משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 27

אחד עשר יום אלו הם הימים שלאחר שבעת ימי הנידה, והם הנקראים "הימים הראויים לזיבה". ימים אלו, שבין היום השמיני ליום השמונה עשר למחזור, הם הלכה למשה מסיני כדברי המשנה בנידה, והם המשך לימים 7-1, שהם הימים הראויים לנידה. דימום המופיע ביום התשעה עשר נחשב שוב "פתח נידה", ובתנאי שקדמו לו שבעה ימים נקיים לפחות. מהתורה, דיני הדימום בשבעת הימים הראויים לנידה שונים מדיני הדימום באחד עשר הימים הראויים לזיבה. דם המופיע בימים הראויים לנידה מטמא שבעה ימים מעת תחילתו, גם אם פסק קודם לכן. לעומתו, דם המופיע בימים הראויים לזיבה מטמא יום נקי נוסף אם נמשך יום או יומיים, ושבעה ימים נוספים (נקיים) אם נמשך שלושה ימים או יותר. ביום התשעה עשר מתחילה שוב ספירה של ימי נידה. כל דם חדש המופיע החל ביום זה ואילך נדון כדם נידה. חכמים הניחו אפוא שמחזור נורמלי אינו פוחת משמונה עשר יום, והחל ביום התשעה עשר זהו מחזור חדש. כיום, לאור תצפיות וניתוחים סטטיסטיים, מקובל שאורך מחזור חודשי נורמלי הוא 35-21 יום מהיום הראשון של הווסת עד ליום הראשון של הווסת שלאחריה, אבל אורך המחזור תלוי לא רק בפיזיולוגיה של האישה אלא גם בתנאים הפיזיים שמהם היא נהנית: טיב המזון, מאמציה הגופניים וכן הלאה.⁶²בספרות המחקר מופיעה גם טענה על חִבְרות של גוף האישה, כלומר, אורך המחזור מושפע גם מהסביבה החברתית, ונשים החיות בצוותא מתאימות עצמן לא במודע זו למחזורה של חברתה (תאוריית הסינכרוניזציה). לפיכך, ייתכן שבחברה הקדומה היו שכיחים מחזורים קצרים יותר. אפשר לראות שחכמים אכן ביססו את הלכות האישה הטועה בפתח נידתה על סמך החישוב של שבעה ימי נידה ואחד עשר ימי זיבה, כמפורש במשנת ערכין פ"ב מ"א ולפי פירושו הנרחב של קהתי שם. במשנתנו מופיעה ההנחה שלפיה יש אחד עשר ימים "בטוחים" שבהם האישה אינה ראויה לנידה ולפיכך היא בחזקת טהורה שאינה נזקקת לביצוע בדיקות כלשהן. קביעה זו משקפת כמובן את הזמן שקודם תקנת שבעה נקיים.⁶³לסתירה בין ההנחה שהמחזור נמשך שבעה עשר יום לבין החישוב של שמונה עשר יום ראו חידושי הרמב"ן על נידה נד ע"א. את המשנה הזאת (ד, ז) כשלעצמה אפשר לפרש גם על בסיס הקביעה של שנים עשר או ארבעה עשר ימי טומאת נידה (כולל תקנת בנות ישראל, ואפילו לפי התנחומא הדורש ארבעה עשר ימי טומאת נידה), ואז הדברים משקפים מחזור מינימלי של עשרים ושלושה יום (לפי תנחומא בובר שהבאנו לעיל: עשרים וחמישה יום). אף על פי שמהמשנה בערכין אפשר להבין גם כאילו ישנו מחזור של שבעה עשר יום בלבד, דבר העומד לכאורה בסתירה לנאמר לעיל, שמחזור מינימלי רגיל כולל שמונה עשר יום: שבעה ימי נידה ואחד עשר ימי זיבה, והיום התשעה עשר הוא היום הראשון לפתח נידה חדש, אין כאן למעשה סתירה. שם עוסקים באישה שהחלה לראות דם בסוף ימי הזיבה, והדימום גלש אל הימים הראויים לנידה. השאלה היא אפוא אם להתייחס לדימום כזה כאל זיבה המחייבת שוב ספירת שבעה נקיים או שמא אפשר להקל ולראות בכך תחילת פתח נידה. נראה שמשנה זו היא המקור לפסק המאירי, שלפיו, אם החל הדימום ביום או ביומיים האחרונים של הימים הראויים לזיבה, היינו, בימים השבעה עשר או השמונה עשר מהיום הראשון של הווסת, שהם הימים ה-11-10 מתחילת הימים הראויים לזיבה, אף על פי שהוסיפה לראות דם גם לאחר שנגמרו אחד עשר ימי הזיבה, וראתה דם שלושה ימים רצופים או יותר (למשל, דיממה מהיום השמונה עשר עד היום העשרים ושלושה), מכל מקום, הואיל ולא ראתה בימים הראויים לזיבה אלא יום אחד או שניים, ראיית הדם החל ביום התשעה עשר נחשבת כיום הראשון של הווסת (פתח נידה), וממנו היא סופרת שבעה ימים מלאים וטובלת במוצאי היום העשרים וחמישה אם הדימום פסק עד אז. כלומר, המאירי ניצל כנראה את הגרסה של שבעה עשר יום כדי להתיר פתח נידה מהיום התשעה עשר ולא להחשיב את הדימום של הימים 24-17 או 25-18 כזיבה המצריכה שבעה נקיים. כפשוטן, אלו מסורות חולקות במקצת.

הגדרת המחזור הקצר של שמונה עשר יום משתמעת מהמקבילות.⁶⁴נידה ד, ד; ד ז; ספרא, מצורע זבים, פרק ח, ג (עט ע"א). בעל מדרש תנחומא (וכך גם בבבלי, נידה עג ע"א) מגדיר הלכה זו כ"הלכה למשה מסיני" (תנחומא, מצורע ח), וקטע זה במדרש שייך כנראה לעריכה המאוחרת והבבלית של מדרש זה. אנו משערים שהגדרת הזמן נבעה מניסיונם התצפיתי של חכמים.⁶⁵ראו להלן ד, ז.

ל"ימים הראוים לזיבה" חשיבות מעשית רבה. בימים אלו אין האישה צריכה לבדוק את עצמה, ואם בכל זאת התגלה דם, היא זבה ולא נידה.