משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 28

א. האמון באישה

בספרות התנאית והאמוראית מובע אמון מלא באישה. כך למשל, "מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה, אם מכירתו שהוא אוכל בתרומה – כליו טהורין; ואם לאו – ישאלנה" (טהרות ה, ח). האישה הטמאה תיזהר אפוא בתנועותיה כדי לא לפגוע בשומר הטהרה. מכאן גם מובן שאם תישאל היא תענה ותאמר אמת. בדומה לכך, אם נכנס עם הארץ לבית שומר טהרה, "אם מכירו שהוא אוכל בתרומה – טהורין מִטמא מת אבל טמאין מדרס" (שם פ"ח מ"ב). עם הארץ לא יכשיל כוהן. כל זאת בטומאת מת, שהכול מכירים אותה, אבל על טומאות אחרות (זב) עם הארץ אינו מסוגל להקפיד משום שאינו מכיר את פרטי הדינים של הטומאות הקלות יותר. חז"ל אינם מייחסים אפוא לעמי הארץ רצון רע, וודאי לא רצון להכשיל, אבל חוששים מחוסר תשומת לבם.

בשולי הדברים עלינו להעיר שקשה להאמין שאכן הכוהן, או סתם שומר טהרה, יפנה לאישה וישאל אם היא נידה. זו שאלה החודרת ברגל גסה לפרטיות האדם ופוגעת בצניעות. סביר יותר שהנחיה כזאת גורמת לשומר הטהרה להתרחק מהאישה. ברם אולי איננו מבינים את השפה הקדומה ואת כללי הצניעות המקובלים בה. כשם שבחברות רבות שבהן שומרים בהקפדה על צניעות האישה מקובל שהנקה אינה מצב אינטימי ואין צורך להצניע את גוף האישה במעמד כזה כך גם דיון הלכתי על נידת האישה אינו פורץ אולי לאינטימיות של האישה. נעיר שספרות חז"ל עצמה מייצגת פן משפטי טכני, ואין בה חשש מדיונים על גוף האישה או הגבר. עם זאת, במשנת חגיגה מובעת הסתייגות מעצם לימוד נושאים אינטימיים כאלה: "אין דורשין בעריות בשלשה" (פ"ב מ"א). בפירושנו למשנה הראינו שבספרות חז"ל ישנן שתי גישות מנוגדות. האחת ראתה בכך נושא לגיטימי לדיון חופשי, והאחרת הטילה צנזורה. אם כן, אין צורך לחפש אחר נוהג אחיד אלא הדברים תלויים היו בגישתם של בתי המדרש השונים.

גם התוספתא מבטאת אמון באישה: "מי שדרסה אשה על בגדיו – בגדיו טמאין מדרס. רבי דוסתאי ברבי יהודה אומר: אם רקק ושפה את רוקו בשעה שהיא רקה – בגדיו טמאין מדרס, שכן דרך בנות ישראל שפות רוקיהן בשעה שהן נדות. לא שפה את רוקה – בגדיו טהורין" (טהרות ו, יב [עמ' 666]) שכן הן שפות רוקיהן כשהן טמאות. כך הן גם נמנעות מלמחזר שתן: "לוקחין ושואלין מימי רגלים בכל מקום ואין חוששין שמא של נדות הן, שלא נחשדו בנות ישראל מכנסות מימי רגליהן בשעה שהן נדות" (תוספתא טהרות ה, ג [עמ' 664]; תרומות י, יד). כמו כן, בתוספתא למסכתנו: "בנות ישראל קטנות, עד שלא הגיעו לפירקן הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן. וכשהגיעו לפירקן הרי הן בחזקת טמאה, והנשים בודקות אותן. רבי יהודה אומר: אף משהגיעו לפירקן אין הנשים בודקות אותן, שמא יקלקלוהו בידיהן, אלא סכות ומקנחות מבחוץ והן נבדקות מאליהן" (נידה ה, ד, עמ' 645). אם כן, הנשים בחצר או בבית האב המורחב מפקחות על הצעירות ואפשר לסמוך לחלוטין על הנשים המנהלות את חיי הדת בתחום זה. דרך אגב אנו שומעים שהגברים או החכמים אינם מעורבים בנושא. שהוא תחום אוטונומי שגבר אינו שותף בו.⁶⁶איננו עוסקים בפסיקה המאוחרת, אולם ראוי להזכיר שגם בנושא זה של אמון היו במהלך הדורות אלו שהמשיכו לתמוך במגמת האמון, והיו בעלים שהקפידו לבדוק את נשותיהם בעצמם. ראו למשל לקט יושר, ב (חלק יורה דעה, כב ע"א), ועוד הרבה. את המשנה במסכתנו ב, א, הקובעת שיש להרבות בבדיקת הנשים, יש לפרש אפוא באותו פיקוח של הבוגרות על הצעירות ושל הנשים הבוגרות על עצמן.

בנות ישראל בודקות עצמן וסומכים על בדיקתן (נידה ב, א; נו ע"ב ועוד הרבה), וכן: "ומפני מה אמרו: כתם עד שעת הכיבוס? שכן דרך בנות ישראל בודקת כתמיהן בשעה שהן מכבסות. ואם לא בדקה כתמה – מטמא למפרע" (תוספתא נידה ו יב [עמ' 648]). כך גם במסכתנו ח, ג, האישה מספרת את אשר אירע לה ודבריה מתקבלים. רבי עקיבא מדגיש בהקשר זה שיש להקל בנידה, ואיננו יודעים מה היקפו של טיעון מהפכני זה. אפילו אם הגבר איננו בסביבת אשתו הוא רשאי להניח שבהיעדרו היא שמרה על דיני טהרה כנדרש (להלן ב, ד).

האמון באישה מתבטא בכך וגורם לכך שהיא האחראית על שמירת ההלכות בנושאים הקשורים לה: " 'ועל פתחינו כל מגדים' – אלו בנות ישראל, שמגידות פתחיהן לבעליהן" (עירובין כא ע"ב). ההנחה שהאישה אוטונומית בתחום מרכזי זה מובילה גם לקבלת האחריות: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר" (שבת ב, ו, וראו פירושנו לה). ברוב המסכת (נידה) מודגש שהאישה היא הרואה, היא הבאה לחכם, וכאמור, היא גם הנענשת.

עם זאת, במעט מקורות מופיעה התפיסה שהאחריות היא גם על הגבר: " 'לא תקרבו', מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'איש איש', שיכול אין לי אלא איש ממש, שהוא מוזהר על ידי אשה. אשה מוזהרת על ידי איש מנין? תלמוד לומר: 'לא תקרבו' – הרי כאן שנים" (ספרא, אחרי מות פרק יג א [פה ע"ד]). הלאו המקראי מופנה אפוא כלפי שני הצדדים: לא רק כלפי הגבר אלא גם כלפי האישה. לעומת זאת, הבבלי משתמש באותו פסוק כדי ללמוד שהגבר (הבעל) צריך להיענות לקריאת ההתרעה של האישה (שבועות יח ע"ב, וכן בירושלמי, הוריות ב ה, מו ע"ד), וכך מותיר המדרש האמוראי לגבר תפקיד, אולם האישה היא הנדרשת להתריע. בסוגיה אחרת מטיל הבבלי על הגבר את החובה להתרחק מאשתו מעט קודם ה"עונה", כלומר, הופעתו הקבועה והמחזורית של דם הנידה (סג ע"ב). לעומת זאת, המשנה מציגה את האישה כמחשבת מתי תגיע העונה וכיצד עליה לנהוג (נידה ט, ח-ט). כל האזכורים על תפקידו המקביל של הגבר מקורם בעיקר בתלמודה של בבל. הם אינם פוגמים או מכרסמים באחריותה של האישה. הם מנוסחים בלשון זכר אולם מתכוונים לשני המינים, והידע מתי חל התאריך המסוכן נמצא בידי האישה. היא גם המחליטה מתי תטבול (להלן פירושנו לנידה ט, ה-יא). מבחינה הלכתית ברור שיש איסור לגבר, ולשון התורה פונה אל הגבר בלבד. הוא צריך להיזהר והוא צריך לא לעשות, אבל כאמור, חכמים מדגישים את תפקיד האישה ומחדשים בכך מבט אחר על המצווה. בסעיף הבא נראה את ההעצמה בתפקידו של החכם. העברת הבדיקות אל החכם וההמתנה לפסיקתו גורמות כמובן לגידול בעצמתו החברתית. במובן מסוים יש בכך העברת מרכז הכוח מהאישה לחכם, אבל עדיין האישה היא הבאה אל החכם והיא המתארת בפניו את המציאות וצריכה לספק את המידע העובדתי שהוא הבסיס לפסיקה. העברת הכוח אינה אפוא מהאישה לחכם אלא מהמשפחה למנהיגות (לדַבָּרֵי הציבור).

הצגנו כאן את שאלת האחריות כשאלה של כוח חברתי. איננו טוענים שזו הסיבה להלכה, אבל היא בוודאי תוצאתה. במסגרת הלכות נידה, האישה זוכה להעצמה שממנה לא נהנתה, לפי המשפט העברי, בתחומים אחרים. באופן כללי, רכוש האישה שייך לבעלה, להוציא חלק ממה שהביאה מבית אביה.⁶⁷ראו יבמות ז, א ומפרשיה. הילדים שלו ותחת אחריותו (אם התגרשו), והוא המנהל את משק הבית. הוא מפר את נדרי אשתו ואולי אף יכול להטיל עליה נדרים. הוא מגרשה והוא נושאה (הסכמתה ומודעותה נדרשות, אבל הוא המבצע).⁶⁸כך בהלכה התנאית ברובה. כמה רמזים לאפשרות החריגה שהאישה מגרשת ממש או לפחות יוזמת את הגירושין יידונו על ידינו במבוא למסכת גיטין. ובפירושנו לגיטין ט, ח. ראו בנושא ווסטרייך, מורדת; פרידמן יוזמת הגט, וכן פפירוס נחל צאלים 13 (ירדני, נחל צאלים, עמ' 57). אם יחננו החונן לאדם דעת נעסוק בכך במהדורה החדשה בפירושנו לכתובות ט, ה. בתחום זה של יחסי המשפחה פנימה נותר בידה כוח רב, והבעל נדרש לציית לה ולסמוך עליה. מה אירע בפועל איננו יודעים. יש להניח שבכל משפחה הייתה מערכת הכוח קצת שונה, והשותפים (הבעל, האישה והמשפחה המורחבת) הם שקבעו את המערכת המשפחתית. בדרך הטבע לא נותרו עדויות ספרותיות בתחום אינטימי זה על המערכת הרֵאלית ועל האופן שבו פעלה המשפחה.

במקביל למקורות על האמון באישה הסופרת ושומרת את הטהרה אנו נתקלים גם בגישה אחרת. הנידה הנכנסת לבית שכנתה שומרת הטהרה חשודה בכך ששלחה ידיה, חיטטה בבית וטימאה אותו (טהרות ז, ד), ודין האישה בעניין זה כדין הגבר (שם, ב-ג). הנידה עלולה להרים מכסה של כלי או לטעום ממנו, ובכך לטמאו, שכן הנשים גרגרניות הן (שם, ט). חוסר האמון במקרים שראינו לעיל עומד בסתירה ליחס המכובד של שמירת הטהרה בכלל, ושמירת דיני נידה בפרט, שמייחסים חז"ל לעמי הארץ. יחס זה הוביל את חכמים להאמין לעמי הארץ המעידים על חפץ שהוא טהור.

נראה שלפנינו תמונה אחת ואחידה, אבל יש בה גווני משנה. עם הארץ אינו חשוד להכשיל אבל חשוד בחוסר מתן תשומת לב. כשם שעם הארץ נאמן על טהרת מת כך גם כלל הנשים, כולל עמי ארצות, נאמנים על שמירת הלכות נידה. עד כאן העמדות הנפוצות בציבור הרחב שרובו עמי הארץ. אשר להלכות ההרחקה של חכמים מעמי הארץ, אלו קשורות לא רק להתנהגותם של עמי הארץ אלא גם למידת החשש של חכמים, וכנראה גם למדיניות החברתית ולאסטרטגיה החברתית שנקטו. במהלך פירושנו ראינו גישות שונות, החל בגישות מחמירות ומרחיקות (המנומקות ב"דרכי שלום", שביעית ה, ט; גיטין ה, ט) וכלה בגישות מחמירות עוד יותר. מנגד אנו מוצאים גם גישה אחרת, המחפשת דרך לייצר כלים חסיני טומאה כדי שיוכלו לאפות בו יחדיו: "בזה אמרו הנדה והטהורה אופות בו יחדיו".⁶⁹ראו פירושנו לכלים ה, ח-י (טרם נדפס) בניסוח התוספתא: "הרוצה לעשות לו תנור בטהרה" (תוספתא, כלים בבא קמא ד, טו [עמ' 573]). "בטהרה" שם משמעה תנור שהוא "חסין טומאה". אם כן, גם בנוגע לחשד בנשים נידות מצינו שתי עמדות בסיסיות.