משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 26

1. תנא דבי אליהו מכיר את תקנת שבעה נקיים כהלכה לכל דבר.

2. תקנת רבי זירא (בירושלמי כהלכה, בבבלי כמנהג).

3. ייתכן שבעל אבות דרבי נתן הוא מקור עצמאי בתר־אמוראי המלמד על החמרה בדיני הרחקה אבל מתעלם בכוונה מהחמרת שבעה נקיים.

עוד נוסיף שבקטע אחר באבות דרבי נתן חוזרת התמונה המלמדת שתקנת רבי זירא עדיין אינה קיימת: "מכאן אמרו זב ז', זבה ז', נדה ז', מצורע ז', טמא מת ז', אבֵל ז', משתה ז'. זב ז' מנין? שנאמר: 'וכי יטהר הזב מזובו, וספר לו שבעת ימים' (ויקרא טו, יג). זבה ז' מנין? שנאמר: 'ואם טהרה מזובה, וספרה לה שבעת ימים' (שם, כח). נדה ז' מנין? שנאמר: 'שבעת ימים תהיה בנדתה' (שם, יט)" (אבות דרבי נתן נוסח ב, א [א ע"א]). אמנם כל האחרים הנזכרים בקטע טמאים שבעה ימים לאחר שסיבת הטומאה נגמרה, אבל בנוגע לנידה, הדרשן מצטט את הפסוק, ונראה ברור שכוונתו היא שדבר תורה שורר ושנידה טמאה בסך הכול שבעה ימים, כמו אבֵל. גם קטע זה שייך לתוספות ולא לגרעין המשותף בשני אבות הנוסח של המדרש, ואף על פי כן תקנת "בנות ישראל" עדיין אינה נזכרת או אינה נחשבת הלכה.

איננו עוסקים כאן בהמשך התפתחות הלכות נידה במהלך הדורות, אבל אי אפשר לא להעיר שהחמרה זו, למרות מקורה המאוחר כמנהג צניעות מיוחד, התקבלה והתפשטה. כיום, כאשר אנו מכירים טוב יותר את גוף האישה ואת מחזור ההולדה, מתברר שהגדלת מספר ימי הטומאה עלולה לגרום לזוגות רבים להחמיץ את מועד הביוץ, העשוי לחול כבר אחד עשר או שנים עשר יום מתחילת תקופת הנידה ואף מוקדם יותר. כך נוצר מצב רפואי המכונה "עקרות הלכתית".⁵⁹רוזנק, טהרה. כל הגבלה והחמרה בימי הטומאה גוררות מיעוט במצוות פרייה ורבייה. דבר זה מופיע בתלמוד כנימוק לדעת שמאי, המופיעה במסכת להלן א, א: "משום בטול פריה ורביה" (נידה ג ע"ב). איננו יודעים אם אכן הרצון להרבות במצווה הוא הגורם הקובע. בדעת שמאי אולי זה רצון פחות הלכתי, כמו חיזוק הזוגיות והאהבה, או סתם רצון להיענות לצורכי בני הזוג כדברי התלמידים לרבי יהושע לעניין דם בתולין: "רבי, כמה הארכת עלינו! אמר להם: מוטב שאאריך עליכם בעולם הזה כדי שיאריכו ימיכם לעולם הבא" (נידה טז ע"ב).⁶⁰תלמידיו של רבי יהושע משתמשים בנימוק הנוחות והרצון כדי להתנגד להחמרה בהלכות דם בתולין, ורבי יהושע דוחה את הטיעון. הטיעון של ביטול פרייה ורבייה מופיע בבבלי גם בברכות כב ע"א, לעניין אחר. אין לו מקבילות ארץ ישראליות. בספרות הפרשנית מימי הביניים הוא מופיע רבות בעניינים שונים. אבל בתלמוד, שבו השיח המשפטי הוא השולט, המגמה לחזק את המשפחה מנוסחת כרצון להרבות במצווה. רופאים בני זמננו נוהגים לעקוף את הבעיה באמצעות התערבות תרופתית במחזור ההורמונלי הטבעי. התערבות זו מעוררת בעיות רפואיות ושאלות עקרוניות דתיות. ברור שקדמונינו לא ידעו כיצד למנוע עקרות הלכתית זו, ונשאלת השאלה אם דברי הלכה נועדו להישמר רק בתקופה של התפתחות הרפואה והתרופות.

בתנחומא מופיעה חומרא נוספת: על האישה לספור שבעה ימי טומאה ועוד שבעה נקיים: "לפיכך האשה צריכה שתהא סופרת טו יום" (מצורע ז), והרי זו חומרא אחר חומרא. הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יא, יד) הכיר את המנהג, התנגד לו וראה בו הלכות צדוקים (קראים?). כאמור, זהו נוהג יהודי מחמיר הרבה מעבר להלכה. כך גם נהגו בני אוסטרייך על פי "תרומת הדשן": "אמנם אמת הוא שרוב נשים באושטריי"ך נוהגים הכי, אך ראיתי ג"כ מקצת שלא חשו להאריך כ"כ [כל כך] [...] 'וטעות הוא ממי שהורה להם כך, ואין לפנות לדבר זה כלל. אלא, אם ראתה יום אחד סופרת ז' נקיים וטובלת ביום שמיני לראייתה', עכ"ל [עד כאן לשונו].⁶¹עד כאן ציטוט מדברי הרמב"ם, הלכות איסורי ביאה יא, יד כפי שגרס אותם בעל תרומת הדשן. בנושא זה הצטרפה מגמת ההחמרה בדיני נידה להחמרה הרבה בשמירת מנהגים קדומים (אף כאלו שאינם עולים בקנה אחד עם ההלכה). להמשך ההשתלשלות ההלכתית בנושא ראו תשובות לקט יושר, ב (חלק יורה דעה), כב ע"א, ושם מנהגי החמרה נוספים. ונראה דאפשר הוא דמנהג בנות אושטריי"ך בא מאותן מקומות מתלמידי אותם בעלי הוראה. ולכך נהגו להמתין לעולם ז' ימים מתחלת ראייתה עד שיתחילו ז' ימים הנקיים" (סימן רמה). אם כן, ההלכה היא טעות, אבל בכל זאת החכם מצדיק את המנהג החריג.