תוספות רבי עקיבא איגר על משנה גיטין · פרק 1 · משנה 6

[אות ו] תוי"ט ד"ה מפני שהוא קנינו. ולא מהדרו ליה דאי בעי כו' בתוך ד' אמותיו. בסוגיי' איתא דר"מ אומר כך לרבנן וכ"ת אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא. ובתו' ד"ה וכ"ת אי בעי. וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו מתרומה. וי"ל דקסבר דלא חשיב ליה חוב מה שמקבלו זה כיון דאפי' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו בענין אחר. א"נ ה"פ אי בעי זריק ליה האדון ספק קרוב לו ויאסור בתרומ' ובשפחה ובב"ח עכ"ל משמע לתי' שנייה אמרי' באמת דמשום זריק ליה גט לחוד מ"מ מעשה השחרור בעצמו חוב וא"י המקבל הזה לזכות לו עבורו כיון דבעצמותו הוא ענין חוב אל' דהאדון יכול לגרע כחו לאסרו בתרומה. ואעפ"כ יאסר בב"ח ובשפחה שיזרוק לו ספק קרוב לו. וקשה לי דא"כ איך אמרי' עלי' שביק לי' וערק ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה. והיינו דר"מ רוצה להוכיח זה דכמו דס"ל לכם דגט אשה הוי חוב ול"א אי בעי זריק לה גיטא וע"כ משום דערקא ושבקה לי' (כפי' התוס' ד"ה ומה אילו). והא בגט אשה דהחוב פסידא דמזונות בזה מה בכך דזריק לה גיטא ויסתלק חיוב מזונות הא מ"מ זהו עצמו ענין חוב ואי דיכול ליגרע כחה דיזרוק לה ס' קרוב לה ויפסיד לה מזונות ותאסר להנשא הא בזריקת ספק קרוב לה לא מפסידה מזונות דהא קי"ל דמגורשת ואינה מגורשת חייב במזונות וצ"ע:

[אות ז] במשנה לא יתנו לאחר מיתה. וקמ"ל דאין גט לאחר מיתה. וכ' התוס' אע"ג דבהדי' תנן בפ' מי שאחזו דאין גט לא"מ הכא אצטריך לאשמועינן דאע"ג דמינה המגרש שליח בחיי' לא חשיב השליח להיות כמותו אחר מותו כאילו הוא עצמו קיים עכ"ל וקשה לי הא מ"מ ג"ז מוכח ממתניתין דמסכתין (פ"ג מ"ג) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. הרי דאילו מת אין נותן לה וצע"ג:

[אות ח] תוי"ט ד"ה האומר תנו. שלא מסרם ליד שליח בחייו. ותוס' כתבו א"נ דנטלו לאלתר ונאמר דל"א תן כזכי אלא במסרו מיד ליד. וקשה לי הא בכה"ג ל"ש כלל לומר תן כזכי דאפי' בזכי במפורש לא מהני כיון דהיא עצמה אם אינו נותן לה מיד ליד אלא דמראה לה הגט ואומר קחי גיטך ולקחה הגט לא מהני דהוי כטלי גיטיך מעג"ק וה"נ מסתמא בשחרור דדמי בכל דבר לגט אשה וא"כ ה"נ לא מהני לאחר ליטלו מעג"ק ולזכות עבורה. ואי דרצו לתרץ גם למ"ד בגיטין דס"ג ב' דיכולה לומר לשליח הולכה הוי את ש"ק ולא בעי' שחזרה שליחות אצל הבעל וא"כ נפרש דתן היינו דבתחלת נטילתך תהיה את שליח דידי ואח"כ זכה עבורה. מ"מ בזה בוודאי בפשוטו יש לחלק דל"א תן כזכי היכא דצריך להיות תחילה שלוחו ולא מצי לזכות לה מיד בנטילתו ול"א דתן הוי תרי ענינים הולכה ולקבלה וצ"ע. ואולי שבאו לתרץ דא"כ למאי טרחו בגמ' למצוא טעם בסיפא דמתני' בתנו מנה דאמאי יתנו לאח"מ הא י"ל דהתם אמרי' מטעם תן כזכי דיכול לזכות מיד עבורו ומיירי בנטלו בחייו והיינו לשיטת ר"ת בתוס' (לעיל די"א ב') דגם במתנה אמרי' תן כזכי. ואולם זה אינו מספיק דהרי תוס' רצו לתרץ דמתני' כר"מ דוקא והא יקשה ג"כ כזה דא"כ בסיפא בפשוטו הטעם מטעם תן כזכי ועיין:

[אות ט] בא"ד שמשעה ראשונה זכה לו השליח. אבל שיטת הרי"ף דגם באומר תן (אף דלא מצו למיהדר מ"מ) בעי דמטא לידה. ולא קשיא מהאי (דלקמן דס"ג) אשתך אמרה התקבל כו'. דשאני הכא כיון דלא אמר בלשון זכה ואפקיה בל' תן מקפיד שיהיה נתון לה וכן מבואר ברמב"ם (ריש פ"ו מה' עבדים). והרא"ש והר"ן שהקשו על הרי"ף מהאי דהתקבל הנ"ל איני מבין עומק כוונתם. ואי דלא ניחא להו לחלק בכך היה להם להקשות מסברא על הרמב"ם: