משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 32

בתוספתא מובא תיאור מעשה, מה היה הנוהג של בדיקות. רבי אלעזר ברבי צדוק פעל בדור יבנה, וסביר להניח שבית הדין המדובר הוא בית הדין המרכזי. לפנינו אפוא סיפור על הנוהג הרגיל שם, לבדוק ולאשר את גיל הנערות. אבל בתלמוד הבבלי אין זה סיפור מעשה ולא בדיקה בפועל אלא הלכה עקרונית. אין מדובר כאן בבדיקות נידה אלא בבדיקות בגרות (האם רשאית למאן, בכך עוסק שם הפרק), ואולי גם האם רשאית להינשא. איזה נוסח הוא המקורי? לוּ היו הדברים הפוכים והבבלי היה מציג זאת כמעשה, היינו אומרים שהבבלי מציג את המצב בימיו, כתביעתו שחכמים יבדקו ויהיו הקובעים את ההלכה ומפקחים גם על ביצועה. ברם כאן מצב הדברים הפוך: אנו רשאים כנראה לראות באחת הנוסחאות או בשתיהן עיבוד ספרותי.

מסורת שונה אנו מוצאים בתוספתא העוסקת בבדיקה בידי נשים: "בנות ישראל קטנות, עד שלא הגיעו לפירקן הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן. וכשהגיעו לפירקן הרי הן בחזקת טמאה והנשים בודקות אותן. רבי יהודה אומר: אף משהגיעו לפירקן אין הנשים בודקות אותן, שמא יקלקלוהו בידיהן, אלא סכות ומקנחות מבחוץ והן נבדקות מאליהן" (נדה ה, ד [עמ' 645]; בבלי נידה י ע"ב). כאן אין החכם מעורב בבדיקה וגם אינו מנחה אותה. את הבדיקה עושות זקנות המשפחה (או סתם בוגרות) המטפלות בצעירות ומפשפשות בעולמן התחתון בעדינות. האחריות על מצב הצעירה מוטלת על המשפחה. אמנם לא נאמר שהנשים הן בנות המשפחה, אבל אנו מסבירים כך מתוך סבירות הדעת ונשענים על המקורות הקרובים.

כן שנינו בירושלמי: "דרשה רבי חייה בר אבא לצוראי: נידה שעבר זמנה – טובלת בין ביום בין בלילה. תמן אמרין: אפילו עבר זמנה, מפני חמותה ומפני כלתה. אשה אחת משל רבותינו ראו אותה טובלת כדרכה ביום, נאמר, מעוברת זמן הייתה" (שבת ב א, ד ע"ג). נידה צריכה לטבול בערב, ואם עבר זמנה ולא טבלה רשאית לטבול בכל זמן שתרצה. חובת הטבילה בערב נובעת כנראה מהרצון לא לדחות את קיום יחסי האישות (אולי זו הלכה העומדת על זכויות הגבר במשפחה). נידה צריכה אפוא לטבול בערב, גם אם עבר הזמן. חמותה וכלתה עוקבות אחריה וחיות איתה, והן גם ממלאות את מקומה בהיעדרה (בבישול, בטיפול בילדים וכו'), ומשום כך יודעות עליה כל פרט. לכן עליה להקפיד לטבול כדי שכולם יראו שעשתה את הדבר המתבקש והנכון. זהו היבט מרתק, המלמד על העניין של המשפחה המורחבת באישה ועל המעקב הלא רשמי אחריה. היבט אחר מופיע במשנתנו (ב, א) אשר בה עוסקים בשאלה אם אישה עיוורת יכולה לבדוק את עצמה או שעליה לבקש את עזרת חברותיה הפיכחות: "[...] שנטרפה דעתה – אם יש להן פקחות, מתקינות אותן והן אוכלות בתרומה". כאן החברות עוזרות לשוטה (או לעיוורת) לבדוק את עצמה. הגבול בין עזרה לפיקוח קטן, אבל הדגש איננו על הפיקוח אלא על הסיוע לחלשה.