוניות של המקדשים בסביבה, אלא שאלו התפתחויות עצמאיות.

כדאי לציין שבבבלי, גם במסכת נידה וגם במסכת ברכות, ישנו מאבק של רבא נגד המביאים את חומרת רבי זירא בשם בנות ישראל. במסכת נידה הוא מובא כאומר לרב פפא: "אמרתי לך איסור [כלומר, הלכה מוחלטת], ואתה אומר לי מנהג? במקומות שהחמירו [נהגו כך] – נהגו, במקומות שלא החמירו – לא נהגו" (סו ע"א), כלומר, החמרה זו תלוית מקום, ואין להחילה במקום שלא נהגו בו לספור שבעה נקיים על כל הופעה של דם נידה. במסכת ברכות (לא ע"א) דנים לכאורה בנושא אחר לגמרי: אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה (רש"י: שאינה צריכה עיון, שלא יהא מהרהר בה בתפילתו). ומהי הלכה פסוקה? אביי אמר: "בנות ישראל החמירו על עצמן [...]". כאן תוקף רבא: "רבא אמר: כי הא דרב הושעיא [...] מערים אדם על תבואתו" וכו'. בגמרא, "רבא אמר" היא לשון מחלוקת. כלומר, הוא טוען שזו אינה הלכה פסוקה! דוגמה להלכה פסוקה הוא מביא ממקום אחר, למשל, הערמה על תבואה. כלומר, בשני המקומות אפשר לראות שרבא נלחם בכל כוחו כדי שהנהגה זו לא תקנה לה אחיזת קבע, וההיסטוריה מוכיחה שכשל בכך, ומעניין הדבר, שהרי הלכה תמיד כרבא נגד אביי פרט ליע"ל קג"ם. לכאורה גם כאן הייתה צריכה להיות ידו על העליונה.

ממקור חשוב נוסף אפשר להסיק שהמנהג או ההלכה של ספירת שבעה ימים נקיים קדמה לרבי זירא. זהו מעשה שיש לו מספר מקבילות. הנוסח הראשוני לדעתנו הוא בתנא דבי אליהו. כך שנינו: "מעשה באדם אחד שקרא מקרא הרבה ושנה משנה הרבה, נכנס לבית עולמו בחצי ימיו ונעשת אשתו כשוטה והיתה מחזרת על פתחי חבירים של בעלה. אמרה להם: רבותיי, בעלי קרא הרבה ושנה הרבה, ולמה נכנס לבית עולמו בחצי ימיו? ולא הושיבוה כלום דבר. פעם אחת הייתי מהלך בשוק ונכנסתי לבית חצרה. באתה וישבה כנגדי והיתה בוכה. אמרתי לה: בתי, למה את בוכה? אמרה לי: בעלי קרא הרבה ושנה הרבה, מפני מה נכנס לבית עולמו בחצי ימיו? אמרתי לה: בתי, בשעת נידה מה היה אצליך? אמרה לי: רבי, היה אומר לי דחי כל אותן הימים שאת רואה בהם דם ושבי שבעה נקיים שלא תבואי לידי הספק. (אמרה) [אמרתי] לה: בתי, יפה אמר לך, שכך שנו חכמים בזבים וזבות, נידות ויולדות, שלאחר שבעה טהורין לבתיהן, שנאמר: 'ואם טהרה מזובה וספרה לה' וגו' (ויקרא טו, כח). באותן הימים לבנים מהו אצליך? שמא הסכתה לו את שמן בידך ונגע (בו) [ביך] אפילו באצבעו הקטנה? אמרה לי: חי ראשך! רחצתי לו רגליו וסכה אני לו שמן וישינה אני עימו במטה, אבל לא הסיח דעתו לדבר אחר. אמרתי לה: בתי, ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים, שכך כתוב בתורה: 'ואל אשה בנדת טומאתה' [וגו'] (שם יח, יט). יכול יחבקינה וינשקנה וידבר עימה דברים של תפלות? תלמוד לומר: 'לא תקרב' (שם). יכול תישן עימו בבגדיה על המיטה? תלמוד לומר: 'לא תקרב' " (אליהו רבה טז, עמ' 76).

המטרה הרעיונית של הסיפור היא להראות שהכרעתו של הקב"ה אמת וצדק ושמי שחטא נענש כאן ועכשיו. אם ראית צדיק נענש, הרי זה משום שחטא בסתר. מגמה זו כשלעצמה שנויה במחלוקת, ולא נעסוק בה כאן. המחבר סבור שדין שבעה נקיים הוא חובה מוחלטת, ומצטט מקור עלום שבו הדבר נאמר. לשון הציטוט נראית כאילו הייתה משנה ידועה, אבל אין היא מוכרת לנו אלא מדברי האמוראים שהובאו לעיל. המחבר מבדיל גם בין ימי טומאה לבין ימי ליבונה (החסיד נהג היתר מסוים בימים אלו והייתה קרבה בין בני הזוג ללא קיום יחסי אישות, דבר שאליו מתנגד המחבר בתוקף). לכאורה אפשר להבין ש"הימים הלבנים" הם אותם שבעה ימים נקיים נוספים שבהם אין האישה נידה ממש, אבל אפשר גם להבין שזהו הכינוי לכל ימי ההרחקה שבהם אינה רואה דם, אבל הם עדיין בטווח שבעת הימים שמתחילת הדימום הווסתי. אם כן, עצם המושג "ימים לבנים" אינו מעיד דווקא על שבעה ימים נקיים הבאים לאחר סיום דם הווסת אלא עשוי להתפרש כאותם ימים שבין גמר הדימום הווסתי (שנמשך ברגיל 5-4 ימים) לתום שבעת הימים שמתחילת הווסת. אפשר אפוא להסיק מהסיפור שלוש מסקנות:

1. המחבר מכיר את תקנת שבעה נקיים כהלכה לכל דבר⁴⁹כך פירשו רש"י וראשונים אחרים. (כמו הירושלמי, ובניגוד לבבלי).⁵⁰רוב הפרשנים והחוקרים לא הבחינו בנקודה זו.

2. בימי הליבון היה נוהג שלא כהלכה, להקל בדיני הרחקה.

3. לא ברור כלל מהם ימי הליבון. ייתכן שאלו שבעה ימים נקיים לאחר תום הדימום הווסתי, ואז כמובן משך ההרחקה הכולל משתנה מאישה לאישה בהתאם למשך ימי וסתה (x ימים + 7 ימים נקיים), או לחילופין, אלו הימים הנקיים שלאחר תום הווסת עד השלמת שבעה ימים מהיום הראשון לווסת. במקרה זה, משך זמן ההרחקה קבוע: שבעה ימים, אולם משך הימים הנקיים משתנה מאישה לאישה (x ימי וסת + y ימים נקיים = 7). רש"י במסכת שבת גורס כאפשרות הראשונה, ואפשר שמעשה זה באותו תלמיד חכם שמת בחצי ימיו בא לחזק חומרה שהלכה וקנתה לה מקום בכמה מקומות, כבר לאחר החורבן, ורבי זירא רק מסכם את החומרא הזאת ומעמידה על בנות ישראל, לעומת רבא, האומר שזהו מנהג בלבד במקומות מסוימים. במקום שבו מחמירים, שיחמירו, ובמקום שבו אין מחמירים, שלא יחמירו.

הסיפור מופיע במקבילות. באבות דרבי נתן הוא מובא כדוגמה לסייג שעשו חכמים. בנוסח זה יש כמה הבדלים סגנוניים, שניים מהם חשובים. המשפט החשוב לנו הוא ההבחנה שעושה המחבר בין שלושת הימים הראשונים⁵¹בעל הקטע סבור כנראה שתקופת הנידה (זוב הדם) היא שלושה ימים. לבין שאר הימים, המכונים "אחרונים". כאשר אנו קוראים את אבות דרבי נתן במנותק מתנא דבי אליהו חסרות בו המסקנות הראשונה והשלישית. ברם אם המקור באבות דרבי נתן משתמש בתנא דבי אליהו, ייתכן שהוא העתיק ממנו את ההתחלה בלבד, ויש להניח שעורך אבות דרבי נתן הכיר גם את שתי האמירות האחרות. כל שאפשר ללמוד מאבות דרבי נתן הוא שבשלושת הימים הראשונים נהגו הכול את חומרות ההרחקה של הנידה, אפילו מעבר לדרישה ההלכתית, כפי ששנוי שם: "כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי. מכאן אמרו: כל המנולת עצמה בימי נדתה, רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נדתה, אין רוח חכמים נוחה הימנה" (נוסח א, ב, עמ' 9-8). לעומת זאת, בימים האחרים הייתה הקלה גדולה, והציבור, כולל באי בית המדרש, נהגו עם נשותיהם קרבה יתרה והקפידו רק על איסור קיום יחסי אישות.⁵²בניתוח המקבילות עסקה בהרחבה בן שעיה, נידה. מסקנותינו שונות.

אין ספק בכך שהמקור של אבות דרבי נתן הוא תנא דבי אליהו, שאותו הכיר ישירות או דרך הבבלי שנזכיר להלן (שבת יג ע"ב),⁵³לזיקה בין תנא דבי אליהו לבבלי ראו להלן. שכן כל סגנון הסיפור הוא כסגנון הייחודי של תנא דבי אליהו. עם זאת, עורך אבות דרבי נתן או מי שהעביר את הקטע לשם הסתייג כנראה מ"חומרת בנות ישראל", לא הזכיר אותה ולא הכיר בה.

הסיפור מופיע גם בבבלי, שבת יג ע"ב. גם בבבלי, כמו באבות דרבי נתן, אין רמז לשבעה נקיים אלא רק להבחנה בין ימי הנידות לימי ה"ליבון". ימי הליבון הם כמו "ימים לבנים" (כלומר, ימים נקיים, שבהם אין האישה רואה דם), בניגוד ל"ימים אדומים", שבהם האישה זבת דם. אם כן, אין מהסיפור ראיה לשבעה נקיים. הסיפור מופיע במקבילות מאוחרות יותר שאינן מוסיפות לדיוננו.⁵⁴רות זוטא (בובר) ג, ו, כנוסחת הבבלי. בילקוט שמעוני תקסט, כנוסחת תנא דבי אליהו, אבל בסימן תקצב, כנוסחת הבבלי. הילקוטים המאוחרים לא ערכו את החומר הקדום אלא ציטטו, ולכן אין לדעתנו משמעות לשאלה איזה מקור הם ציטטו. אין כאן בחירת עמדות כי אם ציטוט טכני.

כדי לנצל את המידע שהבאנו יש לברר מתי נכתבו המקורות הללו. בעריכתו של אבות דרבי נתן עסקנו לעיל, וראינו – בעקבות קיסטר – שהקטעים ה"משותפים" (אלו המופיעים בשתי הנוסחאות) שייכים לגוף המדרש, שהוא אמוראי קדום. קטעים המופיעים רק באחת הנוסחאות הם משלבי התוספות השונים. במקרה שלנו, המעשה מופיע בנוסח א בלבד, ולפיכך הוא שייך לשלב התוספות, ומן הסתם ליקט עורך אבות דרבי נתן את דבריו מהבבלי, שבו נעשה שימוש תכוף במדרש זה (אבות דרבי נתן נוסח א), וערך אותם מחדש. ההחמרה בדיני הרחקת הנידה היא מדברי המדרש עצמו, ומשקפת את התקופה הבתר־אמוראית, ואילו המעשה באדם שמת בחצי ימיו הוא הבאה מהבבלי, ומשקף את ימי הבבלי.

התיארוך של תנא דבי אליהו מסובך יותר. על זמנו של חיבור זה נחלקו הדעות. א"א אורבך ומ' מרגליות⁵⁵אורבך, תדב"ר; מרגליות, סדר אליהו. ראו בו חיבור קדום מהמאה השלישית (ראשית תקופת האמוראים), א' אפטוביצר אסף בשעתו ראיות לכך שלפנינו חיבור בעל אופי בבלי,⁵⁶אפטוביצר, תדב"ר. והבבלי מצטט מקורות קדומים בשם "תנא דבי אליהו אומר", הנמצאים בחיבור שלפנינו. עם זאת, חוקרים אחרים הצביעו על מרכיבים מאוחרים. ש' צוקר הראה שיש בו פולמוס גלוי עם הקראים,⁵⁷ראו צוקר, רס"ג, עמ' 219-205. הסיכום הבהיר ביותר של העמדות השונות נמצא במבוא של קדושין (Kadushin) לתרגומו האנגלי לחיבור תנא דבי אליהו (קדושין, תדב"ר). אנו נעסוק בנושא בהרחבת מה במבוא למסכת ידים. והבבלי אינו מצטט את תנא דבי אליהו. בבבלי משוקעים קטעים המיוחסים לאליהו, ואלו לוקטו מהבבלי בידי בעל התנא דבי אליהו ואף העניקו את השם "תנא דבי אליהו" ליצירה כולה. לא זה המקום לדון לעומק בזמנו של החיבור. נסתפק בכך שאנו סבורים כחוקרים שהקדימו את זמנו למאה השלישית. אף מורינו דוד פלוסר ושמואל ספראי סברו כך, אלא שלא זכו לפרסם דבריהם בכתב.

להערכתנו, החיבור נערך בידי עורך אחד, אך כולל ואוסף מקורות רבים. משוקעים בו קטעים מתורתם של חסידים ושל אנשי הסוד. החסידים חדלו להתקיים כזרם חברתי במהלך המאה השנייה,⁵⁸ספראי, חסידים; הנ"ל, החסידים; ספראי וספראי, חסידים. ולכן הקטעים ממשנתם ששוקעו בתנא דבי אליהו קדומים. לפנינו אפוא שני שחזורים היסטוריים כרונולוגיים להתפתחות ההלכה.