משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 1 · משנה 5

יוסה בן יוחנן איש ירושלם אומר יהי ביתך פתוח לרווחה – מפתה מאוד לקרוא את שתי המימרות המשולשות של שני החכמים (משניות ד-ה) בזיקה הדדית. כלומר ויהיו עניים בני ביתך – אל תזמין (רק?) תלמידי חכמים אלא (גם?) עניים. אין כל סיבה לתקן או להבין שעניים הם ענווים, זו נטייה של הפרשנים לאחד את המשמעויות של שתי המשניות, בניגוד למגמה המקורית לנגד את שתי המימרות זו מול זו. המונח "בני בית" משמעו לעתים עבדים או משרתים, ואז המשמעות היא שתיקח עניים כמשרתים (רי"ש). מימרה כזאת עשויה להיות מכוונת למיעוט העשיר. להערכתנו הפירוש מבטא את ההבדל בין התנא הכפרי הקדום לבין מעמדו הכלכלי והאופק הכלכלי של רבנו שמחה מוויטרי. רוב הפרשנים מסבירים פחות או יותר שהכוונה שתארח עניים ותסייע להם, ובעקבותיהם פירשנו כמות שפירשנו.

השוואת שתי המשניות

הדמיון הוא בסגנון ובתוכן. זה מדבר על לימוד מתוך שתיקה של כבוד, וזה על שתיקה מתוך חוסר כבוד. זה מזמין לביתו תלמידי חכמים ונותן להם צדקה ומארחם (כמו שראינו לעיל), וזה מזמין עניים לביתו דרך קבע. ברור שהעורך התייחס למימרות של שני החכמים במקביל וראה בהם זוג שיש בדבריהם השלמות ויש גם ניגוד מסוים (תלמידים – עניים). עם זאת אפשר ששני החכמים פעלו אמנם במקביל (באותה תקופה), אך במרחק זה מזה, ומימרתו של האחד אינה קשורה לזו של האחר.

עוני - רצוי או רק מצוי?

באבות דרבי נתן כבר פורשה מצווה זו של "עניים מרודים תביא בית" למתן צדקה וחובת הזנה של תלמידי חכמים (נו"ב יד, עמ' 34). נמצאנו למדים שתנאים לא היססו לתבוע משומעי לקחם לפזר צדקה מממונם, אך נמנעו מלדרוש את הצדקה לעצמם, ולעומת זאת כבר ראשוני האמוראים מציגים דרישה לתמוך כספית בתלמידי חכמים. יתר על כן, חכמים מסבים את מצוות הצדקה לכיוון סיוע ללימוד תורה. התמיכה בתלמידי חכמים עניים מוצגת כדרך הטובה ביותר למימוש מצוות צדקה. כך הם לא רק מוסיפים עוד יעד לצדקה, אלא בפועל דוחקים את רגלי העניים שאינם חכמים.

בדברי התנאים יש ביטויים מספר לעוני ולצער הכרוכים במסירות נפש לשם לימוד תורה. כך אומר משה: "כדרך שלמדתי אותה בצער, כך תהיו אתם למדים אותה בצער" (ספרי דברים, שו, עמ' 337). כמו כן: "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" (להלן פ"ד מ"ט). משמו של בן עזאי נאמר, אם כי רק באבות דרבי נתן: "אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה ואכל תמרים חרובים ולובש בגדים צואים ויושב ומשמר על פתח של חכמים כל עובר ושב אמר: ראו שוטה הוא זה, לסוף אתה מוצא כל התורה כולה עמו" (נו"א יא, ובשינוי נו"ב יב, עמ' 46); תחילתו של רבי אליעזר בן הורקנוס הייתה מתוך עוני וסגפנות (אבות דרבי נתן, נו"א ו; נו"ב יג, עמ' 31-30), וכן המסורות על רבי עקיבא בראשית דרכו (שם, נו"א ו; נו"ב יב, עמ' 30-29). גם רבי יהושע מתואר כחכם עני (ירו', ברכות פ"ד ה"א, ז ע"ד; בבלי, שם כז ע"ב - כח ע"א), או מימרה כוללנית: "בני תורה עניים כדי שלא יתעסקו בדברים אחרים וישכחו תורה" (ילקוט שמעוני, תהלים תתקלד), או "התורה מצויה ב'שבט של עוני' " (שם, רות תקצז). הד ברור לגישה זו יש בספרות תנא דבי אליהו. בתנא דבי אליהו מצטייר העוני כאידֵאל, כדרך הנדרשת. עני ראוי למלכות שמים, אך עושרו של העשיר מהווה מכשול לדרך הישר, כגון, "דבר אחר 'קומי רוני בלילה', אין רננה זו אלא הודאת הייסורין. כאי זה צד? עשה אדם כל מה שעשה, באו עליו ייסורין לטובתו ולהציל מידיו כל מה שעשה" (פי"ח, עמ' 96); " 'לראש אשמורות', אפילו עני שבישראל ויש בו [חכמה] נח לו להקב"ה יותר מאחאב מלך ישראל, שנאמר 'טוב ילד מסכן וחכם' וגו' (קהלת ד יג), ואומר 'תפילה לעני כי יעטף' (תהלים קב א), כתפילה לעני כי יעטף" (שם, עמ' 98). הפסוק האחרון מצביע על עדיפות העני על העשיר, הוא נשמע טוב יותר במרומים. כמו כן: "...אילו בני אדם שהן משכינים את עצמן ואת בשרן על העפר כדי ללמוד תורה" (פ"ה, עמ' 18), וכן הוא קובע שיאה תורה עם עוני (פ"ג, עמ' 13; פ"ה, עמ' 32 ועוד). כמו כן:

"...לפי שאינו נותן את התורה אלא למי שמצטער עליה. שנאמר 'משא בערב [ביער בערב]' (ישעיהו כא יג), אין 'ערב' אלא לשון ערל, ואין 'יער' אלא לשון צער, לכך נאמר 'משא בערב' וגומר 'לקראת צמא התיו מים' וגומר (ישעיהו כא יד)" (כה, עמ' 156). כמו כן בפרק השישי (מ"ד) המצורף למשנת אבות: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה". כפי שנראה בפירושנו אפשר שגם מימרה זו מתארת את האוטופיה של תלמיד חכם, ולא [רק] את המציאות. פרק זה אינו משנה אלא מדרש מאוחר, ואפשר שגם הרעיון בדבר חיי הצער מוצאו מספרות תנא דבי אליהו, שכן פרק זה מצוי כולו גם בתנא דבי אליהו זוטא⁸⁴אנו רומזים לאפשרות שפרקים טז ואילך מתנא דבי אליהו זוטא אינם חלק מתנא דבי אליהו רבה, אלא מאוחרים לו בהרבה, אבל הם מתחברים וקשורים לדרכו של בעל תנא דבי אליהו, וממשיכים את דרכו המיוחדת. אפשרות פרשנית זו מחייבת עיון בפני עצמה. .

שאלת העוני כראוי ורצוי, וכדרך המלך לעבודת ה', קשורה לרצון להרבות בתעניות ובסיגופים. במבוא לתענית עמדנו על כך. שני התלמודים והמדרשים⁸⁵ספרא, אחרי מות פרק ז ה"א, פב ע"ב; בבלי, יומא עד ע"ב. גם הירושלמי, יומא פ"ח ה"א, מד ע"ד, מתנגד להרחבת ה"עינוי" לתחומים נוספים. מדגישים שאין לפרש את מצוות העינוי ביום כיפור כהוראה לביצוע אקטיבי של סיגופים. אין, לפיכך, צורך לשבת בחמה או בקור או להסתגף בעינויים אחרים: "יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער?..." (בבלי, יומא עד ע"ב). זו דרכו של הזרם המרכזי של היהדות, הרבנית הממסדית. אורבך עסק בנושא בהרחבה והצביע על חוגים שדגלו בסיגוף וראו בו דרך מרכזית לכפרת עוונות⁸⁶על כך ראו בהרחבה אורבך, אסקטיזם. , עם זאת הוא טען שהיו אלו חוגים איזוטריים, והזרם המרכזי דחה דרך חיים זו. אגב כך הוא ממעט בעצמתם של ימי הצום והתענית שבלוח השנה היהודי, ואינו רואה בהם דרך חיים של סיגוף. כנגדו הצביע פרדה⁸⁷פרדה, אסקטיזם. על מרכיבים סגפניים שיטתיים, כדוגמת הצום ביום הכיפורים ובימי תענית, ודחה את טיעונו של אורבך כטיעון חד-צדדי. לטענתו, ימי צום אלו מצביעים על כך שגם הזרם המרכזי של יהדות התקופה דגל באורח חיים סגפני. להערכתנו אכן הצום הוא סיגוף מסוים, אך סיגוף מתון מאוד. יתר על כן, כאמור, התלמודים והמדרש עצמם מדגישים את ההבדל בין סגפנות פעילה לבין הצום, שהוא עינוי פסיבי. מעבר לכך, יום הכיפורים הוא יום חג בצום. התעניות הן ימי אבל מובהקים יותר, אך גם כאן חכמים נוקטים מדיניות של איפוק בסיגוף. אם כן, הזרם המרכזי דחה את הסיגוף הפעיל והקיצוני כדרך חיים, אך צידד במדיניות של צום מבוקר ומתון. במקביל נראה כי חוגים עממיים החמירו בצומות והטילו אותם גם על מי שלפי ההלכה פטורים מהצום. בחוגים עממיים יראי שמים רווחו מנהגי צום נוספים, חלקם בניגוד להלכה⁸⁸ראו המבוא למסכת תענית. . ניתן, אפוא, לומר שחכמים הנהיגו מדיניות של איפוק בסיגוף, בשונה מהלכי רוח ציבוריים שנבעו מיראת שמים פשוטה.

עם זאת, היו ביהדות לדורותיה גם זרמים צדדיים שתבעו התבודדות, או אפילו סיגופים אקטיביים. רמזים לכך יש גם בספרות חז"ל בימי המשנה והתלמוד. בתולדות ישראל ידועים חסידי אשכנז (גרמניה, מאות יב-יג) שטבעו את המונח "תשובת המשקל" ודרשו שחזרה בתשובה תכלול סיגוף מקביל לחטא. המשנה והתלמודים למשנת יומא מתנגדים לכל אלו, וכך עוצבה דמותו של יום הכיפורים לדורותיו. משנתנו מצטרפת, אפוא, לעדויות המעטות בשבח הסיגוף כבחירה ראויה. תחילתו של הרעיון בתקופה התנאית, ותהודתו גוברת והולכת בתקופה האמוראית.

תיאור לומדי התורה כעניים (מבחירה או מתוקף הנסיבות) הוא תמונה אידֵאלית-אוטופית. בפועל מרובות העדויות על חכמים אמידים (רבי טרפון, רבי ישמעאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יוסי, רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי חייא, הנשיאים ועוד)⁸⁹אין בידינו נתון סטטיסטי על מספר החכמים העשירים, וודאי שהיו ביניהם גם עניים מרודים כרבי יהושע בן חנניה. אבל התמונה שמתארים חכמים היא אידֵאית ולא מציאות חברתית. , ונראה שלמרות האידֵאולוגיה של חז"ל עדיין היה לבני עשירים קל יותר להשתלב בבית המדרש ולהשקיע את זמנם בלימוד תורה, ולא לעסוק יתר על המידה במלאכה. גם חכמים עניים כרבי עקיבא הפכו במשך הזמן לאמידים.

לתמונה המצטיירת מן התקופה התנאית, בדבר היעדר תמיכה כספית בתלמיד חכם, יש לצרף גם את הדימוי הנאות של החכם, ועמה גם את ההשקפה ביחס למלאכה בכלל ולתורה ומלאכה בפרט. בכך נרחיב להלן במשנה י.

ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו – המימרות במסכת אבות, ובעיקר בפרקנו, הן קצרות, על כן יש להניח שהמימרה המקורית כללה רק את המשפט הראשון, "אל תרבה שיחה עם האשה", וכל ההמשך הוא תוספת סייגים ופרשנות שאיננה מקורית, כלומר אינה חלק מדברי יוסי בן יוחנן איש ירושלים. אם כי לפחות המשפט "באשתו אמרו" כבר היה לפני בעל אבות דרבי נתן, כלומר הוא תוספת תנאית, אבל מאוחרת ליוסי בן יוחנן. בנוסח הקצר גם שנויה משנתנו באחד מקטעי הגניזה (ג11). ההיגד "אל תרבה שיחה עם האשה" עשוי להתפרש במישור ההלכתי של דיני צניעות, אך אפשר גם להבינו על רקע חברתי: אל תרבה שיחה בטלה אלא עסוק בתורה או במלאכה או בעניינים חשובים. ש' ספראי הציע שהמימרה קשורה לקודמתה⁹⁰ספראי וספראי בעל-פה, ראו בהקדמה. : יהיו עניים בני ביתך, אך אל תנצל את ההזדמנות שאתה (בעל הבית) מארח אישה ענייה כדי לפטפט אתה. או אתה, העני המתארח, אל תרבה שיחה עם אשת בעל הבית. בפועל אשת בעל הבית היא המצויה בבית והיא העוסקת באירוח עניים, והעני נקרא לא "לנצל" את המצב⁹¹במקורות רבים נזכרת האישה כמי שעוסקת בצדקה ומטפלת בעניים הבאים לביתה, זאת משום שהיא שרויה בביתה רוב היום. רמז לכך יש כבר במשלי: "כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון" (לא כ). כך גם מסביר החסיד לחכמים: "משום דאיתתא שכיחא בביתא ויהבא ריפתא לעניי" (בבלי, תענית כג ע"ב – משום שהאישה מצויה בבית ונותנת לחם לעני). כך נוהגת גם בתו של רבי עקיבא כשהיא מאכילה עני שבא לבית (בבלי, שבת קנו ע"ב). כן אנו שומעים על אישה הנותנת צדקה לגבאים הבאים לבית, שלא מדעת בעלה, וחוששת שמא היא נותנת יותר ממה שהתחייב ומתנה שאם יסכים תהיה הצדקה מתנתו, ואם לא יסכים תיתן להם מכתובתה, "מן פרני" (ירו', פסחים פ"ד ה"ט, לא ע"ג; אסתר רבה, ב ג), ומקורות נוספים (ירו', קידושין פ"ב ה"א, סב ע"ג; פרקי דרך ארץ, פ"ד ה"ב). חלק ניכר מהסיפורים הם אמוראיים, על בני משפחותיהם של תנאים, ואפשר שאין כאן סיפורים רֵאליים אלא מסגרות ספרותיות היוצרות מיתוס ומצביעות על הראוי והמבורך, ולאו דווקא על המצוי. .

ההדגשה המאוחרת "באשתו אמרו" מעבירה את ההיגד לתחום החברתי של שיחה בטלה (להלן), ו"אשת חברו" לדיני צניעות.

מכן אמרו חכמים – מקובל ש"מכאן אמרו" הוא ציטוט של משנה קדומה. מן הסתם לא יוסי בן יוחנן ציטט משנה קדומה או היגד אחר הקדום לימיו אלא זו תוספת מאוחרת, של העורך או של מקור קדום יותר, אולי חדירה מאבות דרבי נתן למסכת אבות. מכל מקום, כל התוספת מצויה באבות דרבי נתן (נו"א פ"ז, י ע"א).

כל המרבה שיחה עם האשה [כשהיא נידה] – המילים שבסוגריים לא נוקדו, ונראה שהן תוספת של המעתיק הראשון, ואכן המשפט חסר בקבוצה גדולה של עדי נוסח. נראה שהוא תוספת של חכם מאוחר. למעשה הוא מסייג את המימרה הקודמת ומצמצם אותה למקרה מיוחד. המשפט מנתב את כל המימרה לעבר הלכות הרחקה מהנידה. אבל הוא איננו ברוב הנוסחאות הטובות, ובאבות דרבי נתן הנימוק לכך שאין להרבות בדיבור עם אישה הוא כדי לא לערב אותה בבעיות "פנימיות" של עולם הגברים, וודאי שלא בבעיות בית המדרש⁹²כמו במקורות רבים חכמים מסבים מימרה סתמית לעבר עולמו של בית המדרש. תופעה זו מופיעה במאות מימרות, ולא כאן המקום לבררה. (נו"א פ"ז; נו"ב פט"ו, יח ע"א). השיחה עם האישה תגרור התערבות שלה, פרסום של דברים שהשתיקה יפה להם, משום שהאישה רכלנית מטבעה, ובעל נוסח ב מוסיף גם שאם ישתף הבעל את אשתו בסודות החבורה הגברית יפחית הדבר מהכבוד שאשתו צריכה לנהוג כלפיו, והיא תגיס דעתה בפניו. בלשוננו: בין הבעל והאישה צריכים לנהוג יחסי ריחוק וכבוד, ואילו השתפכות של הגבר, וגילוי הסודות של החבורה הגברית, תגרום לכרסום באותו ריחוק מתבקש. הדרשנים משקפים, אפוא, גם הערכות על טיב האישה וגם מתארים לעצמם את דמות המשפחה והאינטימיות שבה. מגמה כזאת שוללת את התוספת האפשרית של "כשהיא נידה". תיאורים אלו ייראו כיום בעיני חלק מהקוראים בלתי ראויים; השאלה החשובה לענייננו היא האם יש לפרש את המשנה עצמה במסגרת דיני צניעות, כלומר לא להרבות שיחה עם אישה (כל אישה זרה), או במסגרת סדרי המשפחה התקינים, לא להרבות שיחה עם האישה (כלומר אשתו). מי שהוסיף "כשהיא נידה" צמצם את ההיגד המשפחתי בדרך של עריכה יוצרת. כלומר הוא עיקר את המשפט מהמשמעות של הנחיה בדבר סדרי משפחה, והעביר אותו למסגרת של ריחוק מאשתו כשהיא נידה. בכך ריכך בהרבה את המסר הממקם את האישה במקום שאיננו מחמיא.

כאמור, יש להניח שבמשנה המקורית היה רק המשפט "אל תרבה שיחה עם האשה". רק קטע גניזה מס' 8 גורס "אשה" סתם. כלומר, "באשתו אמרו" הוא פירוש נכון, ולהערכתנו ההנחיה איננה במסגרת צניעות אלא במסגרת סדרי משפחה. אולי יוסי בן יוחנן לא היה מקבל את ההסבר הבוטה שבו ניסחנו את דברי בעל אבות דרבי נתן, אך הוא מתכוון לאותה מגמה. אישה כבודה במקומה, אך אין לערב אותה ולספר לה יותר מדי.

גורם רעה על עצמו ובטל⁹³בוטל או בטל. האות וי"ו בתחילת המילה היא וי"ו התוצאה או וי"ו הפירוש (שרביט, פירוש, עמ' 521). מדברי תורה וסופו יורש לגיהינם – זה המשך דברי התוספת. כאן מועברת ההנחיה מסתם אדם לעבר תלמיד חכם. רוב בני האדם, גם אם למדו תורה, לא היו במצב שבו שיחה עם האישה תהווה תחרות על משאבי הזמן שלהם (מול לימוד תורה). היגד כזה מכוון, אפוא, לתלמידי חכמים בלבד, והוא מציג מצג ספרותי כאילו כל אדם הוא מבאי בית המדרש הקבועים, וכאילו כל מימרה העוסקת ביהודים באופן כללי מבטאת את עולמו הפנימי של בית המדרש. כפי שרמזנו בהערה, זו מגמה אמוראית בעיקרה. מכל מקום התוספת אינה עוסקת בדיני צניעות, וכאמור גם אנו נוטים שלא לפרש את המשנה המקורית בדיני צניעות. לו זה היה ההקשר היו חכמים נוקטים לשון "אל תשוחח עם האשה" ולא בלשון "אל תרבה". הפירוש של בעל אבות דרבי נתן נראה בעינינו כמקורי.

בספרות חז"ל מופיעים תיאורים לא מחמיאים של חברת הנשים. בפועל יצאו הגברים לעבודה בשדה בבוקר. הנשים נשארו ב"בית", כלומר בחצר המשותפת שבה בישלו, כיבסו והכינו את צורכי הבית, והילדים (הבנים) הלכו ללמוד בבית הספר (עד הצהריים). תיאור זה כמובן כללי: אם לא הייתה עבודה בשדה, ובימי החורף, גם הבעלים נשארו בבית, ולא היה בעיירה הכפרית מקום בילוי מחוץ לבית, כך שהחלוקה שנקטנו סכמתית וכללית מדי. בחצר התנהלו חיי עבודה וחברה תוססים של חברת הנשים, ללא המרכיב הגברי של המשפחה. חז"ל מתארים את חברת הנשים בעין ביקורתית. כל זאת מעבר לשאלת הצניעות, שהיא בעיה מסוג אחר לחלוטין. בעיה זו מתעוררת רק כשיש גברים בשטח, ובהיעדרם הבעיה אינה מתחילה להתעורר. רק אם נכחו גברים בחצר היה על הנשים, כמובן, לדאוג לצניעותן.

חברת הנשים מתוארת כמצטיינת ברכילות וגרגרנות: "האשה שנכנסה להוציא פת לעני ויצאת ומצאתו עומד בצד ככרות של תרומה, וכן האשה שיצאת ומצאת את חברתה חותה גחלים תחת קדרה של תרומה, רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. אמר רבי אלעזר בן פילא, וכי מפני מה רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין? מפני שהנשים גרגרניות הן, שהיא חשודה לגלות את הקדרה של חברתה לידע מה היא מבשלת" (משנה, טהרות פ"ז מ"ט). הנימוק הוא לשיטת רבי עקיבא בלבד. אישה חשודה להרים את מכסה הסיר מתוך סקרנות רכילותית. רבי אלעזר בן פילא מנסח את נימוקו של רבי עקיבא במשפט בוטה. רבי עקיבא עצמו אינו מדגיש את ההיבט המגדרי, שהרי דין עני גבר הנזכר במשנה שם כדין חברתה של האישה. עם זאת, באופן כללי האישה אכן "מואשמת", או מתוארת, בחטטנות יתר. דברי בן פילא מסוגננים כתוספתא המפרשת את דברי רבי עקיבא, ואכן בתוספתא מצויים דבריו בנפרד כמשפט עצמאי, אך באותה לשון כבמשנה (טהרות, פ"ח הט"ז, עמ' 669)⁹⁴זו דוגמה נוספת למשניות הערוכות כתוספתא, ראו וויס, משנה תוספתא. בן פילא עצמו נזכר פעמים מעטות; זו ההלכה היחידה ממנו, ומצוי עוד מדרש אחד. נראה שהיה חכם מאוחר ובעל עמדה שולית במערכת בתי המדרש. .

כמו כן: "אשת חבר שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה, פסקה הרחים הבית טמא, לא פסקה הרחים אין טמא אלא עד מקום שהיא יכולה לפשוט את ידה וליגע. היו שתים, בין כך ובין כך הבית טמא, שאחת טוחנת ואחת משמשת, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן וליגע" (משנה, שם מ"ד). האישה הנכנסת לבית חברתה שולחת ידיה לכל עבר, מחטטת ומחפשת, ואגב כך מטמאה את החפצים בבֵית הטהורה. לא נעסוק כאן בדיני שכנים, אך נציין שמבין כל המקבילות משנת טהרות שציטטנו היא מהמקורות ה"מקלים" ביותר. היא מאפשרת קיום יחסי שכנות ועזרה הדדית למרות הפערים הדתיים בין השכנים⁹⁵ראו פירושנו לשביעית פ"ה מ"ח-מ"ט, ולטהרות פ"ז מ"ד-מ"ח. .

כמו כן: "הגבאים שנכנסו לתוך הבית – הבית טמא. אם יש עמהן גוי – נאמנים לומר לא נכנסנו, אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו. הגנבים שנכנסו לתוך הבית – אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים. ומה הן מטמאין? האוכלים והמשקים וכלי חרס הפתוחין. אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל – טהורים. אם יש עמהן גוי או אשה – הכל טמא" (שם מ"ו). סתם גבאים הם טמאים, וכן סתם גנבים, אבל אלו נכנסים לבית למטרה מוגדרת. אבל כאשר נכנסת (עמם) אישה, הרי שהיא שולחת ידיה מתוך סקרנות וחטטנות. שאלת הגוי הנזכרת במשנה נדונה בפירושנו לה. בפירושנו אף הבאנו מקבילות לתפיסה זו של טיב הנשים.

אפשר לכנות זאת "נשים גרגרניות" או חטטניות, אך ניתן להדגיש פן אחר, והוא הידידות בין הנשים בחצר המעורבת. ידידות ועזרה הדדית מתוארות במשנה טהרות פ"ז מ"ד שציטטנו.

האפייה והבישול נעשו בחצר המשותפת, וממילא הפכו למעשה לאירוע חברתי משותף. החצר המשותפת כללה חדרי מגורים, "בית" בלשון המקורות, וחצר פתוחה (שגם היא כונתה "חצר"). החצר הייתה שטח משותף, אם כי לעתים החליטו השותפים לחלקה בעקבות דרישה של אחד מהם או עקב סכסוך (משנה, בבא בתרא פ"א מ"א ומ"ג). בחצר המשותפת ניצבו התנור והכיריים ומתקנים נוספים, כגון לול לתרנגולות, והשטח היה מצומצם למדי. מתקני הבישול היו לעתים משותפים. יש להניח שלא פעם בישלו הנשים, ובעיקר אפו לחם, בצוותא⁹⁶ראו למשל פסחים פ"ד מ"ד, ועדויות נוספות. (איור 8). הצוותא הייתה נחוצה כדי לחסוך בחום התנור. זאת ועוד, בארץ ישראל אפו לחם פעם בשבוע, כתוצאה מכך היה צורך בתנור גדול דיו שניתן לאפות בו כ- 28 כיכרות⁹⁷החישוב הוא לפי כיכרות של חצי קב, שהוא מזון אדם ליום (שתי סעודות), ולפי משפחה גרעינית של ארבע נפשות. ראו המבוא למסכת פסחים ופירושנו לפסחים פ"ג מ"ד. . תנור רגיל אינו מכיל כמות כה גדולה של כיכרות, אך ניתן היה לאפות אותן בשניים או בשלושה סבבים. התנור צריך היה אפוא להיות גדול למדי. ביתר ימות השבוע השתמשו בתנור רק באופן חלקי ביותר, שכן להכנת סעודה רגילה אין צורך בתנור כה גדול. נתונים אלו גרמו לכך שהתנור הגדול היה, מן הסתם, משותף. הסקתו הייתה יקרה, והאפייה המשותפת חסכה בהוצאות ההסקה במידה ניכרת. על כן אנו שומעים מהמקורות על עבודה משותפת בהכנת הבצק ובאפייה. הכנה משותפת זו עוררה כמובן שאלות הלכתיות, כגון השאלה כיצד יכולה אשת החבר [=המקפידה על דיני טהרה] להכין מאפה יחד עם אשת עם הארץ (משנה, שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ט), או עבודות טחינה משותפות (לעיל מ"ד). כמו כן אנו שומעים על יהודי וגוי המכינים יחדיו בצק (משנה, חלה פ"ג מ"ה)⁹⁸לצורתו של התנור ראו ברנד, כלי חרס, עמ' תקמג-תרד. . לענייננו לא השאלות ההלכתיות חשובות אלא תיאור חיי היחד של הנשים שאפשר להגדירם כעזרה הדדית, ואפשר לראות בהם הווי של רכילות.

סיפור מלבב מהווי החצר המשותפת יש בתלמוד הבבלי. לאשתו של רבי חנינא בן דוסא לא היה מה לבשל, ואף על פי כן הדליקה את התנור לבל תתבייש בפני שכנותיה. אחת השכנות ידעה שהתנור ריק ורצתה לבייש את אשת החסיד, לכן הציצה לתנור. נעשה לה נס והתנור התמלא במאכלים (בבלי, תענית כג ע"ב – כד ע"א). סיפורים אלו משקפים חצר שהרכילות והסקרנות הן לחם חוקה, והבישול הפרטי חשוף לעיני השותפים. אין זה מקרה שהנשים מתוארות כרכלניות החיות במשותף ומיוחסות להן תכונות "טובות" של שכנות. עם זאת, יש להניח שבפועל שהו הנשים בחצר יותר מהגברים. הגברים הולכים איש לשדהו, והנשים עובדות יחד בחצר, חשופות זו לעיני זו⁹⁹לנשים המרכלות ראו עוד פירושנו לסוטה פ"ו מ"א. . על כן המקורות מרבים לספר על השאלה של חפצים מאישה לחברתה¹⁰⁰משנה, שבת כג מ"א; תוס', ביצה פ"ד הכ"ה; בבלי, בבא מציעא עה ע"א; ויקרא רבה, יז ב, עמ' שעג. , והדבר נחשב לחיי נפש של האישה ובלעדיו אין לה חיים (תוס', כתובות פ"ז ה"ד).

מכל מקום, עדויות רבות משיחות לפי תומן על נשים העובדות במשותף. במיוחד נזכרת האפייה המשותפת (משנה, פסחים פ"ג מ"ד; שביעית פ"ה מ"ט ועוד), והנשים מתוארות כעובדות בצוותא.

נשים סקרניות ומחטטות, אבל גם מנהלות חיי חברה ערים יותר, ועוזרות זו לזו. גברים ממושמעים יותר ופורמליסטיים יותר. גבר בבית זר הוא רק בתפקיד שומר, או גנב. נשים אינן זרות אחת בבית חברתה, ואפילו נשות חברים ונשות עמי הארץ מיודדות יותר מאשר חבר לחבר. מה שחכמים הגדירו כ"גרגרנות" הגדירו הנשים כידידות אמת וכיחסי רעות ושיתוף פעולה.

התיאור שבמשנת אבות (לפי פירוש אבות דרבי נתן) של הנשים ככאלה שאין למסור להן מסודות החברה הגברית, משום שהן תפצנה את המידע לעין כול, משתלב אפוא בעולה ממקורות אחרים. הוא משקף תפיסה של האחר. האחר (הנשים) אינן בבית המדרש, ואפשר ללגלג עליהן ולפרש את מעשיהן בדרך שרוצים. עד כמה התיאור רֵאלי מבחינה אובייקטיבית, איננו יודעים.

כאמור, בעל אבות דרבי נתן הבין שהמשנה מדברת בעיקר על תלמיד חכם, כלומר הרישא מופנית לכל אדם ואילו הסיפא לבאי בית המדרש. כפשוטה גם הסיפא מופנית לכל אדם, כמו גם המשנה הקודמת.