משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 31

מספר קטן יחסית של עדויות מלמד על פיקוח ציבורי ומשפחתי על האישה. באופן טבעי, פיקוח הלכה למעשה עשוי להתבצע רק בידי נשים, והוא אפוא מנוף להעצמת נשים בשם הציבור. בתוספתא מסופר שכל הנבדקות אינן נבדקות אלא בנשים, וכך היה רבי אליעזר מוסר לאשתו ורבי ישמעאל מוסר לאמו. הם מסרו מן הסתם כללים לזיהוי כתמי נידה או אילו שאלות לשאול את האישה. את המשא והמתן עם השואלת מבצעת הלכה למעשה אישה, והחכם עצמו אינו חשוף לשאלות השוטפות, מטעמי צניעות. "רבי יהודה אומר: לפני הפרק ולאחר הפרק – נשים בודקות אותן; תוך הפרק – אין הנשים בודקות אותן, שאין משיאין ספיקות על פי נשים. רבי שמעון אומר: אף תוך הפרק נאמנת אשה להחמיר, אבל לא להקל. נאמנת אשה לומר: קטנה היא, שלא תחלוץ, וגדולה היא, שלא תמאן, אבל אין נאמנת לומר: קטנה היא, שתמאן, וגדולה היא, שתחלוץ" (תוספתא, נידה ו, ח [עמ' 647]; בבלי נידה מח ע"ב). שתי ההלכות עוסקות בפנייה לחכם, אבל אשתו היא הבודקת בשמו. רבי יהודה מזכיר סתם נשים בודקות (לאו דווקא אמו של החכם או אשתו). כן יש בקטע מחלוקת בשאלה אם להאמין לאישה. שאלת הנאמנות מלמדת על מצב שבו האישה אינה מחליטה בעבור עצמה. אמנם ייתכן שדברי רבי שמעון לא נאמרו לעניין נידה אלא לעניין אחר. מדובר בבדיקת סימנים לצורך חליצה וייבום, שהיא בדיקה אינטימית כבדיקת הנידה. אם אין לאישה בן, עליה לחלוץ, ואם יש לה – היא פטורה ונחשבת פנויה (אלמנה). אין להסיק מכאן שלבית הדין הייתה זכות חוקית לאסור בפועל על קיום יחסים. הוא עסק מן הסתם רק בשאלות של טמא או טהור ולא באכיפת החוק. נושא זה של אכיפת ההלכה נדון על ידינו בנספח קצר למסכת שקלים.

לכאורה בידינו עדות קדומה לתפיסה שלפיה שאלות נידה חייבות להגיע לחכם, ולא רק לחכם אלא לבית הדין. כן שנינו בתוספתא.