משנת ארץ ישראל על משנה נדה · מבוא · מיקום 34

אחת השאלות שבהן האמוראים מתחבטים היא האם האישה מרגישה ביציאת הדם במהלך זיבה או וסת. מעדויות נשים עולה שיש לעתים סימנים מוקדמים בלתי מוגדרים דיים, אבל יציאת הדם עצמה אינה מורגשת (יציאת הדם מורגשת כאשר הדם נוזל על המפשעה ועל הירכיים, אולם "פתיחת הקבר" אינה מורגשת, וראו בנספח הרפואי, סעיף 5). בתלמוד הבבלי מובעת הדעה שהאישה "מרגשת" (נידה ג ע"א; חולין עב ע"א). בהלכה זו ישנה מגמת הקלה, שכן היא מאפשרת לסמוך על תחושותיה הפנימיות של האישה ולהימנע מלטמאה למפרע. במקורות התנאים ובירושלמי לא נזכר מונח זה. אדרבה, בדיון בשאלה אם הזבה מטמאת למפרע, שיקול זה אינו מופיע (נידה א, א ואילך). זהו אפוא פיתוח בבלי בלבד. מעניין שחכמים לא שאלו נשים במפורש על כך. הרי רק נשים יכולות להעיד על כך. אנו מניחים שדעה זו מבוססת על מה ששמעו גברים מנשותיהם כבדרך אגב, ואכן, בהחלט ייתכן שהיו מקרים רבים שבהם חשו נשים בהתקרבות הווסת. שאלה זו היא אחד העניינים שבהם דנים רק בנשים, ואיש לא שאל אם הזב חש בהגיע זובו.

המשנה נידה ט, ח מונה סדרת סימנים חיצוניים להופעת הווסת. כפי שנראה בפירושנו, אלו סימנים חלקיים. בפועל, לעתים האישה חשה כל מיני סימנים חיצוניים. לרשימה שבמשנה אפשר לצרף גם סימנים נפשיים כעצבנות ומצב רוח רע. לעתים נשים חשות בהם ולעתים לא, ולעתים בעקבות הידיעה על הדם הן חשות בדיעבד תחושות עמומות כאלה ואחרות. אלו סימנים שההלכה אינה יכולה להסתמך עליהם משום שאינם אחידים, קבועים, ומתרחשים רק לעתים. כל הסומך על סימנים אלו – או שאינו מודע לאי אחידותם או שהוא מבקש להקל על האישה ולחסוך ממנה את הצורך בבדיקות. מכל מקום, הסימנים המנויים במשנה: "כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. ואלו הן הוסתות – מפהקת, ומעטשת, וחוששת בפי כריסה, ובשפולי מעיה, ושופעת, וכמין צמרמורת אוחזין אותה, וכן כיוצא בהן" גם היום יש נשים המתלוננות על תחושות מסוימות (בדרך כלל לא אלה המופיעות במשנה). ברפואה של היום, הסימנים הנמנים במשנה אינם מוכרים כתופעות לוואי של הופעת דם הווסת.