משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 3 · משנה 4

[רבי] חנניה בן חכיני אומר – מילית זו (רבי) היא תוספת מעתיק ואיננה ברוב מכריע של עדי הנוסח ובמקבילות. סופרים הוסיפו את התואר הרגיל, אבל חנניה בן חכינאי לא זכה להיסמך. הוא נמנה עם תלמידי רבי עקיבא. כמה מהם היו חכמים צעירים שהתעלו בבית המדרש, אך לא הספיקו להיסמך אלא מתו בצעירותם. השניים המובאים כדוגמה לכך הם בן עזאי ובן זומא, ואליהם מצטרף חנניה בן חכינאי. שלושתם גם מנויים בין "עשרת הרוגי המלכות". המסורות בירושלמי ובבבלי שונות מעט זו מזו. בירושלמי: "אלו הן הדנין¹⁶הדנים לפני חכמים, כלומר ראשוני התלמידים המשתתפים בדיון בבית המדרש היבנאי. בן עזאי ובן זומא, אלו הן התלמידים חנניה בן חכיניי ורבי אלעזר בן מתיה" (מעשר שני פ"ב ה"י, נג ע"ד), אבל בבבלי: "דנין לפני חכמים – שמעון בן עזאי, ושמעון בן זומא, וחנן המצרי, וחנניא בן חכינאי. רב נחמן בר יצחק מתני חמשה: שמעון, שמעון ושמעון, חנן וחנניה" (סנהדרין יז ע"ב). בהקשר לרשימות אלו עולה לכאורה האפשרות ששמעון הנזכר לעיל הוא שמעון בן עזאי או שמעון בן זומא; שניהם לא כונו אף פעם "רבי", ובעיקר, הם נזכרים בפרק הבא במפורש.

הניעור בלילה והמהלך בדרך – בשלושה עדי נוסח¹⁷ל, ר, 65. נוסף "יחידי" – הבעיה היא הסכנה שבדרכים. אפשר גם לפרש שהחטא הוא שהוא "הולך בלילה (יחידי או בקבוצה) ומפנה לבו לבטלה", כלומר אינו עוסק בדברי תורה, וראו להלן, ומפנה – לפי נוסח זה זה משפט חדש שאיננו קשור לקודמו, אבל בארבעה עדי נוסח טובים "והמפנה", ומשמע שזו קלקלה נוספת. השאלה היא פרשנית ואיננה שאלת נוסח. פעמים רבות מצאנו בלשון המשנה וי"ו לחיבור או לפרשנות. את שתי הגרסאות אפשר לפרש בשתי הצורות שהצענו, כלומר:

הולך בלילה ובזמן זה מפנה לבו לבטלה

או

הולך בלילה. וכן המפנה לבו לבטלה.

אפשר גם לפרש שהניעור בלילה הוא מעשה חמור כשלעצמו, אלא שלא ברור מה הגנאי. אם התעורר בעל כורחו – במה הוא אשם שיש לו נדודי שינה? אלא צריך לומר שהתעורר בכוונה, ובכך הוא פוגע בסדר היום הנכון. בלילה ישנים וביום ערים, ולא ההפך. שרביט מביא את הנוסח "הנוער בלילה" שמשמעו זהה, אבל הוא גם מביא פירוש תימני: "הנוחר בלילה, או הצועק"¹⁸שרביט, פירוש, עמ' 222. . ברור שפרשנים אלו ראו בנעירה עצמה מעשה גנאי כשלעצמו, ושרביט מסביר שהקול מזמין אליו ליסטים וצרות. הפירוש קשה ורחוק, שכן אדם רגיל הנוחר אינו יכול להימנע מכך, ונחרתו נשמעת רק בתוך ביתו, ולכל היותר מפריעה לבני משפחתו.

לבו לבטלה – הבטלה מתפרשת במפרשים כאי-עיסוק בדברי תורה. מצפים מאדם המהלך ללמוד, ולא לבזבז את זמנו. כך מקבל ההיגד משמעות דתית. ברם, בטלה נחשבה לאויב בפני עצמה. כך, למשל, אצל אישה: "רבי אליעזר אומר... שהבטלה מביאה לידי זימה" (משנה, כתובות פ"ה מ"ה); רבי אליעזר לא התכוון שהאישה תעסוק בתורה, אלא שתעשה מה שתעשה (תעשה בצמר) ובלבד שלא תתבטל. בהקשר זה אין זה רֵאלי לדרוש שההולך בדרך לא יתבטל, ונראה שעדיף לפרש שהמימרה היא בגנות הבטלה לשמה, ללא קשר הכרחי לערך לימוד התורה העומד במקומו. כלומר הוא הולך בלילה למטרות בטלה, ללא צורך, סתם למטרת שוטטות (לפי הפירוש הראשון שהבאנו לעיל).

הרי זה מתחייב בנפשו – שלוש המימרות הן עצות טובות, ואין בהן אמירה דתית. היו פרשנים שניסו להטעינן ערכים דתיים, ובעיקר את המשפט "מפנה לבו לבטלה", אך ההקשר הכללי הוא של עצות טובות. בעל אבות דרבי נתן (נו"א פל"ד, עמ' לה) "מושך" את המימרה לכיוון לימוד התורה, זאת כמו מימרות אחרות (פ"א מ"ה ומ"ו ועוד), ברם אין זה גוף המימרה התנאית, אלא תוספת של הדרשן האמוראי.

לכאורה הקשר למשנה הקודמת ברור, שכן המפנה לבו לבטלה קרוב למושב לצים ואינו עוסק בלימוד תורה. אך לפי דרכנו אין במשנה רמז ללימוד תורה, והקשר הוא שמו של החכם חנניה המתקשר למשניות הקודמות. משנת רבי שמעון (מ"ג) מפסיקה את רצף דברי "חנניה" בגלל הקשרה, כמו שפירשנו.