משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 30

המעשה הראשון (1) הוא באישה שהראתה כתמיה לשני חכמים, והחכם (יצחק בר יהונתן) אומר: ראיתי דם עשיר יותר, ואינו פוסק. רב הונא (2) אומר לו מימרה של רב: "מה שמביאים לפניך, פסוק". הסיפור לא בא ללמד הלכה, שהרי איננו יודעים מה הביאה האישה, אלא זו קריאה לחכמים לראות דמים ולפסוק בנוגע אליהם. יצחק בן יונתן אינו מכונה "רבי" ואין בתלמודים דברי תורה המסורים בשמו, ולפיכך איננו יודעים מה מעמדו, אם הוא חכם מקומי עלום או סתם מומחה; המעשה השני עוסק במנהגו של רבי חנינה, שהיו מביאים לפניו קופות של "מעשים", כלומר בדים, לבירור הלכתי. לפי הסיפור זו לא הייתה תופעה חד־פעמית אלא מנהג קבוע של הבאת שאלות רבות לרבי חנינא. איננו יודעים אם הסוגיה מצפה שרבי חנינה יהיה דוגמה לכל החכמים או שמא היא רואה בו מקרה ייחודי של מומחה לדבר. רבי חנינה היה מגדולי דורו, חכם וחסיד ועושה מעשי נסים.⁷⁴ירושלמי דמאי פ"ה ה"ט, כד ע"ד ("הנהיג רבי חנינא בציפורין"); מעשרות פ"א ה"ג, מט ע"א; בבלי, עירובין כח ע"ב, ועוד ("הורי רבי חנינא [חנינה] בציפורי"). אולי העורך מבקש לרמוז שראיית כתמים היא תפקיד לחכמים מיוחדים בלבד; במעשה השלישי רבי ראה כתמים בלילה והתברר שטעה משום שהתבונן בהם לאור הנר ולא לאור השמש. אגב, זו הפעם הראשונה שנזכר במפורש שמדובר בכתמי נידה, וכך הסברנו. הסיפור מלגלג במקצת על טעותו של רבי, או מבקר אותו, שראה כתמים בלילה, אבל מצד שני הוא גם מגן על כבודו, שכן הכתם דהה, ולכן הוא טעה. אלא שגם אם הכתם דהה יש בכך פקפוק ביכולתו של רבי לזהות את מקורו. הסיפור עשוי אפוא להישמע כסיפור רגיל על גדולת חכמים המזהים כתמים ומקורם ועל פסיקתם הנבונה ומומחיותם, אולם אפשר גם לקרוא אותו כסיפור חתרני נגד ההסתמכות על מראה עיניים בכלל. הקטע השישי (פסקה 6) בעייתי עוד יותר. הוא דן בשאלה אם ישנה חובה להראות לחכם את הכתמים. הכוהן הרואה את הנגע הוא הפוסק אם האדם טהור או טמא. בדיני נגעים, ראייה עצמית אינה ראָיה. אדם טמא רק לאחר בדיקת הכוהן, ואם השתהה הוא אינו טמא למפרע. במילים אחרות, ראיית הכוהן אינה מכוונת לבירור העובדות אלא היא טקס היוצר את הטומאה או מונעהּ. ישנו איסור לראות נגעים בימים מסוימים, ובכך יש שיהוי מכוון המותיר את המצב על כנו (אם טמא, טמא; אם טהור, טהור) עד לבדיקת הכוהן ולפסיקתו המחייבת. שאלת הגמרא היא האם גם ראיית כתמים דומה לראיית נגעים, והסוגיה עונה שאין דין כתמים כדין נגעים. בכתמים עוברת הפסיקה לרב ולא לכוהן. התשובה אינה ברורה. אולי היא שלילית: רק נגעים יש חובה להראות לבדיקה, ואילו כתמים, יש להראותם לחכם רק אם האישה אינה יודעת כיצד להכריע (כאשר הופיע דם שמקורו עלום שלא בעונה [וסת]).

אפשר שהתשובה הפוכה, וכפי שיש להראות את הנגע לכוהן כך גם יש להראות לחכמים כל דם החשוד כדם נידה, ואין ההכרעה מסורה כלל לאישה או לכל אדם אחר זולת החכם. בשולי הצעה זו נעיר שבמבוא לנגעים עסקנו בתפקיד הכוהן וראינו שהייתה תביעה מוצנעת של חכמים להטיל עליהם את הבדיקה. עם זאת, בהחלט ייתכן שהכתוב מטיל את הבדיקה על הכוהן ואילו חז"ל מעבירים את התפקיד לחכמים, כפי שעשו בערכין,⁷⁵ראו במבוא למסכת ערכין. הכתוב מטיל על הכוהן את תפקיד ההערכה, וחז"ל רואים עצמם מתאימים לתפקיד זה. בנדרים,⁷⁶ראו מבוא לערכין. הפסוק מטיל את תפקיד ההפרה על ראשי המטות, וחכמים מעבירים זאת לעצמם. בעגלה ערופה⁷⁷סוטה פ"ט, מ"ג, וראו במבוא לפירושנו לסוטה. ראו גם ספראי וספראי, חכמים ותפקידי ציבור. ובסוטה וניסו לעשות זאת גם בבדיקת נגעים. המעשה החמישי (פסקה 5) מדגיש את נאמנות האישה. לא זו בלבד שהיא השואלת ("מראה") כמו במעשה הראשון, אלא היא גם המתארת את המעשה. כלומר, היא אינה מראה את הבד עצמו (את הכתם) אלא רק מתארת אותו. ההלכה השישית (פסקה 6) מדגישה שראיית נגעים מובאת אל כהן וראיית כתמים לאו דווקא לכהן. אם כי לא נאמר למי היא מראה, לבעלה, לחכם, לסתם ידען מקומי?

ייתכן גם שהדרשה נסבה על השאלה הקודמת: האם מותר לראות כתמים בלילה. על כל פנים, בילקוט שמעוני (תזריע, תקנא) מובא אותו פסוק כדי לאשש את הקביעה שנגעים רואים ביום, והשאלה איננה אם להראות דמים לחכם אלא אם חייבים לעשות את הבדיקה ביום.

אם כן, הירושלמי מעיד על המנהג להראות כתמים לחכמים. עם זאת, זיהינו אולי גם רמז של התנגדות לכך. לא רק חכמים שאינם בודקים אלא גם סוגיה המרמזת שהבדיקה אינה אמינה. אם הבדיקות אינן אמינות, מן הסתם יש להחמיר בכל מקרה.

בתלמוד הבבלי, מִספר הסיפורים הדומים לְאלו רב הרבה יותר מאשר בירושלמי, והם מרוכזים בנידה כ ע"א-ע"ב. כאמור, רוב העדויות על ראיית כתמים בפועל בידי חכמים הן מבבל האמוראית וממדרשים בבליים.⁷⁸בבלי נידה כ ע"א-ע"ב (סדרת מקרים), מד ע"ב; מגילה יג ע"ב; בבא מציעא פד ע"ב. המקרים מיוחסים גם לאמוראי ארץ ישראל, אולם רק בבבלי נשמרו סיפורים כאלה, וראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. שם קבענו את הכלל שלפיו כל סיפור או הלכה הנמצאים רק בתלמוד הבבלי (ואין להם מקבילות תנאיות או ארץ ישראליות) יש לשפטם כעדות המלמדת על דרכו של הבבלי, שערך סיפורים או הלכות אלו. הכלל תקף גם במקרים שבהם הסיפורים מובאים בשם תנאים או בשם אמוראי ארץ ישראל. אנו שומעים על רשימה ארוכה של חכמים המתמחים בנושא ראיית דמים ועל מעשים יום יומיים המובאים אליהם. כן אנו שומעים על ראשי החכמים, שדווקא נמנעו מעיסוק זה בטענה שאינם בקיאים בו (כגון רב יהודה הנודע).⁷⁹ראו למשל מיטשם, נידה, עמ' 181-176. רוב הסיפורים מרוכזים בבבלי, נידה כ ע"א-ע"ב. וכמה מהם מופיעים בבבא מציעא פד ע"ב. הסיפורים שהובאו לעיל על זיהוי דם חימוד מעידים גם הם על הבאת דמים לפני חכמים ועל הצגת החכמים (נכון יותר חלק מהחכמים) כמומחים לצבע הדם. בבבלי מסופר שמבין חכמי ארץ ישראל דווקא רבי חנינא נמנע מעיסוק בראיית דמים ושרבי זירא הבבלי חש עצמו לא ראוי לבדוק דמים עד שעלה לארץ ישראל משום טבעה של בבל, שלא חלה בה קדושת ארץ ישראל, דבר שגרם לו לחשוב שאינו מסוגל להבדיל ולפסוק בין הדמים. כביכול האטמוספרה של הגלות אינה מאפשרת למוחו של החכם להגיע לשיא מיצוי יכולתו המחשבתית והפסיקתית, בניגוד לטבע "הטבעי" הארץ ישראלי ("טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא", בבלי, נידה כ ע"ב). עם עלותו לארץ ישראל התענה מאה תעניות כדי לשכוח את תלמודו הבבלי הקלוקל. עם זאת, בבבל, תופעת בדיקת הדמים מסופרת יותר פעמים ומודגשת יותר מאשר בארץ ישראל.

רואים אנו אפוא כיצד חכמים הופכים בהדרגה בעלי תפקיד בשגרת חיי המשפחה. במשנה אין לכך בסיס, בתוספתא הדבר מופיע בצורה מצומצמת, ובשני התלמודים הוא הופך שגרתי ונפוץ.

העצמת החכם כקובע מיעטה כפי הנראה את תפקידי הנשים ואת עצמתן, אבל קשה לקבוע אם אכן נשים רבות פנו לחכם, אפילו בתקופה האמוראית. חכמים הטיפו לכך. אנחנו מניחים שהסיפורים על הבדיקה לא באו ללמד על פרטיה (שכן אין בהם פרטים שיאפשרו ללמוד כיצד לבדוק וכיצד לפסוק). אבל הבאת המקרים אינה תמימה. עורכי הסוגיות אינן מספרי היסטוריה. הם מתארים את הרצוי מנקודת המבט של חכמים. עצם גלגול המסורת בנושא מאותת ללומד המאמין כיצד עליו ועל החכם לנהוג. אולם איננו יודעים אם נשים הגיעו לחכם רק במקרים מיוחדים או כדבר שבשגרה; אם כולן נהגו כך או שמא רק נשים מהמעגל הפנימי של בית המדרש. שאלות אלו מרתקות, אבל לא נותרו עדויות שיש בהן כדי להשיב עליהן.