משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 29

במשנה, חכמים עוסקים בקביעת ההלכה, כדרכם בקודש, אבל אינם עוסקים בפסיקה שוטפת. דנּו בכך בהרחבה במקום אחר.⁷⁰ספראי וספראי, חכמים ותפקידי ציבור. חכמים רואים בעצמם מורי הלכה, וכמובן עונים לשאלות מצד הפונות אליהם ומלמדים את תלמידיהם ואת הציבור. אבל בדורות מאוחרים יותר התפתח נוהג אחר, שבו הנשים פונות לרבנים כדי שיחליטו, כנוהג קבוע, אם הדם או הכתם מטמאים. ההבדל הוא בין רב מורה הלכה לבין מנהיג שהמשפחה נזקקת לאישורו דרך קבע. אמנם ברוב המקרים לא נאמר אם ראיית הדמים היא פעולה יום יומית וקבועה של חכמים או שמדי פעם הגיעה אליהם שאלה. מריבוי המקרים ניכר שלפחות בימי האמוראים ראו עצמם חכמים כבעלי הסמכות לפקח על הציבור ולבחון את בגדי הנשים דרך קבע. הסיפורים הרבים על בדיקת נשים הם עדות לכך שחכמים הטיפו לציבור לפנות אליהם דרך קבע בשאלות אלו. בחברות מסוימות בתפוצה היהודית בימינו, זהו תפקידו השוטף של הרב, ואישה טובה היא זו המראה את כתמיה לחכמים וממתינה להוראת הרב. תוספתא, שציטטנו לעיל, עוסקת בבדיקה בשפופרת. בדיקה זו מבצעת האישה על עצמה, או לכל היותר חברותיה מבצעות אותה בעבורה: "עד כמה מותרת לינשא? עד שלש. יתר מכאן לא תנשא עד שתבדוק עצמה בשפופרת. כיצד בודקין אותה? מביא שפופרת ונותן לתוכה מכחול" (תוספתא נידה ח, ב [עמ' 649]). מטעמי צניעות לא יעלה על הדעת שהרב ביצע בדיקה כזאת בעצמו, ולפיכך ברור שמדובר בבדיקה עצמית ולא בבדיקת הרב. אפשרות אחרת היא שהאישה מנגבת עצמה ב"עדים", כלומר, בחתיכת בד (להלן ב, א), ואותה מראים לרב. במקביל מתפתחת תורה שלמה של זיהוי הדם לפי צבעו וגונו, והבודק מחליט אם הוא דם מכה, דם בתולין, דם נידה או דם זבה. המשנה המתארת את צבעי הדם (להלן ב, ו ואילך) התפרשה אפוא בתלמודים כמורה דרך לאבחון הצבעים השונים. מפי רופאים בני זמננו אנו שומעים תהייה על אמינותה של בדיקה זו. ההרכב הכימי של דם הנידה הוא כשל כל דם אחר, אף שדם הנידה מכיל גם תאי רירית רחם שנשרו, בשונה מכל דם אחר, וצבעיו וגווניו אינם מעידים על מקורו. את המשנה אפשר לפרש כאבחנה בצבעים כדי להבדיל בין דם אדם לבין דם אשר לו צבע אחר (דם פשפש, שגם הוא דם אדם, שבלע הפשפש, שכן לפשפש עצמו אין דם וגם אין לב), דם שחיטה וכו'. בתלמודים זהו המפתח לפסיקה בטיב הדמים. כפי שראינו לעיל בדיוננו בדם מכה, הבחנה בין סוגי דמים משמעותית רק כאשר מניחים שדם המכה טהור (על ההבדל הפיזיולוגי בין הדמים השונים ראו בנספח הרפואי, הערה 4).

העדויות התנאיות על הנוהג להראות כתמים לחכם המקומי מעטות, וניתנות להתפרש לשתי פנים. כך למשל, רבי יוסי מדבר על בנות צדוקים הנשאלות לחכמים: "אף על פי שאנו נשי צדוקיות, כולן נשאלות לחכם. אמר רבי יוסי: אנו בקיעין⁷¹בלשון ארץ ישראל בעי"ן, ובלשון בבל באל"ף. ראו בבלי, נידה לג ע"ב. בצדוקיות יותר מן הכל, שכולן נשאלות לחכם חוץ מן אחת שהיתה בהן, ומתה" (תוספתא נידה ה, ג [עמ' 645]). דנו בקטע בפירושנו לנידה ד, ב. העדות על שאלת החכם אינה מופיעה במשנה אלא רק בתוספתא, והמונח "נשאלות" עשוי ללמד על שאלות ברמה ההלכתית המופשטת או על היזקקות קבועה לחכם, האמור להיות המומחה לסוגי דם. כמו כן, "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: שני מעשים הוליך אבא מטבעין ליבנה – מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפין אדומין ובאו ושאלו את רבי צדוק. והלך רבי צדוק ושאל לחכמים ושלחו חכמים וקראו לרופאים, ואמרו: מכה יש בה מבפנים, לפכך מפלת כמין קליפות אדומות" (תוספתא נידה ד, ג [עמ' 644]). החכם נשאל שאלה עקרונית הלכתית, והשואלת ודאי לא המתינה לתשובה, שהגיעה לאחר זמן רב יחסית. אין זו אפוא שאלה מסוג השאלות שנשאלים החכמים הבודקים את הדם כמהלך שגרתי כי אם שאלה בהלכה עקרונית הקשורה למשנה בפרק ג, העוסקת במי שספק הפילה ולד ספק זב ממנה דם. כמו כן, בהמשך שם: "שוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאו ושאלו את רבי צדוק. והלך רבי צדוק ושאל לחכמים ושלחו חכמים וקראו לרופאים, ואמרו: שומא יש במעיה, לפכך היא מפלת שערות אדומות" (שם ד, ו [עמ' 644]). מעניין שבשני המקרים החכם אינו רואה בעצמו מומחה. הוא שואל חכמים גדולים ממנו, ואלה בתורם שואלים את הרופאים. לסמכות הרבנית אין תפקיד בהכרעה. עם זאת, הסיפור מלמד על רצונם של חכמים להיות המחליטים בנושאים אלו, וגם על כך שהשאלות הופנו אליהם, אמנם לא כמהלך שגרתי, אבל בעיות קשות הובאו לפניהם. כמו כן: "תולָה בכל דבר שיכולה לתלות. מעשה ותלה רבי מאיר בקילור ורבי תלה בשרף של שקמה.⁷²לפני שני החכמים הגיעו בגדים שעליהם כתמי דם. רבי מאיר תלה את הכתם בצבע שנוצר מקילור, ורבי תלה אותו בצבע שנוצר משרף השקמה. קילור או קילורית היא משחה לעיניים שיוצרה על בסיס חלב אם וחלבון הביצה: "תנו רבנן: המוציא חלב של בהמה כדי גמיאה, חלב של אשה, ולובן של ביצה כדי ליתן במשיפא [בממרח] של קילור" (שבת עז ע"ב). ספק עברה בשוק של טבחיים ספק לא עברה – הרי זו אינה תולה. עברה, ספק נתנו עליה ספק לא נתנו עליה – הרי זו תולה. נתעסקה באדום – אינה תולה בשחור; במועט – אינה תולה במרובה. התולה בנכרית, רבי מאיר אומר: עד שתהא נכרית ראויה לראות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: קלה תולה בחמורה" (תוספתא נידה ו יז [עמ' 648]). ההלכה ברובה עקרונית, אבל ברישא שציטטנו מופיעים שני סיפורים הלכה למעשה (ברבי מאיר וברבי) שבהם החכם מתחקר את האישה ומחליט לטהרה. במקביל אנו שומעים על האמון הרב בעדות האישה, נושא שסיכמנו לעיל. יתר על כן, בחלק מהמקרים האישה "תולה", כלומר, היא המחליטה על דינה, ולא החכם.

המדרש אף הוא עוסק במעורבות בית הדין הממסדי בקבלת ההחלטות: " 'כי יפלא' – מלמד שבמופלא הכתוב מדבר; 'ממך' – זו עצה; 'דבר' – זו הלכה; 'למשפט' – זה הדין; 'בין דם לדם' – בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה; 'בין דין לדין' – בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות; 'בין נגע לנגע' – בין נגעי אדם לנגעי בגדים לנגעי בתים" (ספרי דברים קנב, עמ' 205; מדרש תנאים דברים י"ז ח, עמ' 205). המדרש מונה את תפקידיו של בית הדין, ובמסגרת זו דן גם בדיני ממונות וגם בדיני נפשות, ומשתמע שדינם שונה. אם כן, בית המשפט דן בין "דם לדם", כלומר, יש גם הבחנה הלכתית בין דם נידה לדם יולדת. עם זאת אין כאן בהכרח הבחנה של "פטור" לעומת "אסור" אלא גם של שני סוגים שלכל אחד איסורים אחרים, כגון ההבחנה בין נגעי אדם לנגעי בתים. לפי המדרש יש טעם להבחנה בין דם נידה לדם זבה, שדיניהם שונים, ולדם היולדת, שדינו אחר ושלאחר טומאתו באים ימי דם הטוהר, שבהם הדם טהור ואינו דם נידה. דם הבתולין אינו נזכר כלל, ואפשר להסיק מכך שתי מסקנות הפוכות: או שהוא כדם נידה, או להפך, שאין הוא בגדר דם שצריך לשאול עליו כלל ועיקר, שכן ברור שאינו מהמקור ושהוא פצע לכל דבר. אגב אורחא נעיר שזו אחת העדויות הקדומות לעיסוקו המוסדר של בית הדין בעסקי דמים ובהבחנות ביניהם. תפקיד בית הדין לשפוט במקרים אלו כמו בכל סכסוך חברתי או בשאלה דתית.

לעומת זאת, בספרות האמוראית כמות המסורות על חכמים הבוחנים את הדמים או את הכתמים מתרבה. אין בהם ציווי על האישה לעשות כן, אבל מספר העדויות גדל. בכל המקרים הללו אין עדיין ביטוי למציאות מימי הביניים המאוחרים (ומימינו) שבה הרב בודק באופן שגרתי כל דם, ולמעשה מפקח על נוהגם של בני העדה. החכמים עונים על שאלות מסובכות המובאות לפניהם, ועדיין אין להם זכות פיקוח, כגון "מעשה באשה אחת משל בית רבי שהיתה רואה דמים שחורין. אתא עובדא קומי רבי יעקב בר זבדי וקומי רבי יצחק בר טבליי, וביקשו לטמותה. אמר לון רבי חלבו: כן אמר רב חונה בשם רב, שחור מקדיר – טהור; מצחצח – טמא" (ירושלמי נידה ב ז, נ ע"א-ע"ב). החכם מחליט אפוא אם הדם מטמא או אינו מטמא לפי צבעו, לפי תנאי המקרה ולפי האבחנה העקרונית שהציע חכם קדום יותר.

בהמשך הסוגיה שם מובא עוד על חכמים הרואים דמים, וכן סיפור על רבי חנינא, שהיה "משער בגוש של אדמה". כלומר, מנהגו היה לבדוק את גוון הדם בעזרת מעין לוח צבעים. מעניין שלמרות חשיבות הקביעה לא היה לחכם מרכזי לוח צבעים מסודר. לוח כזה עמד לרשות הבודקים נגעי מצורע (נגעים ב, א, וראו פירושנו לה והמבוא לנגעים). לוח צבעים מוכן מלמד על מסורת ושיטה, ולחכמי ארץ ישראל לא היו הציוד והידע הנדרשים, בניגוד לכוהנים שבדקו נגעים,⁷³על התמחותם של כוהנים בבדיקת נגעים ועל מיעוט העיסוק של חכמים בנושא ראו במבוא לנגעים. ומכאן אולי עדות לכך שהנוהג של בדיקת החכם עוד לא התמסד באותה תקופה. מקדשים היו מוסדות מסודרים שבהם סמכות וידע המועברים בתוך המשפחה. לא כך חכמים. לכן צפוי שאצל הכוהנים יהיה כך ואצל חכמים אחרת.

בהמשך סוגיית הירושלמי (שם) מופיעים סיפורים נוספים על חכמים שבדקו כתמים ודמים ועל כך שהדבר נעשה בבית דין של שלושה, ובהקפדה יתרה. אנו שומעים גם על מסורת הלימוד בבית המדרש, שלפיה לימוד ראיית הדמים היה חלק מהלימוד האמוראי. רבי חנינא נזכר שוב כחכם מומחה לנושא ונזכר גם כיצד נמנע מלשתף את רבי יוחנן ואת ריש לקיש בבדיקות עד שהתעורר אצלו ספק ושיתפם. כן מסופר שם על רבי שראה כתמים בלילה, ועוד. "רבי" הוא בדרך כלל רבי יהודה הנשיא, ולעתים רבי יהודה נשיאה, נכדו. אם אכן הכוונה היא לרבי הראשון, הרי שהוא תנא. מכל מקום, הסיפור מופיע רק במסורת האמוראים, ולכן הוא מייצג לדעתנו תקופה זו. יש לזכור שהשאלה העיקרית מבחינתנו איננה אם רבי צדק במקרה זה או לא. השאלה היא אם המסורת החליטה לשמר סיפור זה משום שראתה בו חשיבות עקרונית.

ישנם סיפורים אמוראיים נוספים במקורות, וכן שנינו: