משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 1 · משנה 4

עד כאן מנתה המשנה רק מנהיג אחד, מעתה היא מונה זוגות זוגות. במבוא עסקנו במבנה זה של זוגות, וראינו כי המבנה ספרותי ואידאולוגי. בפועל קשה לתאר שכבר בימי בית שני היו שני מנהיגים פורמליים, ועוד במבנה זה. יותר משיש כאן תיאור העבר יש בתיאור חזון כיצד צריכים להתנהל המוסדות היהודיים הרבניים, ואולי גם האזרחיים, ובמקביל גם תיאור של מציאות זמנם של תנאים מאוחרים.

יוסה בן יועזר איש צרידה ויוסה בן יוחנן איש ירושלם – מבחינה ספרותית שני השמות מוצגים כמקבילים עם גרעין משותף, "יוסי בן x, איש y". השם יוסה מזכיר במקצת את אנטיגונוס, ואפשר שיש כאן משחק לשון.

קבלו ממנו – מאנטיגונוס איש סוכו. אלה שני החכמים הראשונים שנמסרו הלכות נוספות בשמם. בשני התלמודים נמסר כי הם גזרו על טומאת ארץ העמים ועל טומאת כלי זכוכית⁷¹ירו', שבת פ"א ה"ד, ג ע"ד; פסחים פ"א ה"ו, כז ע"ד; כתובות פ"ח הי"א, לב ע"ג; בבלי, שבת יד ע"ב ועוד. . מיוסי בן יועזר אף נמסרו עדויות בהלכה אשר חבריו, מסתבר, חלקו עליהן (משנה, עדויות פ"ח מ"ד). הם גם השתתפו במחלוקת הרב-דורית האם לסמוך על קרבן יחיד ביום טוב (חגיגה פ"ב מ"ב).

יוסי בן יועזר הוא אולי דמות הידועה לנו מהמקורות ההיסטוריים. הוא חי ופעל, כנראה, בימי מרד החשמונאים. לפי המדרש⁷²בראשית רבה, פס"ה כב, עמ' 247-347; מדרש תהלים, יא ז, עמ' 301. נהרג בידי בן משפחתו⁷³ההורג, יקים איש צרורות, מתואר כבן אחיו או בן אחותו של יוסי בן יועזר. כידוע, אזכורים של קִרבה משפחתית בין גיבורי אותו סיפור היא חשודה. ברם, אי אפשר להתעלם מכך שיקים נקרא במדרש "איש צרורות" או "צרודות", ו"צרידה" ו"צרודות" חד הם. החילוף צרידה-צררה מופיע כבר במקרא, ובתרגום השבעים ירבעם הוא מצררה ולא מצרידה כמו בנוסח המסורה (מלכים א יא כו). לאותיות ד' ו-ר' צורה דומה, ומכאן השיבוש. הכוהן הגדול מן המתייוונים אלקימוס (כך בספר מכבים), הוא יקים איש צרורות (או צרודות)⁷⁴ראו בראשית רבה ומדרש תהלים שם שם. (איור 7 מפת הזוגות). הסיפור, ללא הזכרת שמו של יוסה בן יועזר, מופיע בחשמונאים א, ז טז-יז, שם נאמר שאלקימוס הרג שישים איש, ועליהם נדרש "בשר חסידיך ודמם נשפך סביבות ירושלים" (תהלים עט ב). יוסי בן יועזר מכונה בסוף פרק ב בחגיגה "חסיד שבכהונה" (מ"ז, ושם הרחבנו בכך מעט); הוא היה, אפוא, כוהן וחסיד, ממנהיגי סיעת החסידים בירושלים. השמות יוסי ויוחנן הם מהשמות התדירים ביותר בתקופת בית שני. כל שמות בני מתתיהו החשמונאי חוזרים ונפוצים בתקופה⁷⁵אילן, שמות. . מכל מקום שמות שני החכמים, כמו גם שמו של שמעון הצדיק, הם מלפני הניצחון החשמונאי. הם מדגימים את טענתנו שהתפוצה של השמות הללו קודמת לתקופת החשמונאים.

הביטוי "איש פלוני" מתפרש במחקר כבעליו של מקום פלוני או כביטוי קרוב המבטא עושר ועצמה חברתית, ולא רק ציון גאוגרפי. "איש ירושלים" ודאי איננו בעליה של העיר, אלא לכל היותר דמות בולטת בה. אין לדברים הוכחה, ואפשר שלפנינו ציון גאוגרפי בלבד. צרידה הייתה עיירה כפרית מרכזית בצפון יהודה. על שמה נקרא ואדי סרידה, הוא שמו המסורתי של נחל שילה. לפי גודל הנחל יש להניח שגם העיירה הייתה העיירה המרכזית באזור צפון מערב יהודה. מיישוב כפרי זה הגיעו כאמור שניים ממנהיגי הסיעות בירושלים החשמונאית, אחד ממנהיגי החסידים ומנהיג המתייוונים המתונים, שניהם כוהנים. האתר של צרידה (ח' בנת בר) אינו רחוק ממודיעין.

יוסה בן יועזר איש צרידה אומר יהי ביתך בית וועד לחכמים – במסכת אבות זו המימרה הראשונה המדברת במפורש בשבח לימוד תורה. הרקע הרֵאלי למימרה נראה לכאורה קשה. חכמים מספר רוצים להתכנס, האומנם אין להם מקום באחד הבתים של אחד המשתתפים או בשטח פתוח, כפי שהיה מקובל ללמוד בתקופת התנאים⁷⁶כפי שהראה ביכלר, לימוד תורה. ? להערכתנו המימרה מעלה תמונה שבה מגיע ליישוב חכם היכול ללמד תורה, וכמה מבני הכפר מתקבצים סביבו. לעומת זאת אין המימרה מדברת על אפשרות שכמה מבני הכפר נאספים ללמוד תורה יחד. לחבורה כזאת לא היה החכם קורא "בית ועד לחכמים". על תופעת החכמים הנודדים אנו שומעים במקורות שונים.

"חכמים נודדים" הם חכמים הנודדים מיישוב ליישוב ומלמדים תורה לרבים. התופעה מוכרת כבר מימי הבית: ישו מטיף לתלמידיו למלא את התפקיד⁷⁷מתי י 9-11; מרקוס ו 8-9; לוקס ט 3-4. . הם נזכרים במקורות מימי הבית ומימי התנאים והאמוראים בארץ ישראל ובבבל⁷⁸אלון, תולדות א, עמ' 213; בר, תורה, עמ' 851-951. . חכמים אלה נדרשו לסיוע בנדודיהם, ובעיקר היה צורך לארח אותם במסעותיהם. באשר לכלכלתם, הנחיות מנוגדות מופיעות בספרותנו:

1. איסור הנאה אפילו בדרך, כמימרתו של רבי יהודה בן רבי אלעאי המתארת כביכול את מעשיו של אליהו הנביא: "אפילו נרות אפילו פתילות היה אליהו מעביר ממקום למקום כדי שלא יטריח כל בריה"⁷⁹שיר השירים רבה, ב טז, זאת בניגוד לדעתו של רבי שמעון בר יוחאי שם, ואתאנו שנית לדעותיו של רבי שמעון בר יוחאי ביחס לאורחותיו של תלמיד חכם. ייתכן שאליהו מופיע כמודל של חסיד ולא כמודל של חכם, ועל סגפנותם של חסידים כבר עמד ש' ספראי, משנת חסידים. . גם במודל בסיסי זה נדרש החכם לסיוע בלינה.

2. היתר לאירוח מצומצם, ומכלל לאו אתה שומע הן: לחכם הנודד אסור לקבל שכר, אך הוא זכאי לקבל את צרכיו במלואם. בדברי חכמים מופיע שבח לכל מי שמקבל תלמידי חכמים: "רבי שמעון אומר: משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידיהם" (ספרי דברים, א, עמ' 6), וזו כנראה מטרת הציווי "יהי ביתך בית ועד לחכמים"⁸⁰ראו עוד אבות דרבי נתן, נו"א פ"ו; נו"ב פי"א, עמ' 82; משנה, עירובין פ"ג ה"ה. . דוגמה מובהקת למודל זה של אירוח היא אירוחם של בני אושא את כנס החכמים "בשלפי השמד" שנערך בעירם (שיר השירים רבה, ב טז, ומקבילות). חכמים התאספו ללימוד ולדיונים באושא, ובני המקום אירחו אותם ברוח טובה. יוספוס מתאר את נדודיהם של האסיים באורח דומה (מלח', ב 125)⁸¹היתר דומה לאירוח מצומצם מופיע בדברי ישו לתלמידיו: "חנם לקחתם חנם תתנו, לא תקחו זהב ולא כסף ולא נחשת בחגוריכם ולא תרמיל לדרך ולא שתי כותנות ולא נעלים ולא מטה, כי ראוי לפועל די מחיתו" (מתי י 9-11; מרקוס ו 8-9; לוקס ט 3-4). באוונגליונים מוצג איסור על המטיפים לשאת עמם רכוש. אם להם אסור לשאת עמם ציוד, הרי שעל מקבלי פניהם לדאוג להם. בדרך זו של "איסור" מוצגת, אפוא, הדרישה מן המאמינים לממן את המטיפים, וכך אף נהגו אנשי הכנסייה המקומיים המוכרים לנו מן הספרות הנוצרית. עצם הניסוח ה"מתוחכם", המסתיר את ליבתו של הרעיון, מצביע על החידוש והתעוזה שבהצעת ההסדר, ומן הסתם גם על מחלוקת פנימית או לפחות התחבטות בדבר. . ההבדל הוא שיוספוס מתאר מודל של חכם נודד, והסיפור על בני אושא מדגים התכנסות חד-פעמית.

3. הנחיה לקבל תלמידי חכמים, לספק את צורכיהם ולהעניק להם מתנות. ישו התנגד לכך במפורש, אך מדבריו אתה למד שהנוהג היה ידוע. עדויות מפורשות לכך בתלמוד הבבלי: "אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו..." (ברכות י ע"ב)⁸²ראו שם סג ע"ב. . האמורא הארץ-ישראלי רבי אמי הורה לסופר שיזכה תלמיד חכם המגיע ליישוב באירוח ובטיפול בבגדיו ובחמורו (ירו', מגילה פ"ג ה"ג, עד ע"א). מסתבר שרבי אמי התייחס לחכמים הנודדים בין היישובים, והאירוח נעשה במסודר על חשבון הקהילה.

4. בתקופת האמוראים אנו שומעים על חכמים היוצאים לנדודים על מנת להתפרנס. האמצעי הופך, אפוא, למטרה בפני עצמה: "רבי חייא בר אבא אתא לגבי רבי לעזר, אמר ליה: פייס לי לרבי יודן נשייא דיכתוב לי חדא איגרא דאיקר ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא" (שכנע את רבי יהודה נשיאה שיכתוב לי איגרת כבוד אחת ואצא לפרנסתי לחוץ לארץ – ירו', חגיגה פ"א ה"ח, עו ע"ד), וכמה רחוק נוהג זה מנוהגם של תנאים!

והווי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמאה את דבריהם – בעל הבית נדרש להשתתף בלימוד. המחבר מתאר לפניו תלמידים היושבים על הארץ לפני הרב. הרב יושב על כיסא או על אבן מעליהם, והם מקשיבים ולומדים. אין כאן תביעה לשותפות בלימוד אלא להשתתפות כתלמידים הבאים לזמן קצר ויושבים כשומעים לפני הרב החשוב.

משנתנו משקפת את ראשיתו של תהליך ההתפשטות של לימוד התורה בפריפריה. בתחילה התרכז הלימוד, באופן טבעי, בעיר הבירה ובזיקה למקדש. בשלב כלשהו החל הלימוד להתפשט בכפרים. חכמים נדרשו להעמיס על עצמם את עול הנדודים וההוראה המזדמנת, ומשנתנו משקפת את המאמץ ליצור תשתית שתאפשר את קיומה של התנועה החדשה. גם ההלכה עצמה התגייסה לטובת התפשטות התופעה. כך, למשל, נקבע שמותר לפנות קופות (סלים) של תבן בשבת כדי ליצור מקום לימוד (משנה, שבת פי"ח מ"א; בבלי, ביצה לה ע"ב), וכן מותר להקדים את קציר השעורים כדי לפנות מקום לימוד (משנה, מנחות פ"י מ"ט). כן הקלו בהכנת עירוב על תנאי⁸³הכנת עירוב "על תנאי" מאפשרת הכנת עירוב תחומין בשבת לכיוונים מספר, שאם יבוא הרב ממזרח יצא המכין לקבל את פניו לשם, ואם יבוא ממערב יהא העירוב לכיוון זה. , כדי שיוכלו לקבל את פני החכם הבא בשבת לעיירה (עירובין פ"ג מ"ה). כל זאת במטרה להפוך את לימוד התורה לנגיש יותר, ובעיקר לאירוע חברתי ולמציאות חברתית רווחת.

יוסי בן יועזר לא רק משקף את התופעה, הוא שותף פעיל התומך בתהליך המהפכני. עצם הרעיון להפיץ את התורה בין פשוטי העם, לעודד לימוד ולעודד שמירת מצוות מהווה מהפכה רבתי בתפיסה החינוכית של עם ישראל. כפי שנראה בפירושנו למשנה י, המשנה שם משקפת את ההמשך של אותו תהליך. בסופו של התהליך נוצר עם שומר מצוות, ואידֵאל של אנשים פשוטים הדבקים במצוות ולומדים תורה כאידֵאל דתי משולב.

"הווי" היא צורה ספרותית, וכן "הוו". בכתבי היד יש שינויים רבים; קשה לדעת האם מעתיקים הוסיפו ושינו את הנוסח התנאי הרגיל ללשון ספרותית-מקראית, או שמא הנוסח הספרותי הזה הוא המקורי. ריבוי העיסוק במשנת אבות בספרות חז"ל מקשה על בירור השאלה.