משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 33

הדרך העיקרית שחז"ל מציעים להתמודדות עם תופעת הנידה והזיבה היא הבדיקה העצמית. למרות המקורות שצוטטו, המעידים על מידה מסוימת של פיקוח חברתי ושל אכיפה, ודאי שבסופו של דבר רק האישה יכולה לשמור על עצמה. גם בתחום זה ניכרים הבדלי גישות, המשקפים גם מחלוקות, גם מנהגי הקפדה וגם התפתחות היסטורית.⁸¹גרוזמן, נידה, עמ' 187-129. המקורות הקדומים אינם מכירים מערכת מחייבת של בדיקות (ראו פירושנו לנידה א, א), וכן הסברנו את המשנה בנידה ט, ד על רקע זה של מיעוט בדיקות עצמיות. לפי דברינו, המשנה משקפת את הנוהג הקדום. גם המשנה בנידה ג, ב וגם התוספתא שנביא במהלך הפירוש למשנה זו מציגות דרך בדיקה, פעולה, שעל האישה לבצע. הן מנחות את האישה עצמה, ואין בהן מעורבות לא של הבעל ולא של החכם. אבל במשניות מאוחרות יותר עולה נושא הבדיקה כחובה. בנושא זה, של בדיקה עצמית, מבחינים המקורות בין המצבים השונים שבהם האישה נתונה במהלך החודש. עלינו לצפות לכך שבימים הסמוכים לעונתה עליה לבדוק בקפדנות, ולעומת זאת, באחד עשר הימים הראויים לזיבה, הבאים לאחר הווסת, אין מוטלת עליה חובת בדיקה כלשהי. הכרונולוגיה שבה נציג את סדר ההלכות מבוססת על שמות הדוברים בשילוב עם התוכן הפנימי של ההלכות. שמאי והלל דנים בטומאה למפרע (נידה א, א), ושניהם אינם מזכירים אפשרות של בדיקה עצמית שיטתית. ברור שאם האישה בדקה עצמה ומצאה עצמה טהורה, היא לא תהיה טמאה למפרע. במשנה זו נזכר המונח "פקידה", אולם מפירושנו נראה שוודאי אין הכוונה ל"בדיקה". האפשרות של בדיקה שיטתית קבועה וסדורה אינה עולה כלל במשנה. בדור יבנה, רבי אליעזר מהלך בשיטת שמאי ומצטט אותו, אבל מצמצם את ההלכה המקלה לנשים שהסיכוי שיצא מהן דם נידה קטן ביותר (זקנה, מעוברת, מיניקה וכו'). המשנה האנונימית מצמצמת עוד יותר את דברי רבי אליעזר (נידה א, ו), והיא כנראה מדור אושא. המשנה הבאה (ז) גם היא מציגה עצמה כהולכת בשיטת שמאי, אבל דורשת בדיקות עצמיות בוקר וערב. לפנינו אפוא שלבים שתחת מעטה של "פרשנות" מוצגות בהם תפיסות הלכתיות שונות ומחמירות.

בשלב מאוחר יותר, שאותו מייצג רבי יוסי (דור אושא), לפי התוספתא החמירו ובחרו את עמדות המחמירים, ולפי הבבלי הקלו ובחרו את עמדות המקלים. נעיר שלא תמיד הבבלי מחמיר מהתוספתא או מהירושלמי, ואין לכך כלל קבוע.

לעומת זאת, במשנה נידה ב, א, הדורשת בדיקות, אין הדברים מוצגים רק כהלכה אלא כנוהג המעשי הקיים. על נוהג זה אנו שומעים כבר בדור יבנה או בימי המקדש, בביתו של רבן גמליאל. רבן גמליאל דיבנה הקפיד מאוד על שמירת טהרה,⁸²תוספתא מקוואות ו, ג (עמ' 658). רבן גמליאל מתואר כמי שאכל על טהרת תרומה כל ימיו, ואונקלוס הקפיד עוד יותר. סיפרו עליו שאכל כל ימיו בטהרת הקודש (תוספתא חגיגה ג, ג). וכך אנו שומעים בירושלמי:⁸³אמנם המעשה מופיע רק במקור אמוראי, אולם ריבוי הפרטים מלמד על שימור סיפור קדום. עם זאת, הניסוח בוודאי אמוראי, ולכן ראיה זו חלשה. "צנועות היו בודקות על כל חבית וחבית ועל כל ככר וככר. מעשה בטביתה שפחתו של רבן גמליאל שהיתה מכתפת יינו לנסכין⁸⁴אפשר להבין שהסיפור התרחש בעת הכנת יין לקרבן (שמירת טהרת קודש). ייתכן גם שרבן גמליאל דיבנה הכין חולין בטהרת קודש. והיתה בודקת על כל חבית וחבית. אמרה לו: רבי, ראיתי כתם, ונזדעזע רבן גמליאל. אמרה לו: בודקת הייתי על כל חבית וחבית, ולא נטמיתי אלא על חבית זו בלבד [...] אמר רבי ינאי: אף הראשונה נקראת צנועה. תנינן: צריכות בודקות, ואת אמר הכין? אמר רבי אילא: להודיעך שכל מי שהוא מקיים דברי חכמים נקרא צנוע" (נידה ב א, מט ע"ד). השפחה בדקה בתכיפות רבה, אבל לא היה זה נוהג שגרתי אלא מנהג צניעות (שמירת טהרה) מיוחד. עוד אנו שומעים מהירושלמי שחכמיו הכירו ברייתא המורה שהבדיקה הוא נוהגן של "צנועות". התלמוד שואל: הרי זו הלכה רגילה, ומה עניין צניעות לכאן? ומשיב שהמונח "צנוע" מכוון כלפי כל הנשמע לדברי חכמים. גם התלמוד הירושלמי גם הבבלי עוסקים בסתירה זו, וכמו בירושלמי, גם בבבלי הכירו ברייתא המורה שזהו נוהגן של הצנועות, ותירצו כמו הירושלמי (נידה יב ע"א). מצינו אפוא שחובת הבדיקה היא ההלכה הרגילה, אבל כפשוטו, "צנוע" הוא כל הנוהג חסידות יתר ולא זה השומר על הנורמה שדרשו חכמים. נמצינו למדים אפוא שהייתה השתלשלות הדרגתית בהחמרה בעניין הבדיקות. תחילה בדקו עצמן רק אלו שהשגיחו על טהרה בקפדנות מיוחדת (כגון טביתא, שפחתו הצדקת של רבן גמליאל), אחר כך היה זה נוהג רגיל של ה"צנועות" ואחר כך הפך הדבר הלכה כללית. התיאור הכרונולוגי מבוסס כאמור על שמות הדוברים ועל ההיגיון ההתפתחותי, אבל ייתכן שאין כאן התפתחות עקיבה ולכידה אלא דעות שונות ששררו בו בזמן.

שונוּת זו בדרכי ההתנהגות משתקפת במימרה המיוחסת לשמואל, חכם שהחמיר בדיני נשים וצניעות. כך מצינו בבבלי: "אמר רב יהודה אמר שמואל: חכמים תקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית. שחרית – להכשיר טהרות של לילה; וערבית – להכשיר טהרות של יום. וזו, הואיל ולא בדקה, הפסידה עונה" (נידה ד ע"ב). הבדיקה היא אפוא הלכה מאוחרת יחסית, המיוחסת לחכמים, ואשר אינה מגוף ההלכה אלא תוספת שהתלמוד אינו מגדיר מתי נוספה. עוד נמצאת בבבלי הגדרה הקובעת שהבדיקה העצמית היא דרכן של צנועות (יב ע"א), ומכאן שלא כל בנות ישראל נהגו בה. הבודקת עצמה כהלכה ראויה לשבח, והיא חריגה.

סדרת הנהגות והלכות הנמצאת בירושלמי (נידה ב א, מט ע"ד) עוסקת בבדיקה עצמית. מאוחר יותר מציג הבבלי את הבדיקה העצמית של הטומאה כדרך המלך של בנות ישראל: "מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כבוסיהן, ואם לא בדקו הפסידו למפרע" (נידה נו ע"ב). הבודקת בזמן הכביסה את בגדיה כנראה אינה בודקת אותם בבוקר ובערב כפי שדורשת המשנה (נידה א, ז).

בתוספתא אנו מוצאים תוספת של שיקול ביולוגי המדגים את מורכבות הנושא של הבדיקה ועד כמה אין כאן שאלה של סתם ספק אלא התגבשות נוהג אחיד: "ראת כתם ואחר כך ראת דם – הרי זו חוששת משום זוב, דברי רבי מאיר.⁸⁵אם כן, רבי מאיר מחמיר רק כשיש רגליים לדבר שהאישה במצב של זוב, ומטמא למפרע. וחכמים אומרים: אינה חוששת משום זוב. הרואה כתם, אם יש בו לחלק שלש טיפין לשלשה ימים – הרי זו חוששת משום זוב; ואם לאו – אינה חוששת משום זוב,⁸⁶לפי התוספתא, הזוב הוא של שלושה ימים, ולכן טמאה שבעה ימים. כמות הדם מסייעת להגדרתה כזבה. דברי רבי מאיר. רבי יהודה בן אגרא אומר משום רבי יוסי: בין כך ובין כך הרי זו חוששת" (תוספתא, נידה ג, ג [עמ' 643]; בבלי, נידה נג ע"א). על כך מוסיף הבבלי: "אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה בן אגרא בשלא בדקה, ודברי חכמים – בשבדקה" (שם), והבבלי מתדיין מהי הבדיקה ומתי היא מתבצעת.

מסורת דומה מופיעה בהמשך הסוגיה: "תנו רבנן: ראתה כתם ואחר כך ראתה דם – תולה כתמה בראייתה מעת לעת, דברי רבי. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יומו.⁸⁷המחלוקת היא אליבא דרבי מאיר בתוספתא, בשאלה מה פירושו המדויק של "יומו". אמר רבי: נראין דבריו מדברי, שהוא מתקנה, ואני מעוותה" (שם נג ע"ב). בַהמשך מתלבטת הגמרא בשמות החכמים, ומספרת: "זימנין אשכחיה דיתיב וקאמר [לעתים מצאתיו יושב ואומר]: תולה כתמה בראייתה מעת לעת, דברי רבי.⁸⁸ההפך ממסקנת רבי בברייתא המצוטטת לעיל. אמר ריש לקיש: והוא שבדקה. ורבי יוחנן אמר: אף על פי שלא בדקה" (שם). האמוראים מצרפים אפוא את שני השיקולים: גם כשלאחר כתם ראתה האישה דם ויש סבירות שהכתם והדם ממוצא אחד הם, וגם כשלא בדקה.

אגב דיונים אלו אנו שומעים שנשים אינן בודקות את עצמן כל יום, ואפילו לא כל יומיים או שלושה.

אם כן, גם בנושא זה ההלכות לא היו הלכות רגילות אלא מנהגים שתוקפם פחוּת וכוחם בתפוצתם. לפרשה זו של בדיקות שייכת גם המשנה בנידה ב, א, שם מובעת התנגדות לבדיקות יתר. כמובן, ההגדרה מהן בדיקות נחוצות ומהן בדיקות יתר נותרת פתוחה, אבל דומה שהמשנה משקפת התנהגות עממית או התנהגות של חלק מהחכמים, של ריבוי בדיקות, ומגנה זאת. תופעה זו של החמרות עממיות או החמרות שבהן דגל מיעוט מהחכמים מלווה את הלכות שמירת טהרת הנידה עד ימינו אנו. נטיות עממיות אלו בהחלט השפיעו על התהליך הממסדי של קבלת ההחלטות. הדוגמה הבולטת לכך היא דברי רבא לרב פפא בבבלי: "אמינא לך איסורא ואת אמרת מנהגא? היכי דאחמור – אחמור; היכא דלא אחמור – לא אחמור" (נידה סו ע"א). המעורבות העמוקה של מנהגים עממיים בהתפתחות ההלכתית מבצבצת כבר במשנה. את המשנה בנידה ט, ו פירשנו על רקע חדירת מרכיב כזה, ונראה שם שאנשי המאגיה (בעלי ספרות ההיכלות) – לפחות בתקופה הבתר־תלמודית – ניסו להשפיע על קביעת ההלכה הפרטנית ולהציע דרכים משלהם לבדיקת הנידה תוך הטלת דופי ביכולת הפסיקה של חכמים. "אמר רבי ישמעאל: מיד נטלתי מטלית של מילה פרח ונתתיה אתה לרבי עקיבה. ורבי עקיבה נתנה לעבד שלנו, לומר: לך והעמד מטלית זו אצל אשה שטבלה ולא עלתה לה טבילה. שאם תבוא אשה ותאמר מידת ווסתה לפני חבורה, בידוע שאחד אוסר והרוב מתירין".⁸⁹שפר, שם, סעיף 226. בחלוקת הספר לפי כ"י B, סעיף 228; היכלות רבתי, מהדורת ורטהיימר, פרק עשרים, עמ' צז. הציטוט לפי כ"י O1531 אצל שפר. בכ"י T22 מופיע פיתוח של הפרקטיקה המאגית: "אומרין לה לאותה אשה געי בה במטלית זו בראש הצבע אצבע צרדה של יד עליה. ואמרו לה אל תדרשי ראש אצבע צרדה של יד עליה אלא כאדם שנוטל נימה. מגלגל עינו שנפלה, ומרחי אותה בדם זה". בסעיף הבא מופיע המשך המעשה. אם כן, לדברי המחבר, לחכמים אין כלים מתודולוגיים להכרעה הלכתית, והם חלוקים בדעותיהם בשל כך. האישה ניצבת לפני כל החבורה, וחכמים נחלקים בתשובה. אבל איש הסוד יכול להציע דרך בדיקה "אובייקטיבית", והוא שואף לראות עצמו מכריע בשאלה החשובה למשפחה.